ארכיון חודש: אפריל 2010

בסוף כבר רציתי שצו איסור הפרסום יישאר

14 באפריל 2010
 

יום-יומיים לפני שצו איסור הפרסום סוף סוף הוסר, הייתה לי שיחה עם מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן. ראודור ניסה ככל יכולתו להאיץ את הסרת הצו. חודשיים-שלושה לפני כן הגשנו בקשה להסרת הצו. בית המשפט לא נענה. האמת, הוא גם לא סירב. פשוט לא קיבלנו תשובה. לאט לאט הצטרפו עוד כלי תקשורת, "הארץ", "עובדה"  "גלובס". לביהמ"ש זה לא שינה. אח"כ החלו פרסומים בכלי תקשורת בעולם. ביהמ"ש לא זז. פנינו לעליון, פנינו שוב למחוזי וראודור רצה לחשוב מה עוד אפשר לעשות.

אמרתי לו שאני בעד כל ההצעות שלו, אבל בפנים, בפנים, אני מת שהצו יישאר על כנו כמה שיותר. עכשיו, הסברתי, זה כבר ברור שהפרשה תפורסם. זו רק שאלה של מתי. כל יום שעובר, מגחיך את המערכת עוד יותר, מבליט כמה איסור הפרסום היה סהרורי במקרה הזה וכמה קלה ידם של בתימ"ש באישור הצווים הללו. "תעשה כל מה שאתה חושב, אבל אני מת שיישאר עוד קצת". לא עזר לי. הפרקליטות סוף סוף התעשתה והגישה בקשה להסרת הצו. באסה…

זו הבעיה עם צווי איסור פרסום. מנגנון התיגמול שעובד על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט הוא כזה שתמיד יש סיבה לאסור פרסום ואין סיבה להתיר. אני לא חושב שיש סטטיסטיקה מסודרת בעניין, אני לפחות לא ראיתי, אבל אני מוכן להמר שאחוזי ההצלחה של המשטרה בבקשות לאיסור פרסום (שנעשות, כמובן, במעמד צד אחד) הן קרוב למאה. למעשה, מעולם לא שמעתי על בקשה שסורבה. מעולם.

בעיני אנשי המערכת, מה זה משנה אם תדעו היום או מחר. הם גם חושבים בסוף לפרסם. רק רוצים עוד קצת זמן. תמיד יש גם נימוק. נימוק אמיתי. אני מאמין להם שזה לא שרירותי לחלוטין. כל פרשה והנימוק שלה, אלא שבעיניהם, הסיבות שבגינן צריך לפרסם פרשה כמה שיותר מהר, הן תמיד קלושות. כלפי חוץ, כולם מדברים על חופש ביטוי, אבל למה עכשיו. אי אפשר לחכות עם חופש הביטוי איזה שבוע?

קחו, למשל, את צו איסור הפרסום ההזוי בפרשת הולילנד. יש עוד מישהו שלא יודע מי זו "האישיות הבכירה" שקיבלה שוחד? בואו נסו לדמיין יחד איתי סיבה שבגינה אסור לפרסם את שמו. יש סיכוי שה"אישיות הבכירה" לא מכירה את החשדות נגדה? לא שמעה על המעצרים? לא יודעת מה הבסיס לראיות נגדה? ה"אישיות הבכירה" היא, כנראה, הבאבל בוי מ"סיינפלד". רק שם לא שמעו מיהי ה"אישיות הבכירה".

בפרשת ענת קם הציג השב"כ נימוק לכאורה לאיסור הפרסום. המגעים עם אורי בלאו. אי אפשר היה לנהל את המגעים אחרי הפרסום? בינתיים, הפרסום רק השיג את התוצאה ההפוכה. הוא שיפר את עמדת המיקוח של השב"כ מול בלאו. בדרך נפגע אינטרס מאוד חשוב, אינטרס עליו השב"כ לא מופקד.

אנסה להסביר.

הרבה פעמים כשאני מדבר בפני קהל, אני נדהם לשמוע את הקונספירציות שעולות בשאלות מהקהל. הקו הכללי הוא "כך וכך הרי קורה, אז למה אתם לא מפרסמים", "אתם הרי לא יכולים לפרסם את זה ולכן…", וכו'. במילים אחרות, יש סנטימנט ציבורי, שאת חוזקו אני לא יודע לאמוד, שקורים המון דברים חשובים בארץ שהתקשורת לא מדווחת. הסנטימנט הזה הוא הרסני. הוא חותר תחת אמון הציבור בשלטון, במדינה, במשהו. אם אתה מאמין שקורים המון דברים שחשובים לך, אבל הם לא מדווחים בשום מקום בכוונת מכוון, ברור שקשה לך להאמין למישהו או למשהו. זה לא סנטימנט ישראלי. הוא קיים בכל מקום בעולם ברמת עוצמה מסויימת. המטרה של תקשורת ראויה היא להקטין למינימום את הסנטימנט הזה. צווי איסור פרסום מגדילים אותו ופוגעים באמון של הציבור בכלי התקשורת שלו ובאופן אוטומטי לחשדנות כלפי המדינה והשלטון. פרשות כמו ענת קם מיתרגמות במהירות לאלף ואחת קונספירציות. אם אי אפשר להאמין בעצמאות הדיווח והמסר הסמוי של הדיווח הוא שהשלטון קובע מה תדעו ומה לא תדעו, אז יכול להיות שהרבה דברים קרו ואנחנו בכלל לא יודעים. לכן, ביהמ"ש היה צריך לכנס דיון במהירות בבקשתנו ולקבל החלטה. במקום זאת, הוא התחמק מהחלטה וגרם לאבסורד בו הצנזורית הראשית, היא מכל האנשים בעולם, מדברת על הנזק באי הפרסום. רק בישראל.

הפוסט הזה פורסם לראשונה באתר התנועה לחופש המידע

בסוף כבר רציתי שצו איסור הפרסום יישאר

14 באפריל 2010
 

יום-יומיים לפני שצו איסור הפרסום סוף סוף הוסר, הייתה לי שיחה עם מנכ"ל חדשות 10, ראודור בנזימן. ראודור ניסה ככל יכולתו להאיץ את הסרת הצו. חודשיים-שלושה לפני כן הגשנו בקשה להסרת הצו. בית המשפט לא נענה. האמת, הוא גם לא סירב. פשוט לא קיבלנו תשובה. לאט לאט הצטרפו עוד כלי תקשורת, "הארץ", "עובדה"  "גלובס". לביהמ"ש זה לא שינה. אח"כ החלו פרסומים בכלי תקשורת בעולם. ביהמ"ש לא זז. פנינו לעליון, פנינו שוב למחוזי וראודור רצה לחשוב מה עוד אפשר לעשות.

אמרתי לו שאני בעד כל ההצעות שלו, אבל בפנים, בפנים, אני מת שהצו יישאר על כנו כמה שיותר. עכשיו, הסברתי, זה כבר ברור שהפרשה תפורסם. זו רק שאלה של מתי. כל יום שעובר, מגחיך את המערכת עוד יותר, מבליט כמה איסור הפרסום היה סהרורי במקרה הזה וכמה קלה ידם של בתימ"ש באישור הצווים הללו. "תעשה כל מה שאתה חושב, אבל אני מת שיישאר עוד קצת". לא עזר לי. הפרקליטות סוף סוף התעשתה והגישה בקשה להסרת הצו. באסה…

זו הבעיה עם צווי איסור פרסום. מנגנון התיגמול שעובד על המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט הוא כזה שתמיד יש סיבה לאסור פרסום ואין סיבה להתיר. אני לא חושב שיש סטטיסטיקה מסודרת בעניין, אני לפחות לא ראיתי, אבל אני מוכן להמר שאחוזי ההצלחה של המשטרה בבקשות לאיסור פרסום (שנעשות, כמובן, במעמד צד אחד) הן קרוב למאה. למעשה, מעולם לא שמעתי על בקשה שסורבה. מעולם.

בעיני אנשי המערכת, מה זה משנה אם תדעו היום או מחר. הם גם חושבים בסוף לפרסם. רק רוצים עוד קצת זמן. תמיד יש גם נימוק. נימוק אמיתי. אני מאמין להם שזה לא שרירותי לחלוטין. כל פרשה והנימוק שלה, אלא שבעיניהם, הסיבות שבגינן צריך לפרסם פרשה כמה שיותר מהר, הן תמיד קלושות. כלפי חוץ, כולם מדברים על חופש ביטוי, אבל למה עכשיו. אי אפשר לחכות עם חופש הביטוי איזה שבוע?

קחו, למשל, את צו איסור הפרסום ההזוי בפרשת הולילנד. יש עוד מישהו שלא יודע מי זו "האישיות הבכירה" שקיבלה שוחד? בואו נסו לדמיין יחד איתי סיבה שבגינה אסור לפרסם את שמו. יש סיכוי שה"אישיות הבכירה" לא מכירה את החשדות נגדה? לא שמעה על המעצרים? לא יודעת מה הבסיס לראיות נגדה? ה"אישיות הבכירה" היא, כנראה, הבאבל בוי מ"סיינפלד". רק שם לא שמעו מיהי ה"אישיות הבכירה".

בפרשת ענת קם הציג השב"כ נימוק לכאורה לאיסור הפרסום. המגעים עם אורי בלאו. אי אפשר היה לנהל את המגעים אחרי הפרסום? בינתיים, הפרסום רק השיג את התוצאה ההפוכה. הוא שיפר את עמדת המיקוח של השב"כ מול בלאו. בדרך נפגע אינטרס מאוד חשוב, אינטרס עליו השב"כ לא מופקד.

אנסה להסביר.

הרבה פעמים כשאני מדבר בפני קהל, אני נדהם לשמוע את הקונספירציות שעולות בשאלות מהקהל. הקו הכללי הוא "כך וכך הרי קורה, אז למה אתם לא מפרסמים", "אתם הרי לא יכולים לפרסם את זה ולכן…", וכו'. במילים אחרות, יש סנטימנט ציבורי, שאת חוזקו אני לא יודע לאמוד, שקורים המון דברים חשובים בארץ שהתקשורת לא מדווחת. הסנטימנט הזה הוא הרסני. הוא חותר תחת אמון הציבור בשלטון, במדינה, במשהו. אם אתה מאמין שקורים המון דברים שחשובים לך, אבל הם לא מדווחים בשום מקום בכוונת מכוון, ברור שקשה לך להאמין למישהו או למשהו. זה לא סנטימנט ישראלי. הוא קיים בכל מקום בעולם ברמת עוצמה מסויימת. המטרה של תקשורת ראויה היא להקטין למינימום את הסנטימנט הזה. צווי איסור פרסום מגדילים אותו ופוגעים באמון של הציבור בכלי התקשורת שלו ובאופן אוטומטי לחשדנות כלפי המדינה והשלטון. פרשות כמו ענת קם מיתרגמות במהירות לאלף ואחת קונספירציות. אם אי אפשר להאמין בעצמאות הדיווח והמסר הסמוי של הדיווח הוא שהשלטון קובע מה תדעו ומה לא תדעו, אז יכול להיות שהרבה דברים קרו ואנחנו בכלל לא יודעים. לכן, ביהמ"ש היה צריך לכנס דיון במהירות בבקשתנו ולקבל החלטה. במקום זאת, הוא התחמק מהחלטה וגרם לאבסורד בו הצנזורית הראשית, היא מכל האנשים בעולם, מדברת על הנזק באי הפרסום. רק בישראל.

הפוסט הזה פורסם לראשונה באתר התנועה לחופש המידע

לו הייתי בלאו

9 באפריל 2010
 

לא, לא הייתי אומר לענת קם "לא, תודה", אם היא הייתה מציעה לי את הדיסק און קי עם 2000 המסמכים. מצטער, תקראו לי עוכר ישראל, אבל  גם לא הייתי מחזיר מיידית את המסמכים לצבא ולשב"כ. למה לא? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף אינטלקטואלית. זה משהו בדנא העיתונאי. אני לא מרגיש שאם התוכנית המבצעית נמצאת בידיים שלי, היא בידיים לא בטוחות. לא צריך לייצר מהתחושות שלי כלל ובאופן עקרוני, ברור שהסוג הזה של מסמכים לא צריך להסתובב אצל עיתונאים, אבל היו לי כבר כמה מסמכים סודיים בידיים (לא מבצעיים ולא ברמה הזו) והם נשארו רק בידיים שלי. יש התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס של מערכת לחסום זליגה של סודותיה לאינטרס של עיתונאי לחשוף אותן. גם "מסמכי הפנטגון" שדניאל אלסברג הדליף היו מסמכים מסווגים מאוד וגם הדלפתם הייתה כרוכה בעבירה. עדיין, זה נחשב להישג עיתונאי עצום ועוד יותר חשוב – אבן דרך חשובה בדרך להפסקת הטירוף האמריקני בוייטנאם.

הלאה.

האם הייתי מפרסם את המסמכים עצמם באותה כתבה מפורסמת, שהתחילה את הכל? אני מאוד מקווה שלא. המקצוענות של עיתונאי נמדדת ביכולתו להגן על מקורותיו. זה הכי קשה כשאתה צריך להחיל על עצמך מגבלות שהמקור עצמו לא מבקש. להגן עליו מפני עצמו. אני בטוח שגם עורכי "הארץ" ואורי בלאו מבינים שהם לא היו צריכים להדפיס את שלושת המסמכים, שזה חשף את קם לסיכון מוגזם. עובדה שימים ספורים אחרי הפרסום כבר ידע יונתן דחוח הלוי לקבוע במאמר שהדליפה יצאה מלשכת אלוף פיקוד המרכז. רק ללשכה הזו מצטלבים שלושת המסמכים שפורסמו, הוא הסביר.מצד שני, עובדה שלמרות פרסום המסמכים לקח לשב"כ 13 חודשים להגיע לענת קם.

אני מאוד מבין את הפיתוי להדפיס את המסמכים. להוכיח שהם בידיך, להראות שהצד השני משקר, שהכחשותיו שיקריות, להבטיח הד ציבורי (שלא היה) לתחקיר החשוב.

השאלה הכי קשה, מבחינתי, היא מה הייתי עושה במקום בלאו, אם השב"כ היה בא אליי? כשהם באו אליו הם חשבו שמדובר במסמכים בודדים. מה הייתי עושה? להגיד להם שיש ברשותי אלפיים? אם אגיד, שנייה אחר כך הם יכולים לעצור אותי, להגיע אליי הביתה, לקחת את המחשב. מבחינתם, בצדק. יתרה מזאת, אם אספר להם ואחזיר את המסמכים, הם יכולים דרכם להגיע למקור שלי.

לא לספר להם, זו גם בעיה. אלף, כי אתה משקר לגוף שמנסה לשמור על בטחונך. בית, כי השקר עלול לסבך אותך בעבירה. גימל, כי ממילא ברוב הגדול של המסמכים אין אפשרות לעשות שימוש והם באמת עלולים לגרום נזק בטחוני, אם ייפלו בידיים הלא נכונות. בעיה.

הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו הוא למצוא דמות שמקובלת על שני הצדדים: ראש שב"כ לשעבר, יועץ משפטי לממשלה. לסכם שאני מביא את כל המסמכים אליו, הוא רואה אותם וביחד אנחנו גורסים אותם יחד עם המחשב שלי וכל עותק אלקטרוני אחר. אחר כך הייתי הולך לבדיקת פוליגרף (עם כל הסתייגויותיי מהמכשיר) כדי לשכנע אותם שלא השארתי שום עותק אצלי בשום מקום. ככה גם המקור יישאר מוגן, המסמכים ייעלמו ולא ייפלו לידיים לא נכונות וכולם ייצאו מרוצים. פתרון גאוני, רק שאין לי מושג אם השב"כ היה מסכים לכך וגם לי לא היה קל, מן הסתם, לזרוק לפח לא מעט מסמכים כן שווים וכן ראויים לפרסום, מסמכים שיש הרבה עיתונאים שלא רואים כמותם קריירה שלמה.

ולשאלה האחרונה – עכשיו, במצב הזה, מה אורי בלאו צריך לעשות? בעיניי, דווקא פה זו שאלה קלה. הוא צריך לחזור לארץ, להחזיר לשב"כ את כל המסמכים ולעבור בדיקת פוליגרף, שתוודא שאין עותקים נסתרים. בתמורה השב"כ צריך להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. זה כל כך מובן מאליו, שמדהים שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כנראה מכיוון ששני הצדדים איבדו אמון זה בזה. בלאו מרגיש שרימו אותו והשתמשו במסמכיו כדי להגיע למקור שלו. השב"כ מרגיש שבלאו רימה אותה כשדיבר על 49 מסמכים, בעוד שהיו 2,000. השב"כ חשב בחודשים האחרונים שצו איסור הפרסום יעזור לסגור את המו"מ עם בלאו. הוא טעה. ייתכן מאוד שדווקא הפרסום יעשה את זה.

לו הייתי בלאו

9 באפריל 2010
 

לא, לא הייתי אומר לענת קם "לא, תודה", אם היא הייתה מציעה לי את הדיסק און קי עם 2000 המסמכים. מצטער, תקראו לי עוכר ישראל, אבל  גם לא הייתי מחזיר מיידית את המסמכים לצבא ולשב"כ. למה לא? אני לא בטוח שאני יודע עד הסוף אינטלקטואלית. זה משהו בדנא העיתונאי. אני לא מרגיש שאם התוכנית המבצעית נמצאת בידיים שלי, היא בידיים לא בטוחות. לא צריך לייצר מהתחושות שלי כלל ובאופן עקרוני, ברור שהסוג הזה של מסמכים לא צריך להסתובב אצל עיתונאים, אבל היו לי כבר כמה מסמכים סודיים בידיים (לא מבצעיים ולא ברמה הזו) והם נשארו רק בידיים שלי. יש התנגשות בלתי נמנעת בין אינטרס של מערכת לחסום זליגה של סודותיה לאינטרס של עיתונאי לחשוף אותן. גם "מסמכי הפנטגון" שדניאל אלסברג הדליף היו מסמכים מסווגים מאוד וגם הדלפתם הייתה כרוכה בעבירה. עדיין, זה נחשב להישג עיתונאי עצום ועוד יותר חשוב – אבן דרך חשובה בדרך להפסקת הטירוף האמריקני בוייטנאם.

הלאה.

האם הייתי מפרסם את המסמכים עצמם באותה כתבה מפורסמת, שהתחילה את הכל? אני מאוד מקווה שלא. המקצוענות של עיתונאי נמדדת ביכולתו להגן על מקורותיו. זה הכי קשה כשאתה צריך להחיל על עצמך מגבלות שהמקור עצמו לא מבקש. להגן עליו מפני עצמו. אני בטוח שגם עורכי "הארץ" ואורי בלאו מבינים שהם לא היו צריכים להדפיס את שלושת המסמכים, שזה חשף את קם לסיכון מוגזם. עובדה שימים ספורים אחרי הפרסום כבר ידע יונתן דחוח הלוי לקבוע במאמר שהדליפה יצאה מלשכת אלוף פיקוד המרכז. רק ללשכה הזו מצטלבים שלושת המסמכים שפורסמו, הוא הסביר.מצד שני, עובדה שלמרות פרסום המסמכים לקח לשב"כ 13 חודשים להגיע לענת קם.

אני מאוד מבין את הפיתוי להדפיס את המסמכים. להוכיח שהם בידיך, להראות שהצד השני משקר, שהכחשותיו שיקריות, להבטיח הד ציבורי (שלא היה) לתחקיר החשוב.

השאלה הכי קשה, מבחינתי, היא מה הייתי עושה במקום בלאו, אם השב"כ היה בא אליי? כשהם באו אליו הם חשבו שמדובר במסמכים בודדים. מה הייתי עושה? להגיד להם שיש ברשותי אלפיים? אם אגיד, שנייה אחר כך הם יכולים לעצור אותי, להגיע אליי הביתה, לקחת את המחשב. מבחינתם, בצדק. יתרה מזאת, אם אספר להם ואחזיר את המסמכים, הם יכולים דרכם להגיע למקור שלי.

לא לספר להם, זו גם בעיה. אלף, כי אתה משקר לגוף שמנסה לשמור על בטחונך. בית, כי השקר עלול לסבך אותך בעבירה. גימל, כי ממילא ברוב הגדול של המסמכים אין אפשרות לעשות שימוש והם באמת עלולים לגרום נזק בטחוני, אם ייפלו בידיים הלא נכונות. בעיה.

הפתרון הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו הוא למצוא דמות שמקובלת על שני הצדדים: ראש שב"כ לשעבר, יועץ משפטי לממשלה. לסכם שאני מביא את כל המסמכים אליו, הוא רואה אותם וביחד אנחנו גורסים אותם יחד עם המחשב שלי וכל עותק אלקטרוני אחר. אחר כך הייתי הולך לבדיקת פוליגרף (עם כל הסתייגויותיי מהמכשיר) כדי לשכנע אותם שלא השארתי שום עותק אצלי בשום מקום. ככה גם המקור יישאר מוגן, המסמכים ייעלמו ולא ייפלו לידיים לא נכונות וכולם ייצאו מרוצים. פתרון גאוני, רק שאין לי מושג אם השב"כ היה מסכים לכך וגם לי לא היה קל, מן הסתם, לזרוק לפח לא מעט מסמכים כן שווים וכן ראויים לפרסום, מסמכים שיש הרבה עיתונאים שלא רואים כמותם קריירה שלמה.

ולשאלה האחרונה – עכשיו, במצב הזה, מה אורי בלאו צריך לעשות? בעיניי, דווקא פה זו שאלה קלה. הוא צריך לחזור לארץ, להחזיר לשב"כ את כל המסמכים ולעבור בדיקת פוליגרף, שתוודא שאין עותקים נסתרים. בתמורה השב"כ צריך להבטיח לו חסינות מפני העמדה לדין. זה כל כך מובן מאליו, שמדהים שזה לא קורה. למה זה לא קורה? כנראה מכיוון ששני הצדדים איבדו אמון זה בזה. בלאו מרגיש שרימו אותו והשתמשו במסמכיו כדי להגיע למקור שלו. השב"כ מרגיש שבלאו רימה אותה כשדיבר על 49 מסמכים, בעוד שהיו 2,000. השב"כ חשב בחודשים האחרונים שצו איסור הפרסום יעזור לסגור את המו"מ עם בלאו. הוא טעה. ייתכן מאוד שדווקא הפרסום יעשה את זה.

עמוד 2 מתוך 212