ארכיון שנת: 2010

לו הייתי יועץ פוליטי של יאיר לפיד

22 ביוני 2010
 

הייתי אומר לו ש:  

א. השבועות האחרונים לא היו טובים לך, אבל רחוקים מלגרום נזק בלתי הפיך. אל תתרגש.

ב. עשית טעות מטופשת עם הטקסט בכנס בהרצליה ("נחבר חוקה, נשנה שיטה"), אבל כולם עושים טעויות. לא קרה כלום.

ג. נחלצת מהטעות במיומנות מרשימה עם ההבטחה, שאם תלך לפוליטיקה תחיל על עצמך את הצינון, שעוד לא עבר בחוק.

ד. הכי גרועה זו ההשתבללות שלך בעקבות הסערה. מה קרה? רצחת מישהו? למה אתה לא עולה בבוקר ברדיו ומדבר על זה חצי שעה? אתה מפחד משאלות קשות? ומה יקרה בפוליטיקה? רזי ברקאי ישאל – איך תראיין את ביבי, כשאולי אתה מתכוון להתמודד מולו" ואתה תגיד שעוד לא החלטת ואין לך בעיה לראיין, בדיוק כשם שיש סיכוי שיום אחד ברקאי יעזוב הכל ויילך לפוליטיקה (טוב, אולי הוא לא).

ה. מה פתאום ביטלת את הכנס בבאר שבע? מה פתאום דרשת שלא יוכנסו עיתונאים? למה ביקשת ממארגני הכנס בהרצליה לא להעביר את צילומיו? זו התנהגות של סלב, שנתפס משתמש בקוק בשירותים, כשהוא בדיוק מבלה עם נער בן 17, לא של מישהו שרוצה להיות פוליטיקאי בכיר. תפגין כוח, לא חרדה. לא עשית שום דבר רע. מותר לך להתלבט, מותר לך לחשוב על פוליטיקה, גם גבי אשכנזי חושב על זה ואולי גם לינדנשטראוס.

ו. וכל ההערות הללו, הן שטויות. מים מתחת לגשר. לא יזכרו אותן מחר בבוקר. הבעייה האמיתית שלך היא אסטרטגית. השכלת להציג מסר טוב. המדינה תקועה. היא לא מנוהלת. ואקום מנהיגותי. לא יודע אם היית צריך סקר סודי בשביל זה, או שאתה חש את מה שכולנו חשים בקצות האצבעות, אבל עלית על נקודה מאוד נכונה. הבעיה היא שאתה לא הפתרון. זה מסר שמתאים לרון חולדאי, אולי אולי לדן חלוץ, לגליה מאור. לא לך. זה מסר שמתאים לביצועיסט, למישהו שהרים משהו, ניהל משהו. הציבור שחושב שזו הבעיה הגדולה, יחפש מישהו שיפתור אותה. אין שום דבר בביוגרפיה שלך, שמרמז שאתה יכול לעשות את זה ואתה גם לא נתפס כאחד כזה. לא ניהלת שניים וחצי אנשים ולא בנית קומה בבניין מגורים. זה בסדר. זה לא תנאי לכניסה לפוליטיקה. גם שלי יחימוביץ לא ניהלה ולא בנתה, אבל המסר שלה היה אחר.

ז. לך תעשה פגישות דיסקרטיות עם רון חולדאי, דן חלוץ, אולי גם עם אלדד יניב. רשימה שתכלול את האנשים הללו, כשאתה מספר 3, יכולה להדיח את "קדימה" מעמדת המפלגה הטוענת לשלטון מצד שמאל (ואולי זה גם יתרסק). לא משנה אם תבחר באנשים כאלו או אחרים, אבל אם תהיה חלק מנבחרת, תוכיח שאתה יכול להתמודד עם האגו שלך, שאתה לא יהיר כדי לחשוב שאתה יכול להיות מספר 1 במפלגה, שטוענת לשלטון ושלקחת איתך אנשים שיכולים להתמודד עם בעיית התקיעות והאימפטנציה המניהגותית, כאלו שעשו משהו.

אם תצליח בזה, אז יהיה הזמן לפרוש מתקשורת. כן, כן, הרבה לפני הבחירות. אתה צריך להוכיח לציבור שזה כל כך חשוב לך, זה כל כך בוער בך, שאתה מוכן לוותר על פריים טיים ועל הטור הנקרא במדינה ועל 300 אלף שקל לחודש, או כמה שאתה לא מרוויח. פרישה ברגע האחרון, מכוח חובת צינון, ממש לא מעבירה את המסר הזה.

לאן נעלמו פלסנר, רגב ואנסטסיה שהכרתי?

3 ביוני 2010
 

את יוחנן פלסנר הכרתי באוניברסיטת הרווארד. יוצא סיירת מטכ"ל, עושה תואר שני באוניברסיטה המפורסמת בעולם, שחיין מצטיין, ליברלי, נאור, חכם. אפילו יפה. אם הייתי מספר לו אז, שישבנו בקנדי סקול, שיש חבר כנסת שצרח על חברת כנסת ערבייה "לכי לעזה. נראה איך ינהגו בך שם? רווקה בת 38". (רווקה בת 38! איזה פגם מוסרי). אם הייתי מספר את זה לפלסנר ההוא, הוא היה נוחר בבוז ופולט משפט ציני, מבטל כזה. איך יוחנן פלסנר הנאור, המתון, הדמוקרט, הופך לחבר כנסת כזה? איך יוצאת לו מהפה הערה כל כך מגעילה, שוביניסטית, דוחה?

את מירי רגב הכרתי כדוברת צה"ל. היא הייתה מתונה, שקולה, עשתה עליי רושם של מרכז-שמאל כזאת, דיבררה בחדווה את ההתנתקות והדיפה ריח קל ומוכר של בוז לפוליטיקאים. מה קרה למירי רגב ההיא? מה קורה להם, כשהם נכנסים לכנסת? איך גברת רגב ההיא, שדיברה על הקושי של נשים להתקדם, מדברת ככה בערבית לחברת הכנסת זועבי? מאיפה היא שאבה את הכמויות הללו של גסות ותאוות השפלה?

את אנסטסיה מיכאלי הכרתי כשניסתה בפעם הראשונה לצנוח לכנסת. עשתה רושם של אישה נעימה, לא הבינה דבר באקטואליה ובענייני היום. עשתה טעויות מביכות, אבל כולם סלחו לה, כי היא יפה ונעימה ומנומסת. לאן נעלמה אנסטסיה ההיא? מה נכנס בה אתמול, כשהסתערה בכוח לעבר חנין זועבי? מי אמר לה שזה טוב לקריירה שלה? מאיפה היא שאבה את הלהט הציני הזה?

עד אתמול לא חשתי שום סימפטיה לח"כ חנין זועבי. עלייתה על המשט הפרובוקטיבי נראתה לי מיותרת, עוד חתך קטן בגשר הלא קיים בין היהודים לערבים. פלסנר, רגב ומיכאלי גרמו לי בפעם הראשונה להזדהות איתה, עם האנדרדוג שצריך להתמודד עם רוב אלים וצעקני, שלא בוחל בשום דרך כדי להפגין את כוחו. מגעיל. 

לאן נעלמו פלסנר, רגב ואנסטסיה שהכרתי?

3 ביוני 2010
 

את יוחנן פלסנר הכרתי באוניברסיטת הרווארד. יוצא סיירת מטכ"ל, עושה תואר שני באוניברסיטה המפורסמת בעולם, שחיין מצטיין, ליברלי, נאור, חכם. אפילו יפה. אם הייתי מספר לו אז, שישבנו בקנדי סקול, שיש חבר כנסת שצרח על חברת כנסת ערבייה "לכי לעזה. נראה איך ינהגו בך שם? רווקה בת 38". (רווקה בת 38! איזה פגם מוסרי). אם הייתי מספר את זה לפלסנר ההוא, הוא היה נוחר בבוז ופולט משפט ציני, מבטל כזה. איך יוחנן פלסנר הנאור, המתון, הדמוקרט, הופך לחבר כנסת כזה? איך יוצאת לו מהפה הערה כל כך מגעילה, שוביניסטית, דוחה?

את מירי רגב הכרתי כדוברת צה"ל. היא הייתה מתונה, שקולה, עשתה עליי רושם של מרכז-שמאל כזאת, דיבררה בחדווה את ההתנתקות והדיפה ריח קל ומוכר של בוז לפוליטיקאים. מה קרה למירי רגב ההיא? מה קורה להם, כשהם נכנסים לכנסת? איך גברת רגב ההיא, שדיברה על הקושי של נשים להתקדם, מדברת ככה בערבית לחברת הכנסת זועבי? מאיפה היא שאבה את הכמויות הללו של גסות ותאוות השפלה?

את אנסטסיה מיכאלי הכרתי כשניסתה בפעם הראשונה לצנוח לכנסת. עשתה רושם של אישה נעימה, לא הבינה דבר באקטואליה ובענייני היום. עשתה טעויות מביכות, אבל כולם סלחו לה, כי היא יפה ונעימה ומנומסת. לאן נעלמה אנסטסיה ההיא? מה נכנס בה אתמול, כשהסתערה בכוח לעבר חנין זועבי? מי אמר לה שזה טוב לקריירה שלה? מאיפה היא שאבה את הלהט הציני הזה?

עד אתמול לא חשתי שום סימפטיה לח"כ חנין זועבי. עלייתה על המשט הפרובוקטיבי נראתה לי מיותרת, עוד חתך קטן בגשר הלא קיים בין היהודים לערבים. פלסנר, רגב ומיכאלי גרמו לי בפעם הראשונה להזדהות איתה, עם האנדרדוג שצריך להתמודד עם רוב אלים וצעקני, שלא בוחל בשום דרך כדי להפגין את כוחו. מגעיל. 

האם לשנות ליין אפ בגלל "מרמרה"?

2 ביוני 2010
 

הנה התלבטות מאחורי הקלעים של תוכנית תחקירים:

ביום שני בבוקר השייטת מתנפצת על ה"מרמרה". התוכנית שלנו ביום רביעי. הייתה לנו תוכנית סגורה. לתחושתנו, טובה. כתבה ראשונה פותחת של עפר שלח על היציאה מלבנון. כתבה שנייה של ישראל רוזנר על הזוג הישראלי-פיני שנטש/לא נטש את הילדה שלו בהודו. מה לעשות? לדחות את הכתבה על לבנון ולנסות להרים כתבה על המרמרה? כן ולא.

למה כן? כי אנחנו לא יכולים להיות לא אקטואליים, כי אנחנו מאמינים ביכולת של המערכת שלנו להביא ערך מוסף, לייצר אמירה חדשה, זווית רעננה על האירועים.

למה לא? כי אנחנו תוכנית תחקירים. אף אחד לא מבטיח לנו שתתרומם כתבה סבירה, שנצליח לייצר אמירה חדשה. אנחנו מאוד לא רוצים לשדר כתבה שתיראה לכם כמו עוד כתבת חדשות מורחבת ואלוהים יודע שכמות השעות ששודרו על "משט השלום", בטח לא השאירה אצלכם הרבה קשב לראות עוד מאותו הדבר. עדיף כבר לשדר כתבה מושקעת על לבנון, שכוללת ראיון הישגי עם אנטואן לאחד, מאשר לרקוח איזו כתבת חדשות מורחבת. גם ככה כתבת לבנון תשודר הרבה אחרי היארצייט. תכננו אותה עשר שנים לנסיגה, אבל דחו את עלייתנו לאוויר ועכשיו זה כבר עשר שנים ושבוע…

בשלב הזה אתם כבר יכולים לנחש מה בחרנו: להתחיל, לנסות, ולהחליט סופית יותר מאוחר. הצוות של "המקור" הוא כל כך איכותי שברור שנוציא משהו. כל המערכת התגייסה. בשלושה ימים צילמנו תחקיר על ארגון ה – IHH שהפעיל את המשט לעזה. ראיינו שופט חוקר צרפתי שמכיר את הארגון ואת ראש הארגון בעזה. שלחנו את שלומי אלדר למטה הארגון בטורקיה ונסלי ברדה עשתה את התחקיר כאן. הדוברים הישראלים, שר הבטחון וסגן שר החוץ, טענו שלארגון יש קשרים עם אל קעידה? האם זה נכון? ואם כן וידענו את זה לפני המשט, למה לוחמי השייטת עלו לאונייה עם רובי צבע? יותר מכך, הנחת המוצא של כל הסיקור התקשורתי היא שהארגון הוא רק פרונט ובעצם מי שמושך בחוטים היא ממשלת טורקיה וטייפ ארדואן. האם זה נכון? אני לא טוען שהצלחנו לספק תשובות נחרצות לכל השאלות הללו, אבל ניסינו ונדמה לי שייצרנו כתבה ראויה. לבנון? היא תחכה עוד שבועיים.

האם לשנות ליין אפ בגלל "מרמרה"?

2 ביוני 2010
 

הנה התלבטות מאחורי הקלעים של תוכנית תחקירים:

ביום שני בבוקר השייטת מתנפצת על ה"מרמרה". התוכנית שלנו ביום רביעי. הייתה לנו תוכנית סגורה. לתחושתנו, טובה. כתבה ראשונה פותחת של עפר שלח על היציאה מלבנון. כתבה שנייה של ישראל רוזנר על הזוג הישראלי-פיני שנטש/לא נטש את הילדה שלו בהודו. מה לעשות? לדחות את הכתבה על לבנון ולנסות להרים כתבה על המרמרה? כן ולא.

למה כן? כי אנחנו לא יכולים להיות לא אקטואליים, כי אנחנו מאמינים ביכולת של המערכת שלנו להביא ערך מוסף, לייצר אמירה חדשה, זווית רעננה על האירועים.

למה לא? כי אנחנו תוכנית תחקירים. אף אחד לא מבטיח לנו שתתרומם כתבה סבירה, שנצליח לייצר אמירה חדשה. אנחנו מאוד לא רוצים לשדר כתבה שתיראה לכם כמו עוד כתבת חדשות מורחבת ואלוהים יודע שכמות השעות ששודרו על "משט השלום", בטח לא השאירה אצלכם הרבה קשב לראות עוד מאותו הדבר. עדיף כבר לשדר כתבה מושקעת על לבנון, שכוללת ראיון הישגי עם אנטואן לאחד, מאשר לרקוח איזו כתבת חדשות מורחבת. גם ככה כתבת לבנון תשודר הרבה אחרי היארצייט. תכננו אותה עשר שנים לנסיגה, אבל דחו את עלייתנו לאוויר ועכשיו זה כבר עשר שנים ושבוע…

בשלב הזה אתם כבר יכולים לנחש מה בחרנו: להתחיל, לנסות, ולהחליט סופית יותר מאוחר. הצוות של "המקור" הוא כל כך איכותי שברור שנוציא משהו. כל המערכת התגייסה. בשלושה ימים צילמנו תחקיר על ארגון ה – IHH שהפעיל את המשט לעזה. ראיינו שופט חוקר צרפתי שמכיר את הארגון ואת ראש הארגון בעזה. שלחנו את שלומי אלדר למטה הארגון בטורקיה ונסלי ברדה עשתה את התחקיר כאן. הדוברים הישראלים, שר הבטחון וסגן שר החוץ, טענו שלארגון יש קשרים עם אל קעידה? האם זה נכון? ואם כן וידענו את זה לפני המשט, למה לוחמי השייטת עלו לאונייה עם רובי צבע? יותר מכך, הנחת המוצא של כל הסיקור התקשורתי היא שהארגון הוא רק פרונט ובעצם מי שמושך בחוטים היא ממשלת טורקיה וטייפ ארדואן. האם זה נכון? אני לא טוען שהצלחנו לספק תשובות נחרצות לכל השאלות הללו, אבל ניסינו ונדמה לי שייצרנו כתבה ראויה. לבנון? היא תחכה עוד שבועיים.

לפגוש את ארקדי

25 במאי 2010
 

התכנון היה קודם כל לשבור את הקרח. ליצור קצת אמון, להתיידד. חשבתי לעצמי – אני איכנס, אחייך יפה ואבקש ממנו להראות לנו קצת את דירתו המפוארת, שמשקיפה על הקרמלין. אולי אוסיף איזה משפט חנפנות נעים כזה. "אם ככה נראים חולי לב, אז גם אני רוצה את הלב שלך". משהו כזה. מכאן כבר נוכל לייצר איזה סמול טוק, מה שלומך, איך הבריאות, "איפה צולמה התמונה הזאת". כמה "וואו" מתפעלים בטח יחממו אותו לרמת הטמפרטורה הנכונה, זו שבה ארקדי מבושל ומחומם היטב. יורה בכל מה שזז, מחסל חשבונות. אלוהים יודע שהשנה וחצי האחרונות בגלות רוסיה, בלי להתחמם באור המצלמות, בלי לטוס, מין סדנת ויפאסנה כזו – בטח נתנה לו תחמושת למאה ראיונות טלוויזיוניים.

הפנטזיה קרסה איך שנכנסנו. ארקדי היה קר להחריד. מה זה קר, קפוא. הוא לא ענה לשאלת ה"מה שלומך", לא הגיב לאף משפט שלי, נראה חיוור, חולה, עשה רושם שהוא שמח לראות אותנו בערך כמו בליינד דייט עם מלאך המוות.

אני הייתי בטוח שהקור נובע מזה שארקדי זיהה אותי והתבאס. בטלפון, שבוע לפני שנחתנו בדירתו, הוא היה חביב להפליא. עוד אני שקוע לי במחשבות האגוצנטריות שלי וארקדי סוף סוף הוציא משפט מהפה: "אנחנו לא מכירים, נכון?". אם הייתי מרגיש נוח (ואם הוא לא היה מתמחה באומנויות לחימה), הייתי מחבק אותו. מזמן לא שמחתי כל כך על זה שמישהו לא זוכר אותי, שכל השליפות והעקיצות והתחקירים לא נחרטו לו בראש. מצוין.

כך או כך, צוות הצילום שאיתי (דודו בוקר ובוריס לויט) לא היה צריך שום סימן ממני. הוא ויתר מהר מאוד על אופציית השיטוט מקרב הלבבות בדירה והתחיל להכין את סט הצילום. אני זרקתי לפח את כל שאלות החימום וזרקתי מהר ככל אפשר את מילות הקסם – "לב לבייב". זה עבד. הקרח נשבר. לא, לא רקמנו בונדינג נוסח מה שיש לו עם אופירה אסייג, אבל את התפוקה שרצינו לצאת איתה, הוצאנו.

בסשן הראשון שהינו אצל ארקדי כשלוש שעות. הוא היה לבד. לא עוזר, לא מזכירה. ביקשתי ממנו ללכת לבית קפה, לשנות קצת את האווירה, לראות אותו עם אנשים. "אתה רוצה קפה?", הוא שאל. "לא, לא. חשבתי לראות אותך קצת ברחוב, עם אנשים". ארקדי שמע וקרא לסוכנת הבית שלו. "אלה, אלה". הוא, כנראה, רצה להזמין ממנה קפה. אלה לא ענתה ולא הגיעה. גם קפה לא. כשיצאנו וחיכינו למונית סרגיי הגיע. "רוצים מים?". כנראה הבין שקצת התייבשנו.

אני לא מתיימר לדעת מה בדיוק מצבו הכלכלי והבריאותי של ארקדי על סמך היומיים שהייתי איתו. בזהירות ועל סמך שיחות עם עוד כמה אנשים שהיו (וחלקם עדיין) סביבו, אני יכול להגיד שהתרשמתי שהלו"ז שלו בימים אלו  ריק, שיש לו המון זמן פנוי. הוא גם נראה די בודד. המשפחה, כנראה, לא באה לבקר הרבה. לא נשארו חברים, אם היו אי פעם וארקדי נראה קצת משועמם וממורמר. אין לארקדי זיכרונות טובים מישראל. כששאלתי את נציגיו למה הוא היה קשה איתי בהתחלה, הם הסבירו שהוא התלונן שאיחרתי לפגישה הראשונה ושבכלל אני נטול תרבות. בפגישה עם הרב פנחס גולדשמיט קראתי לו (בטעות. באמת בטעות) "פנחס" ולא "כבוד הרב".

 ארקדי ראה בזה דוגמא לחוסר תרבות, אותה חוסר תרבות, שעטפה אותו, לשיטתו, בישראל ולקחה ממנו את הונו.

לבסוף, אם אתם חושבים שזהו, ארקדי יצא מחיינו, נדמה לי שאתם חיים בטעות. כמות הסיפורים, שהוא נקשר בהם בישראל ועוד לא יצאו לאור, עצומה. קשריו האמיתיים עם אולמרט, מה בדיוק קרה במשולש נתניהו- רוני מאנה – ארקדי, מה טיב קשריו עם אהוד ברק, מה היחס של הממסד הבטחוני אליו וקשריו עם השב"כ והמוסד וכמובן, אינסוף סיפורים מדהימים על האיש ומעשיו יוצאי דופן, שלא לומר מוזרים. התרומה הגדולה למגן דוד אדום בהחלטה של רגע, אחרי ששמע מבזק חדשות, המבצע היקר וההיסטרי להטסת ביתו לטיפול רפואי בתל השומר בעקבות כאב גרון (כאב גרון) ממנו סבלה ועוד ועוד. רק לאחרונה ידע ערוץ 2 לדווח על תעודת חיסיון, שהוציא שר הבטחון על חלק מהראיות במשפטו של גיידמק. ארקדי סיפר לי במה מדובר. אני עוד לא מפרסם מה הוא אמר, כמו סיפורים אחרים שסיפר, כי האיש עשיר בסיפורים ודל בראיות. אולי הסיפור הכי מדהים שנשדר בכתבה עליו הוא הדרך בה קיבל לאחרונה את החוזה הלא חתום עם לבייב, אותו חוזה שבגללו הסכים לקבל אותנו לביתו. לאנשי עסקים מן השורה הסיפור הזה יישמע הזוי. ממה שאני שמעתי על ארקדי לאורך השנים, זה נשמע לי מאוד הגיוני.

הכתבה המלאה מ"המקור"

לפגוש את ארקדי

25 במאי 2010
 

התכנון היה קודם כל לשבור את הקרח. ליצור קצת אמון, להתיידד. חשבתי לעצמי – אני איכנס, אחייך יפה ואבקש ממנו להראות לנו קצת את דירתו המפוארת, שמשקיפה על הקרמלין. אולי אוסיף איזה משפט חנפנות נעים כזה. "אם ככה נראים חולי לב, אז גם אני רוצה את הלב שלך". משהו כזה. מכאן כבר נוכל לייצר איזה סמול טוק, מה שלומך, איך הבריאות, "איפה צולמה התמונה הזאת". כמה "וואו" מתפעלים בטח יחממו אותו לרמת הטמפרטורה הנכונה, זו שבה ארקדי מבושל ומחומם היטב. יורה בכל מה שזז, מחסל חשבונות. אלוהים יודע שהשנה וחצי האחרונות בגלות רוסיה, בלי להתחמם באור המצלמות, בלי לטוס, מין סדנת ויפאסנה כזו – בטח נתנה לו תחמושת למאה ראיונות טלוויזיוניים.

הפנטזיה קרסה איך שנכנסנו. ארקדי היה קר להחריד. מה זה קר, קפוא. הוא לא ענה לשאלת ה"מה שלומך", לא הגיב לאף משפט שלי, נראה חיוור, חולה, עשה רושם שהוא שמח לראות אותנו בערך כמו בליינד דייט עם מלאך המוות.

אני הייתי בטוח שהקור נובע מזה שארקדי זיהה אותי והתבאס. בטלפון, שבוע לפני שנחתנו בדירתו, הוא היה חביב להפליא. עוד אני שקוע לי במחשבות האגוצנטריות שלי וארקדי סוף סוף הוציא משפט מהפה: "אנחנו לא מכירים, נכון?". אם הייתי מרגיש נוח (ואם הוא לא היה מתמחה באומנויות לחימה), הייתי מחבק אותו. מזמן לא שמחתי כל כך על זה שמישהו לא זוכר אותי, שכל השליפות והעקיצות והתחקירים לא נחרטו לו בראש. מצוין.

כך או כך, צוות הצילום שאיתי (דודו בוקר ובוריס לויט) לא היה צריך שום סימן ממני. הוא ויתר מהר מאוד על אופציית השיטוט מקרב הלבבות בדירה והתחיל להכין את סט הצילום. אני זרקתי לפח את כל שאלות החימום וזרקתי מהר ככל אפשר את מילות הקסם – "לב לבייב". זה עבד. הקרח נשבר. לא, לא רקמנו בונדינג נוסח מה שיש לו עם אופירה אסייג, אבל את התפוקה שרצינו לצאת איתה, הוצאנו.

בסשן הראשון שהינו אצל ארקדי כשלוש שעות. הוא היה לבד. לא עוזר, לא מזכירה. ביקשתי ממנו ללכת לבית קפה, לשנות קצת את האווירה, לראות אותו עם אנשים. "אתה רוצה קפה?", הוא שאל. "לא, לא. חשבתי לראות אותך קצת ברחוב, עם אנשים". ארקדי שמע וקרא לסוכנת הבית שלו. "אלה, אלה". הוא, כנראה, רצה להזמין ממנה קפה. אלה לא ענתה ולא הגיעה. גם קפה לא. כשיצאנו וחיכינו למונית סרגיי הגיע. "רוצים מים?". כנראה הבין שקצת התייבשנו.

אני לא מתיימר לדעת מה בדיוק מצבו הכלכלי והבריאותי של ארקדי על סמך היומיים שהייתי איתו. בזהירות ועל סמך שיחות עם עוד כמה אנשים שהיו (וחלקם עדיין) סביבו, אני יכול להגיד שהתרשמתי שהלו"ז שלו בימים אלו  ריק, שיש לו המון זמן פנוי. הוא גם נראה די בודד. המשפחה, כנראה, לא באה לבקר הרבה. לא נשארו חברים, אם היו אי פעם וארקדי נראה קצת משועמם וממורמר. אין לארקדי זיכרונות טובים מישראל. כששאלתי את נציגיו למה הוא היה קשה איתי בהתחלה, הם הסבירו שהוא התלונן שאיחרתי לפגישה הראשונה ושבכלל אני נטול תרבות. בפגישה עם הרב פנחס גולדשמיט קראתי לו (בטעות. באמת בטעות) "פנחס" ולא "כבוד הרב".

 ארקדי ראה בזה דוגמא לחוסר תרבות, אותה חוסר תרבות, שעטפה אותו, לשיטתו, בישראל ולקחה ממנו את הונו.

לבסוף, אם אתם חושבים שזהו, ארקדי יצא מחיינו, נדמה לי שאתם חיים בטעות. כמות הסיפורים, שהוא נקשר בהם בישראל ועוד לא יצאו לאור, עצומה. קשריו האמיתיים עם אולמרט, מה בדיוק קרה במשולש נתניהו- רוני מאנה – ארקדי, מה טיב קשריו עם אהוד ברק, מה היחס של הממסד הבטחוני אליו וקשריו עם השב"כ והמוסד וכמובן, אינסוף סיפורים מדהימים על האיש ומעשיו יוצאי דופן, שלא לומר מוזרים. התרומה הגדולה למגן דוד אדום בהחלטה של רגע, אחרי ששמע מבזק חדשות, המבצע היקר וההיסטרי להטסת ביתו לטיפול רפואי בתל השומר בעקבות כאב גרון (כאב גרון) ממנו סבלה ועוד ועוד. רק לאחרונה ידע ערוץ 2 לדווח על תעודת חיסיון, שהוציא שר הבטחון על חלק מהראיות במשפטו של גיידמק. ארקדי סיפר לי במה מדובר. אני עוד לא מפרסם מה הוא אמר, כמו סיפורים אחרים שסיפר, כי האיש עשיר בסיפורים ודל בראיות. אולי הסיפור הכי מדהים שנשדר בכתבה עליו הוא הדרך בה קיבל לאחרונה את החוזה הלא חתום עם לבייב, אותו חוזה שבגללו הסכים לקבל אותנו לביתו. לאנשי עסקים מן השורה הסיפור הזה יישמע הזוי. ממה שאני שמעתי על ארקדי לאורך השנים, זה נשמע לי מאוד הגיוני.

הכתבה המלאה מ"המקור"

על חיכוכים והבהרות: ארי שביט, עורך "העיר" ועורך "ישראל היום"

22 במאי 2010
 

ארי שביט כעס על הדברים שאמרתי עליו ב"ליידי גלובס". בראיון אמרתי שיש לו מערכות יחסים קרובות עם ברק ונתניהו. הזכרתי שהוא פרסם מאמר קשה נגד ציפי לבני זמן קשה לפני הבחירות, תוך שהוא מסתמך, לדבריו על 12 אנשים שונים. טענתי שהוא היה צריך להגיד לנו שהוא קרוב לשני יריביה הפוליטיים של גברת לבני. זו עובדה רלוונטית  לדרך בה נקרא את המאמר הזה.

אני עדיין חושב שהמאמר ההוא היה לא ראוי ושלא ניתן בתקופת טרום בחירות להטיח האשמות כל כך חריפות, בלי לציין על מה אתה מסתמך. עם זאת, אני כן רוצה להבהיר למען ההגינות שני דברים:

1. אני לא טוען ששביט הוא חבר של נתניהו או ברק. אין לי שום מידע כזה. טענתי שיש לו קשר קרוב אליהם. שביט, למיטב ידיעתי, הוא אחד העיתונאים שנהנה מנגישות הכי טובה אליהם, אולי הנגיש ביותר. לעתים, שיחותיו איתם נשמעות, לפי מה שסיפרו לי, יותר כמו שיחות בין קברניט ליועץ. שביט משיא להם עצות והם שמחים להתייעץ. נגישות למקבלי החלטות היא, כמובן, יתרון גדול לעיתונאי, ממש לא פאול. אני אישית חושב שצריך להימנע מלשחק במשחק העצות, אבל גם זו סוגיה שנויה במחלוקת.

2. אין לי שום מידע שברק ונתניהו היו חלק מ 12 המובחרים של שביט. אין ספק שיש דמיון בין מה שברק ונתניהו חושבים ואומרים על לבני בחדרים סגורים, למה שנכתב במאמר, אבל לי אין שום הוכחה שהם היו חלק מה 12. שביט טוען בתוקף שלא. אני מקבל את אמירתו ונאמנים עליי דבריו.

אלון עידן, עורך "העיר", כעס מאוד על הפוסט שפרסמתי בעניין ההחלטה שלו לפרסם מאמר תגובה של יצחק לאור על ההאשמות כנגדו. לטענתו, הביקורת על ההחלטה לגיטימית, אבל אני רמזתי, לדבריו,  שהחלטתו נבעה מתכתיב של "הארץ" וזה לא נכון עובדתית.

בריב הצעקות שניהלנו ניסיתי לטעון שהנקודה היא ניראות. כששני עיתונים מתפרסמים על ידי אותו מו"ל ועיתון אחד עושה הנחה למישהו שכותב בעיתון השני (מאפשר לו להגיב במאמר ולא בראיון עם שאלות), זה יוצר תחושה של שיתוף פעולה. "המקור", אמרתי לו, לא יעשה תחקיר נגד החלטה לקנות גז טבעי מיצחק תשובה. בעלי ערוץ 10, יוסי מימן, הוא המתחרה העיסקי של תשובה וזה ממש לא משנה אם מימן מעולם לא דיבר איתי בנושא (אגב, מימן מעולם לא דיבר איתי על אייטם בערוץ 10 בשבע שנות עבודתי בערוץ). זה בדיוק הרציונל של הלכת ניגוד עניינים. אנחנו לא צריכים לבדוק האם פעלת בניגוד עניינים או לא. די שהעמדת את עצמך במצב הזה כדי שתהיה לנו טענה כלפיך.

למרות כל זאת ואחרי שנגמרו הצעקות, אני רוצה להגיד, שאני מאמין למר עידן שלא קיבל שום הכתבה מ"הארץ" ושזו הייתה החלטה שלו והחלטה שלו בלבד. הוא גם צודק ש"העיר" לא מהסס למתוח ביקורת על "הארץ" ויש לא מעט דוגמאות לכך, אפילו לאחרונה. בקיצור, נאמנים עליי דבריו ואין לי סיבה לחשוב שהוא לא יכול לעשות טעויות כאלו בלי שום עזרה מבחוץ.

עמוס רגב, עורך "ישראל היום", חשב שעשיתי עוול לעיתון שהוא עורך, בדברים שאמרתי באותו ראיון ב"ליידי גלובס". בראיון טענתי שהדרך הנכונה להתמודד עם ההטייה הברורה של העיתון לטובת נתניהו, היא דרך עיתונאית ולא חקיקתית (יש עוד דרך – הממונה על ההגבלים יכולה לנקוט בפעולה, אבל הממונה הנוכחית חלשה וספק אם תעשה זאת).

הדרך הנכונה, בעיניי, היא לנסות להרים תחקיר בשאלה האם העיתון אכן מפסיד כסף רב וממומן על ידי שלדון אדלסון מטעמים חוץ-כלכליים, עזרה לנתניהו. רגב חושב שהאמירה שלי נטולת בסיס ולא הייתה צריכה להיאמר, מכיוון שאני לא מתמצא בעובדות הכלכליות של העיתון. לפחות היית צריך לשאול לפני שאמרת את זה, הוא טען. רגב גם הפנה את תשומת ליבי לכמות המודעות הגדולה ב"ישראל היום", כמות שמעידה על זכות הקיום המסחרית של העיתון ולכך שיש גם מודלים דומים של חינמונים בעולם. אף אחד לא טוען כנגדם שכל תכליתם היא לתמוך באיש פוליטי כזה או אחר.

המלצתי למר רגב שוב ושוב במהלך השיחה לפרסם את הנתונים הכספיים של העיתון. אם אכן זו תמונת המצב והנתונים הכספיים יוכיחו אותה, אז ללא ספק זה יעזור ל"ישראל היום" להיראות כמו עיתון. רגב סירב. הוא אמר שמדובר בחברה פרטית והוא לא חייב לפרסם את נתוניה. שאלתי אותו ישירות אם העיתון מרוויח. הוא סירב לענות. אמר שלא חייב לי דין וחשבון (צודק). הוא הזכיר לי שבירכתי אותו עם יציאת מוסף סוף השבוע של "ישראל היום" וסימסתי לו שאחזיק לו אצבעות שימשיך לכרסם בהגמוניה של נוני מוזס. בעיניו, הסמס ההוא עומד בסתירה לדברים שאמרתי ב"ליידי גלובס".

ניסיתי להסביר שמבחינתי אין שום סתירה: התקווה להיחלשותה של אימפריית "ידיעות" חיה בשלום עם השאיפה ש"ישראל היום" יפסיק לשמש כשופר התעמולתי של מר נתניהו.

מר רגב חושב שבמיוחד למי שעובד בערוץ 10, כמוני, אין זכות להשמיע ביקורת כזו. לטענתו, זהו ערוץ מפסיד שחי מכספי משלם המיסים. הזכרתי למר רגב שהוא עבד באותו ערוץ מפסיד. חוץ מזה, גם אם טענותיו כלפי הערוץ נכונות (ולדעתי, הן לא מדויקות. משלם המיסים לא משלם אגורה לערוץ 10. זה נכון שניתנו לערוץ הקלות, כלומר, המחוקק אפשר לו להשקיע פחות ממה שהתחייב), אין לכך קשר לטענה כלפי "ישראל היום". נפרדנו בחוסר הסכמה.

על חיכוכים והבהרות: ארי שביט, עורך "העיר" ועורך "ישראל היום"

22 במאי 2010
 

ארי שביט כעס על הדברים שאמרתי עליו ב"ליידי גלובס". בראיון אמרתי שיש לו מערכות יחסים קרובות עם ברק ונתניהו. הזכרתי שהוא פרסם מאמר קשה נגד ציפי לבני זמן קשה לפני הבחירות, תוך שהוא מסתמך, לדבריו על 12 אנשים שונים. טענתי שהוא היה צריך להגיד לנו שהוא קרוב לשני יריביה הפוליטיים של גברת לבני. זו עובדה רלוונטית  לדרך בה נקרא את המאמר הזה.

אני עדיין חושב שהמאמר ההוא היה לא ראוי ושלא ניתן בתקופת טרום בחירות להטיח האשמות כל כך חריפות, בלי לציין על מה אתה מסתמך. עם זאת, אני כן רוצה להבהיר למען ההגינות שני דברים:

1. אני לא טוען ששביט הוא חבר של נתניהו או ברק. אין לי שום מידע כזה. טענתי שיש לו קשר קרוב אליהם. שביט, למיטב ידיעתי, הוא אחד העיתונאים שנהנה מנגישות הכי טובה אליהם, אולי הנגיש ביותר. לעתים, שיחותיו איתם נשמעות, לפי מה שסיפרו לי, יותר כמו שיחות בין קברניט ליועץ. שביט משיא להם עצות והם שמחים להתייעץ. נגישות למקבלי החלטות היא, כמובן, יתרון גדול לעיתונאי, ממש לא פאול. אני אישית חושב שצריך להימנע מלשחק במשחק העצות, אבל גם זו סוגיה שנויה במחלוקת.

2. אין לי שום מידע שברק ונתניהו היו חלק מ 12 המובחרים של שביט. אין ספק שיש דמיון בין מה שברק ונתניהו חושבים ואומרים על לבני בחדרים סגורים, למה שנכתב במאמר, אבל לי אין שום הוכחה שהם היו חלק מה 12. שביט טוען בתוקף שלא. אני מקבל את אמירתו ונאמנים עליי דבריו.

אלון עידן, עורך "העיר", כעס מאוד על הפוסט שפרסמתי בעניין ההחלטה שלו לפרסם מאמר תגובה של יצחק לאור על ההאשמות כנגדו. לטענתו, הביקורת על ההחלטה לגיטימית, אבל אני רמזתי, לדבריו,  שהחלטתו נבעה מתכתיב של "הארץ" וזה לא נכון עובדתית.

בריב הצעקות שניהלנו ניסיתי לטעון שהנקודה היא ניראות. כששני עיתונים מתפרסמים על ידי אותו מו"ל ועיתון אחד עושה הנחה למישהו שכותב בעיתון השני (מאפשר לו להגיב במאמר ולא בראיון עם שאלות), זה יוצר תחושה של שיתוף פעולה. "המקור", אמרתי לו, לא יעשה תחקיר נגד החלטה לקנות גז טבעי מיצחק תשובה. בעלי ערוץ 10, יוסי מימן, הוא המתחרה העיסקי של תשובה וזה ממש לא משנה אם מימן מעולם לא דיבר איתי בנושא (אגב, מימן מעולם לא דיבר איתי על אייטם בערוץ 10 בשבע שנות עבודתי בערוץ). זה בדיוק הרציונל של הלכת ניגוד עניינים. אנחנו לא צריכים לבדוק האם פעלת בניגוד עניינים או לא. די שהעמדת את עצמך במצב הזה כדי שתהיה לנו טענה כלפיך.

למרות כל זאת ואחרי שנגמרו הצעקות, אני רוצה להגיד, שאני מאמין למר עידן שלא קיבל שום הכתבה מ"הארץ" ושזו הייתה החלטה שלו והחלטה שלו בלבד. הוא גם צודק ש"העיר" לא מהסס למתוח ביקורת על "הארץ" ויש לא מעט דוגמאות לכך, אפילו לאחרונה. בקיצור, נאמנים עליי דבריו ואין לי סיבה לחשוב שהוא לא יכול לעשות טעויות כאלו בלי שום עזרה מבחוץ.

עמוס רגב, עורך "ישראל היום", חשב שעשיתי עוול לעיתון שהוא עורך, בדברים שאמרתי באותו ראיון ב"ליידי גלובס". בראיון טענתי שהדרך הנכונה להתמודד עם ההטייה הברורה של העיתון לטובת נתניהו, היא דרך עיתונאית ולא חקיקתית (יש עוד דרך – הממונה על ההגבלים יכולה לנקוט בפעולה, אבל הממונה הנוכחית חלשה וספק אם תעשה זאת).

הדרך הנכונה, בעיניי, היא לנסות להרים תחקיר בשאלה האם העיתון אכן מפסיד כסף רב וממומן על ידי שלדון אדלסון מטעמים חוץ-כלכליים, עזרה לנתניהו. רגב חושב שהאמירה שלי נטולת בסיס ולא הייתה צריכה להיאמר, מכיוון שאני לא מתמצא בעובדות הכלכליות של העיתון. לפחות היית צריך לשאול לפני שאמרת את זה, הוא טען. רגב גם הפנה את תשומת ליבי לכמות המודעות הגדולה ב"ישראל היום", כמות שמעידה על זכות הקיום המסחרית של העיתון ולכך שיש גם מודלים דומים של חינמונים בעולם. אף אחד לא טוען כנגדם שכל תכליתם היא לתמוך באיש פוליטי כזה או אחר.

המלצתי למר רגב שוב ושוב במהלך השיחה לפרסם את הנתונים הכספיים של העיתון. אם אכן זו תמונת המצב והנתונים הכספיים יוכיחו אותה, אז ללא ספק זה יעזור ל"ישראל היום" להיראות כמו עיתון. רגב סירב. הוא אמר שמדובר בחברה פרטית והוא לא חייב לפרסם את נתוניה. שאלתי אותו ישירות אם העיתון מרוויח. הוא סירב לענות. אמר שלא חייב לי דין וחשבון (צודק). הוא הזכיר לי שבירכתי אותו עם יציאת מוסף סוף השבוע של "ישראל היום" וסימסתי לו שאחזיק לו אצבעות שימשיך לכרסם בהגמוניה של נוני מוזס. בעיניו, הסמס ההוא עומד בסתירה לדברים שאמרתי ב"ליידי גלובס".

ניסיתי להסביר שמבחינתי אין שום סתירה: התקווה להיחלשותה של אימפריית "ידיעות" חיה בשלום עם השאיפה ש"ישראל היום" יפסיק לשמש כשופר התעמולתי של מר נתניהו.

מר רגב חושב שבמיוחד למי שעובד בערוץ 10, כמוני, אין זכות להשמיע ביקורת כזו. לטענתו, זהו ערוץ מפסיד שחי מכספי משלם המיסים. הזכרתי למר רגב שהוא עבד באותו ערוץ מפסיד. חוץ מזה, גם אם טענותיו כלפי הערוץ נכונות (ולדעתי, הן לא מדויקות. משלם המיסים לא משלם אגורה לערוץ 10. זה נכון שניתנו לערוץ הקלות, כלומר, המחוקק אפשר לו להשקיע פחות ממה שהתחייב), אין לכך קשר לטענה כלפי "ישראל היום". נפרדנו בחוסר הסכמה.

סיפורי ביבי – קצת מריחים מתשוקת יתר

15 במאי 2010
 

בהתכתשות הגדולה בין נתניהו לנחום ברנע, יש, לדעתי, מנצח בנוק אאוט. ביבי. זה לא קשור לשאלה אם הסיפור נכון או לא נכון, הוא פשוט משחק  לידי נתניהו. למעשה, אם הייתי יותר קונספירטיבי, הייתי אומר שנתניהו דואג שסיפורים כאלו יתפרסמו. זה הדבר הכי טוב שקרה לו. טוב, אני מגזים. אבל ממש לא רע.

למי שלא עקב, ברנע פרסם שלפני כעשר שנים אקי"ם רצו הרצאה מנתניהו ונציגו של נתניהו ביקש 50 אלף דולר. הסאבטקסט היה – איך ראש ממשלה לשעבר יכול להיות תאב בצע מול ארגון כמו אקי"ם? ברנע ציטט מתוך תמליל חקירה משטרתית ואני ממש לא רוצה להיכנס למאבק שהתלקח בין ברנע ללשכת רה"מ על אמינות הפרסום (אקי"ם ולשכת רה"מ טענו שנתניהו בכלל הרצה לאקי"ם בהתנדבות).

אני פשוט חושב שלשים בכותרת הראשית סיפור על נתניהו מלפני עשר שנים, סיפור שאין בו, אפילו לכאורה, היבט פלילי, זה מוכיח את גרעין הטיעון של נתניהו – נטפלים אלינו, מחפשים אותנו. שלא תבינו אותי לא נכון, הסיפור שווה פרסום. זה מסוג הסיפורים שמלחלחים טור פרשנות או בונים פרק טוב בספר על ביבי. אבל מפה ועד כותרת ראשית, המרחק גדול.

הדבר נכון גם לגבי עוד שני סיפורים שפורסמו לאחרונה על נתניהו. הסיפור על החליפה שלקח, שפורסם ב"מעריב" והסיפור על הכסף הרב, שלקח מעמותה במקסיקו על מסע הרצאות לפני עשר שנים, סיפור שפורסם ב"ידיעות". שני הסיפורים שווים. שניהם קיבלו הבלטה מוגזמת ושיחקו לידיים של נתניהו. זה בדיוק סוג הסיפורים שמוכיחים, בעיני אנשי נתניהו, את העובדה שמחפשים אותו, שרודפים אותו, שמפרסמים בהבלטה עצומה סיפורים קטנוניים מלפני עשר שנים. אני מוכן להניח שעודף ההבלטה בשלושת המקרים לא נובע מסיבות לא ענייניות. אני מניח שהוא נובע מתסכול עיתונאי. התסכול נובע מכך שלא מעט עיתונאים שומעים סיפורים פנטסטיים על נתניהו ואין לנו דרך להוכיח אותן.

הנה דוגמא לאיך עושים את זה נכון – כש"מעריב" פרסם בתום מלחמת לבנון השנייה את העובדה שהרמטכ"ל, דן חלוץ, מכר את מניותיו מייד כשהחל הבלגאן, הוא לא שם את הסיפור בכותרת הראשית. זו הייתה דרך חכמה להבליט את הסיפור, בלי להיראות כבעל תשוקת יתר.