ארכיון שנת: 2011

תחקיר קרקעות ים המלח

8 ביוני 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן   

זה, כנראה, סיפור ההון שלטון החשוב ביותר והמעניין ביותר שהגיע בשנים האחרונות לבירור של ממש. בצד שמאל של הזירה, דני דנקנר, להלן: "הון". דנקנר הוא יו"ר בנק הפועלים לשעבר, נצר למשפחת דנקנר העשירה, בסיפור שלנו – יו"ר חברה בשם "תעשיות מלח". בצד ימין של הזירה, יעקב אפרתי, להלן: "שלטון". אפרתי היה מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל בזמן הרלוונטי. אחד התפקידים החזקים במדינה. בחתימה אחת הוא הופך דג לכריש וכריש לטייקון. אז מה רצה ההון מהשלטון?

הקרקעות של "תעשיות המלח" בעתלית מסתכמות בכ- 1400 דונם, והקרקעות של החברה באילת, עוד 900 דונם. הקרקע שייכת למדינה והיא הושכרה לעשרות שנים לחברת "תעשיות מלח" כדי שתייצר מלח.

מה קורה אם רוצים לבנות דירות על הקרקע הזאת? במקרה כזה יש בוננזה גדולה, עוגה ענקית של המון כסף. כמה מהכסף הזה יישאר בידי "תעשיות מלח" והבעלים, משפחת דנקנר?

באופן מאוד גס וקצת שטחי יש כאן שלוש אפשרויות:

  1. המדינה יכולה לחכות עד 2040 ואז נגמרת השכירות, הקרקע חוזרת למדינה ודנקנר יצא בלי עוגה בכלל, בקושי עם מפית.
  2. אפשר להגדיר אותה כקרקע חקלאית, שהחליטו להפוך אותה לשכונות מגורים. במקרה כזה, דנקנר יוצא, פחות או יותר, עם רבע מהעוגה.
  3. אפשר להגדיר אותה כקרקע עירונית, ששינו את הייעוד שלה מתעשייה למגורים. במקרה כזה, דנקנר יוכל לאכול בערך חצי מהעוגה.

בצד שמאל של הזירה, ההון, רוצים חצי מהעוגה. ברור. בצד ימין של הזירה, השלטון, צריכים להחליט.
עכשיו תראו כמה מנופים הפעיל ההון על השלטון בסיפור הזה. ארבעה עורכי דין שונים, הצמרת של הצמרת, הועסקו בתקופות שונות כדי לשכנע את השלטון – עו"ד דן מרידור, אז עדיין במשרד צדוק, עו"ד רמי כספי, עו"ד אבי דרקסלר, לשעבר מנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל, ועו"ד יורם ראב"ד.

לא נגמר. דנקנר גם שילם לשורה ארוכה של לוביסטים, מאכערים, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם חזקים בש"ס, כור המינוי של יעקב אפרתי.

"תעשיות מלח" שילמה לחברה בשם "ד.ר.א.ר" 75 אלף שקלים על "ייעוץ בענייני קרקעות". "ד.ר.א.ר" שייכת לאריה דרעי. אפרתי העיד במשטרה, שדרעי אכן דיבר איתו פעם אחת בנושא "תעשיות מלח" והתעניין איך אפשר לפתור את הבעיה. דרעי הוא בתחום הלגיטימי ואפילו לא נחקר במשטרה בעניין הזה. העובדה שהביאה את דנקנר לתא המעצר היא שהוא לא הסתפק בדרעי ושאר עורכי הדין. דנקנר גם חבר למאיר רבין, אולי האיש הצבעוני ביותר בפרשה כולה. רבין הוא קרוב משפחה של השלטון, יעקב אפרתי, וגם יד ימינו של עד המדינה בפרשת הולילנד.

מתוך עדותו של עד המדינה בפרשת הולילנד, 10.3.04:

"כשנחקרתי ביאח"ה עברתי על יד דנקנר. לא זיהיתי אותו. שאלתי מי זה ולא קיבלתי תשובה.. רק כשראיתי את הכתבות בעיתונות פתאום קלטתי את מי ראיתי ונזכרתי באותו מקרה עליו אני מספר לכם כעת".

אם אתם מחפשים פעם דוגמה לחוסר מזל משווע, זה הסיפור שלכם. כשסטנלי פישר דורש להדיח את דני דנקנר, אין לו מושג מי זה מאיר רבין. כשהמשטרה חוקרת את דני דנקנר על איזו הלוואה לבנק טורקי, היא לא יודעת כלום מהעניין. כשעד המדינה חותם על העסקה חסרת התקדים הזאת עם המשטרה, הוא לא חושב על זה, הוא לא זוכר את זה. אבל אז הוא קורא עיתון, נזכר, ופותח את הפה.

בחזרה לעדותו של עד המדינה, 10.3.04:

"מאיר רבין הודיע לי שהוא סיכם עם דני דנקנר על תשלום של 200 אלף דולר וביקש שאני אוציא שתי חשבוניות למפעלי המלח בעתלית. הוא אמר שטיפל בחודשים האחרונים מול הדוד שלו, יעקב אפרתי, מטעמו של דני דנקנר בנושא של שינוי ייעוד בריכות המלח, כלומר לבנות במקום. אמרתי למאיר שאינני רוצה לעשות צחוק מעצמי ולהוציא חשבוניות שאחר כך אצטרך לחטוף על הראש ממישהו מתעשיות המלח אם השתגענו. בתאריך 1.1.04 הוצאה החשבונית מהחברה שלי על 450 אלף שקל, ונרשם בה "על חשבון ייעוץ מקצועי". באותו יום הביא לי להפתעתי מאיר רבין שיק מזומן על הסכום הזה".

והנה מה שמספר דני דנקנר בעדותו במשטרה:

חוקר: אתה אמרת כרגע בחקירתך שרבין למעשה לא קידם את העניינים של תעשיות מלח. ואנחנו אומרים לך, ששילמת מעל 1.3 מיליון למאכער שלדבריך לא קידם את העניינים של תעשיות מלח.

דנקנר: אמרתי שבתחילת הדרך, למראית עין, נראה היה שהדברים מתקדמים ובמבחן התוצאה, לאחר מכן, ראינו שעד היום המצב לא נעשה יותר טוב.

חוקר: אני עד היום לא מבין איזה שירותים רבין נתן לתעשיות מלח בתמורה ל – 1.3 מיליון שקל.

דנקנר: אביגדור קלנר (איש עסקים) הציג לי אותו ואמר שהוא מכיר הרבה אנשים במנהל ויכול לעזור. מה הוא עושה במנהל, אני לא בטוח.

ובחזרה לעדותו של עד המדינה, 10.03.04:

"שאלתי את מאיר רק אם באמת לא קיבלנו את הכסף בחינם ולמעשה, לא יקרה כלום. מאיר אמר לי "חכה ותראה". כעבור מספר חודשים התפרסם שהשר אולמרט, בהתאם להחלטת אנשי המקצוע במינהל, החליט בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה, לאשר את העסקה".

אהוד אולמרט, שר התמ"ת, מתוך דין וחשבון עם רינו צרור, נובמבר 2003:

"היועץ המשפטי לממשלה ביקש לבדוק אותה כדי לחוות את דעתו אם היא חוקית או לא חוקית. אני חלקתי עליו באופן ענייני, לא בעניין אישי, ואמרתי: לדעתי היא שונה, ועם כל הכבוד, אני אפעל על פי סמכותי ואתה על פי סמכותך וזה בסדר".

הנה קטע מעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בזמנו:

חוקר: על ענייני "תעשיות מלח", מאיר רבין שאל?

אפרתי: לפי מיטב זכרוני מי שייצג אותם זה עורכי דין. רבין שאל בכללי. עניתי שמבררים עם משרד האוצר והמשפטים.

חוקר: האם קיבלת כסף ממאיר רבין או מ"תעשיות מלח".

אפרתי: לא הציעו לי ולא קיבלתי בוודאות.

"תעשיות מלח" ודנקנר שילמו לא רק לרבין. לצעיר האמביציוזי יש קרוב משפחה נוסף, רואה חשבון בשם שלמה בן עמרה, שגם הוא מקורב לאפרתי. בן עמרה קיבל מ"תעשיות מלח" כמעט 600 אלף שקלים. על מה? שאלה מצוינת.

מתוך עדותו של דני דנקנר, 27.5.10:

חוקר: עדיין לא הבנתי על מה שילמת לשלמה בן עמרה 600 אלף שקלים.

דנקנר: אני לא זוכר. אני רוצה לבדוק את עצמי. אין מצב שהיה תשלום ללא אישור.

חוקר: אני אומר לך שאתה לא אומר לנו את האמת, כיוון שאם היה ניתן שירות ב – 600 אלף שקלים, אין מצב בעולם שחברה ציבורית לא הייתה שומרת תיעוד כלשהו בספרים שלה. אתה שילמת כספים עבור חשבוניות פיקטיביות.

דנקנר: אני לא משלם עבור חשבוניות פיקטיביות. אני מתבייש במה שאתה אומר. אני לא משקר. אני לא זוכר. יכול להיות שעצם העובדה שמאיר קישר בינינו קשור גם לנושא הלובינג.

והנה מה שאומר בעדותו שלמה בן עמרה, רואה חשבון המקורב לאפרתי, 25.4.10:

בן עמרה: אני שבר כלי, יש לי פריצת דיסק, אני לא זוכר כלום, אשתי התגרשה ממני ופשטתי רגל.

חוקר: אתה לא זוכר את השירותים שנתת ל"תעשיות מלח בע"מ"?

בן עמרה: אני לא זוכר את כל הפרטים. אני צריך לראות מסמכים. אחרי התקופה שעברתי, אני לא זוכר. אני חי בגיהינום. מאז שנפלתי, אני שכחתי הכול. יש לי בלק אאוט. אני גם עייף נפשית.

חוקרת: אני אומרת לך שאתה קיבלת מ"תעשיות מלח" כסף כדי "לשמן" אנשים במנהל במטרה לקדם את עניין הקרקעות של "תעשיות מלח".

בן עמרה: מעולם לא "שימנתי" ולא "שימנו" אותי. בא לי לבכות.

חוקרת: אם אני מבינה נכון, אין לך שום דוקומנטציה על התקופה הזו.

בן עמרה: הבאתי הכול לגינה בבית. בגלל פריצת הדיסק לא יכולתי לטפל ואז התחיל גשם והכול נרטב.

הנה קטע נוסף מעדותו של דני דנקנר:

חוקרת: אני אומרת לך שאתה שילמת לרבין 1.3 מיליון שקל ולרואה חשבון בן עמרה 592 אלף שקל כדי שישלמו ליעקב אפרתי, במטרה שאפרתי יפעל לטובת שינוי ייעוד הקרקעות של "תעשיות מלח".

דנקנר: אני דוחה את מה שאת אומרת בצורה נחרצת. מה שאתם אומרים הוא הזוי.

בנקודה הזאת התיק הופך למאוד עקרוני. מתי העסקת שתדלנים, מאכערים, הופכת לעבירה? "תעשיות מלח" ודנקנר שילמו שני מיליון שקלים למאכער רבין, שכל שרותיו מתמצים בקרבתו למקבל ההחלטה. האם דנקנר לא היה צריך להניח שחלק מהכסף חייב לעבור למקבל ההחלטה? הפרקליטות חשבה שכן והגישה כתב אישום על שוחד. בחזרה לעדותו של דני דנקנר:

חוקרת: מי היו הלוביסטים הנוספים שהועסקו על ידך?

דנקנר: היה אבי דרקסלר, מיכה גולדמן, דן מרידור, היה מאיר רבין.

חוקרת: איך אתה מזכיר את האנשים האלה בנשימה אחת עם מאיר רבין. אי אפשר להשוות בין השכלתם ומקצועיותם לאלה של מאיר רבין.

דנקנר: במדינתנו הנוהג הוא שלשם קידום נושאים מסוימים נעזרים בלוביסטים.

חוקרת: אני עדיין לא מבינה למה צריך להעסיק את מאיר רבין כשיש את משרד עו"ד רם כספי ואת משרד ראב"ד ואת משרד חיים צדוק ואת אבי דרקסלר.

דנקנר: בוודאי שצריך. אני מבקש לתת דוגמא. בבנק הפועלים העסקנו בנושא ועדת בכר אולי 9 לוביסטים, החל מחברי כנסת לשעבר דרך חברי מרכזים למיניהם, שקשורים למפלגות. אם קראת את דו"ח מבקר המדינה לגבי אורי בן נון, מנכ"ל חברת חשמל, אז הוא שילם קרוב למיליון שקל לאורי יוגב כדי לקבוע פגישות במשרד האוצר.

הנה מה שאמר ל"מקור" בעניין זה עו"ד יורם ראב"ד, פרקליטו של דני דנקנר:

"השתדלנים והמאכערים זה לא רצון, זה כורח. במגעים עם משרדי הממשלה, לעיתים קרובות מאוד, בלי מאכער או בלי שתדלן, בשפה העברית היפה יותר, לא ניתן להגיע, לא ניתן לקבל פגישות, לא ניתן לקבל מענה".

דנקנר צודק ברמה העקרונית. כל החברות הגדולות במשק מעסיקות לוביסטים. אז מתי זו עבירה?

פרמטר ראשון – מי הלוביסט?

כשעו"ד דרקסלר, מומחה בתחום הנדל"ן, קיבל מ"תעשיות מלח" 750 אלף שקלים, אפשר להסביר את זה. הוא מומחה. מיהו מאיר רבין? צעיר, חרדי, פשט רגל, מהיר, חד ומקושר, אבל ללא מעמד או מומחיות בתחום הנדל"ן.

מיומה הראשון של חקירת הענק סימנה המשטרה את רבין כעד מפתח בפרשה. הוא היה יד ימינו של עד המדינה, לעתים אפילו "שימן", לכאורה, אנשים בלי ידיעת עד המדינה. המשטרה הוכיחה שבשנים ספורות פרט רבין עבורו ועבור עד המדינה לא פחות מ – 25 מיליון שקלים בשני הצ'ינג'ים "ויזרע יצחק" ו"פתרונות יוסף" בלבד. בחיפוש בביתו נמצאו צ'קים בארבעה מיליון שקלים. איך פושט רגל מתעסק בסכומים כאלה? לאן הלכו כל עשרות המיליונים? האם אלו הם כספי השוחד העצומים, שהועברו למעורבים בכל פרשיות "הולילנד" ובנותיהם?

עוד לפני החקירה, שלח עד המדינה את עורכי דינו ליד ימינו לשעבר, שינסו לשכנע אותו לשתף פעולה עם המשטרה. עורכי הדין הקליטו את מאיר רבין, והנה פרסום ראשון של כמה מהדברים שאמר להם באותה שיחה:

"יש חרא. אני לא אומר לך שאין חרא. הרי אמרתי לך יש חרא ואני הולך ולא אכפת לי לאכול אותו כדי להגן על החברים שלי. בטח יש חרא, אז מה. זה היה אינטרס לקדם, להרוויח כסף, אז הרוויחו, אז עשו גם קצת חרא… תגיד לי אתה, אם אני עשיתי איתך איזה דיל עסקה בשביל לעזור למישהו, אני אקבור אותך?… אני בור ששותה ממנו מים, לא אזרוק אבן בחיים".

כבר אז, בפגישה המוקלטת ההיא, רבין אומר איך ינהג בחקירה:

"אני מכחיש כל קשר למעשים, שומר על זכות השתיקה ולא מדבר מילה".

המשטרה הלכה מאוד רחוק כדי לשבור את שתיקתו של רבין. דבר לא עוזר. חקירה אחרי חקירה מסתיימת באותה שורה, הנחקר כלל אינו מגיב לשאלות, הוא לא זז ומכסה את פניו בסוודר כחול. חקירה אחרי חקירה, שעות על שעות, בתוך הסוודר הכחול.

מאיר רבין פגש את יו"ר בנק הפועלים 48 פעם בשלוש וחצי שנים, לפי יומנו של דנקנר. האינטנסיביות של הקשר באה לידי גם במה שכותב דנקנר על החשבוניות עצמן, של רבין ובן עמרה:

"מאשר את החשבוניות לתשלום מיידי. דני"

"מאשר לתשלום. מבקש מאוד שהתשלום יהיה עד יום א' הקרוב".

בעניינים האלה, מסתבר, התשלום הוא מיידי. אין שוטף פלוס 30. בעלי התפקידים בחברה הודו שלא ידעו על מה ולמה משלמים ולמי.

פרמטר שני – מה אמור לעשות השתדלן?

מתוך עדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל:

חוקרת: האם העברת למאיר רבין מסמכים הקשורים לעבודתך במנהל?

אפרתי: עד כמה שאני זוכר – לא.

חוקרת: אני אומרת לך שב – 16.5.03 הועבר מלשכתך במנהל פקס למאיר רבין.

אפרתי: אני לא יכול לזכור.

הפקס, סבורה המשטרה, הוא מכתב של אפרתי ליועץ המשפטי לממשלה, שדוחק ביועץ לקדם את העסקה עם "תעשיות מלח", העסקה שדנקנר כל כך רוצה. נחזור לעדותו שליעקב אפרתי:

חוקרת: אני לא מבינה למה אתה תמה על חשיבות המסמך הזה. הנושא של ההסכם בין תעשיות מלח למנהל היה תקוע שנתיים אצל היועץ המשפטי, ואתה במכתב הזה בעצם מזיז את העגלה. זו החשיבות של המסמך הזה.

אפרתי: אבל זה לא התפקיד שלי? זה בדיוק התפקיד שלי.

והנה מה שאומר דני דנקנר בעדותו:

חוקר: אנחנו אומרים לך שעבור מכתב זה אתה שילמת למאיר רבין את התשלום הראשון של 250 אלף שקלים.

דנקנר: אני דוחה את מה שאת אומרת בשתי ידיים. התשלום למאיר רבין לא שייך למסמך כזה או אחר.

ובחזרה לעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל:

חוקר: אנחנו אומרים לך שבתאריך 13.5.03 יוצאת דרישה כספית ממאיר רבין לדני דנקנר בסך של 250 אלף שקלים. בתאריך 20.5.03 דני מאשר תשלום מיידי למאיר רבין. בתווך אתה שולח את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה. זה מקרי?

אפרתי: אני לא רוצה להסביר כלום.

החוקרים גילו שסמוך למועד בו שולח אפרתי את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה, מכתב שכה מועיל לדני דנקנר, יש הפקדות כספים מעניינות בסניף הבנק שלו. עשרת אלפים שקלים בשיק, 44 אלף שקלים במזומן. "אולי זה מאיר רבין שהפקיד אצלך את הכספים הללו?" שואלים החוקרים. המשרד שלו נמצא ממש בסמוך לסניף הבנק. "מה פתאום" אומר אפרתי, "אבל אני לא זוכר עכשיו, שבע שנים אחרי, מי כן הפקיד את הכסף".

חמישה חודשים לאחר מכן, מגיע הקליימקס. ההחלטה מה יקרה לקרקע של דנקנר, מגיעה לישיבה מכרעת וסוערת של מועצת מקרקעי ישראל. היועץ המשפטי לממשלה נגד. מבקר המדינה כתב דו"ח ביקורתי כבר שנתיים לפני כן. יו"ר קרן קיימת נגד. המנכ"ל אפרתי והשר הממונה, אולמרט, בעד. הנה מה שאמר לנו יחיאל לקט, לשעבר יו"ר קק"ל:

"הנהלת המינהל חתמה בראשי תיבות הסכם ואחר כך הביאה את זה אלינו לאישור. אחרי שהיא הביאה לנו לאישור, היא עוד לחצה עלינו וטענה שאם לא נאשר, אז זה יהיה קטסטרופה. אני לא חשבתי שצריך לתת מתנה כזאת".

בחזרה לעדותו של יעקב אפרתי, מנהל מינהל מקרקעי ישראל בזמנו:

חוקר: אבל לפי עתודות הקרקע בעתלית אין צורך בקרקעות של בריכות המלח לפני 2020. למה לעשות ב – 2003 כאלה תכנונים רחוקי מועד כאשר ב – 2040 הקרקעות ממילא חוזרות למנהל?

אפרתי: לא ראיתי שקרקע כלשהי שתקופת החכירה שלה הסתיימה – לא חידשו אותה

לחוקרים יש עדות חשובה של בכירה במנהל, שחושבת אחרת לחלוטין. זוהי עדותה של יהודית מורד, מנהלת אגף חכירות, מנהל מקרקעי ישראל:

"העסקה הזו לא צריכה להתבצע. הליקויים הם גם במהות העסקה וגם במישור הכספי. לא השתתפתי בישיבה בה התקבלה ההחלטה כי מידרו אותי. ההערות שלי לא היו מקובלות על המשתתפים".

החוקרים הראו למורד, הבכירה הממודרת, מה הציגו הבוסים שלה במנהל, לגוף שצריך להחליט, כדי להעביר את ההחלטה. הנה התייחסותה לכך על כך בעדותה:

"מדובר בהצגה בלתי מאוזנת, בהטעיה. הקרקעות שהוחזקו על ידי קרקעות מלח אינן עונות להגדרה של קרקע עירונית".

בנוסף לעדות הזאת, החוקרים מצאו גם סמוך לאותה ישיבה חשובה בה אושרה העסקה, הפקדות כספים חשודות בחשבון של אפרתי. חודשיים לפני הישיבה יש צ'ק על סך 76 אלף שקלים. חודש אחרי, אשתו של אפרתי משדרגת את הרכב לשברולט חדשה. אפרתי לא זוכר בחקירה מאיפה הכסף.

עכשיו, בואו נחליף שנייה צד. אולי דנקנר פשוט פראייר? אולי הוא פשוט משלם ביד פזרנית לשתדלנים ואין פה שום שוחד ושום נעליים. מיכה גולדמן, פעם ח"כ, היום יו"ר מע"צ וגם בעל חברת לובינג קטנה. הנה עדותו של גולדמן במשטרה:

חוקר: אילו שירותים נתת לתעשיות מלח?

גולדמן: הרמתי טלפון לחיליק (יחיאל לקט, יו"ר קרן קיימת לישראל) וביקשתי ממנו לקבוע פגישה עם דני דנקנר. יחיאל אמר לי שהוא מוכן לשמוע את דני דנקנר בגלל שאני מיכה פונה אליו, אבל ישי לו עמדה ברורה. לאחר הפגישה חזרתי עם דני דנקנר והוא סיפר לי שיחיאל לקט מתנגד.

על העבודה הקשה הזאת קיבל גולדמן מדנקנר 236 אלף שקל. מי האמין שסידור פגישה עם יו"ר קק"ל שווה כל כך הרבה כסף? שאלתי על כך את יחיאל לקט, יו"ר קק"ל לשעבר:

כמה עולה להיפגש איתך?

תראה, כל מי שמכיר אותי, יודע שהדלת שלי פתוחה. אני עד עכשיו לא מתאושש מזה, לא מבין בכלל. שמעתי את זה ממך רביב לפני יום. קודם כל, אני לא מבין את דנקנר. בשביל מה הוא משלם? יכול היה לקבל את הפגישה בלי מתווכים ובחינם.

הפגישה, כזכור, בכלל לא עזרה. לקט הצביע נגד העסקה. אז אולי באמת דנקנר פראייר. אם ככה, מאיר רבין המתוחכם, הוציא ממנו 2 מיליון שקלים.

פרמטר שלישי – נסיבות מתן הכסף.

חשוב להבין למה דני דנקנר נלחם כל כך על העסקה הזאת. הקרב על העסקה קורה אחרי שהדנקנרים שילמו 1.3 מיליארד שקל, כדי לקנות 11 אחוזים ממניות בנק הפועלים. במידה רבה זאת העסקה שמעלה את נוחי ודני דנקנר לליגת העל. את כל הכסף הם לווים מבנק לאומי. לא מביאים שקל מהבית. את הריבית לבנק לאומי הם משלמים מהדיווידנד שנותן להם בנק הפועלים. לא הייתם רוצים לקנות עשירית מבנק הפועלים בלי להביא שקל מהבית?

במילים אחרות, האישור של עסקת המלח במועצת המינהל היה שווה לדנקנר המון. זו הבטוחה שעליה נסמך בנק לאומי כשהוא מלווה לו את הכסף.

רוצים את השורה התחתונה הלא מוסמכת שלנו? הפרקליטות הולכת כאן על תיק גבולי, כמעט הייתי אומר, קצת חלש. נכון, לא עד הסוף ברור למה השלטון, אפרתי, פועל לטובת ההון, דנקנר. גם לא לגמרי מובן למה אפרתי טורח לעדכן את המאכער רבין במה שהוא עושה, וגם הפקדות הכספים בחשבונו נראות קצת מוזרות. אבל אין אף עדות ישירה שלקח שוחד. רק עדות עקיפה של עד מדינה בעייתי שאומר שהוא שמע על כך מעוזרו.

גם התיק נגד דני דנקנר נראה קצת גבולי. דנקנר, אמנם, משלם סכומים אסטרונומיים למאכער וייתכן שהוא עוצם עיניים לגבי השימוש בו. אבל האם אפשר לעשות מעצימת העיניים הזאת עבירת שוחד? ככה-ככה. מתוך ראיון עם עו"ד יורם ראב"ד, פרקליטו של דני דנקנר:

"אחרי שקראנו את העדויות של כל העדים ללא יוצא מן הכלל, ועברנו על כל הראיות, אין אפילו שמץ של עבירה פלילית בדברים שנאמרו, בעדויות, בחומרים".

דבר אחד בטוח – אחרי 15 שנים של שתדלנות, מיליוני שקלים, התגייסות של מיטב המאכערים ובכירי עורכי הדין, עסקת קרקעות המלח עדיין לא זזה לשום מקום. שוב, התברר, שלמרות כל הדעות הקדומות שלנו, השלטון כאן לא כל כך מהר נכנע להון.

כתבתו של רביב דרוקר

צילום: יובל סייג, עמית טרקל.

מקליט: מור בידר.

עורכת: לי בר לבב.

תחקיר: לינור גריסריו.

ניהול קריאטיבי: גיא לוין.

בימוי ופוסט: רועי צורף.

צילום סטילס: תומר פולטין.

"מחוברות 2" הסתיים – מאמר תגובה מאוחר לעפר שלח ושאר המבקרים

4 ביוני 2011
 

זהו. עוד עונה מטלטלת של "מחוברות" הסתייימה.

במהלך העונה הבאזז התקשורתי היה. "מחוברות 2" זה לא זה. ב"רייטינג" עשו שער: "מנותקות". מבקרי הטלוויזיה התאכזבו. היה נדמה שהם מתקשים להיגמל מההתמכרות לרן שריג ושי גולדן.

בתור מכור ותיק לסידרה, אני חושב שזה שטויות גמורות, חלק מתסמונת מוכרת של תקשורת, שרוצה להפיל את מי שרק עתה רוממה. יותר מעניין לסקר משהו שזז. פעם למעלה, עכשיו למטה.

לא מזמן התפרסם מאמר של חברי ושותפי, עפר שלח, ב"רייטינג" על "מחוברים" ו"מחוברות". קראתי בטח כמה אלפי מאמרים של שלח לאורך השנים. לא היה אחד שהסכמתי איתו פחות מהמאמר הזה. שלח הישווה את "מחוברות" ל"גרון עמוק". בזמן אמת זה היה בון טון להגיד שראית, במרחק הזמן ברור שזה היה פורנו.

שלח טועה. על "מחוברים" ו"מחוברות" עוד ייכתבו עבודות דוקטורט ועל מה שקרה שם ידברו גם עוד עשר ועשרים שנה. רם לנדס, דורון צברי, ג'ולי שלז וחבריהם המציאו משהו, צורת ביטוי חדשה, דרך אמירה שלא הייתה לפניהם.

אני לא רוצה להתפלצף. זו הבעייה הראשונה שלי עם הטור של שלח. הוא לא באמת ראה "מחוברים" ו"מחוברות". הכרחנו אותו לראות קצת, לצורך כתבה שרצינו לעשות, אבל גם לזה הוא בא עם אנטי גדול. אני לא רוצה לדבר בשמו, אבל הוא בז  לתופעה של אנשים שמתעדים את החיים האינטימיים שלהם. בעיניו, זו עליבות, פגיעה באותנטיות של החיים שלך, הפקעת הפרטיות ושאר מרעין בישין. 

עוד הפסקה בהתפלצפות.

"מחוברים" ו"מחוברות" ריגש אותי. לפעמים מאוד. כמה זמן לא ראיתי סרט קולנוע מרגש? "מחוברות" מעניין אותי, אני מדבר עליו עם ענת ועם חברים אחר כך. כמה זמן סדרת טלוויזיה לא עשתה לי את זה? "מחוברות" מפיל לי את הלסת. לא מצליח להיזכר בספר הפרוזה האחרון שעשה את זה (למען ההגינות, אני קורא בעיקר עיון).

עפר אומר – זה פורנו. אנחנו סתם אוהבים להציץ לחיים של אנשים אחרים. אני שונא את ההגדרות שבאמצעותם מנסים להרוג דברים חדשים. "להציץ", "פורנו". אני תמיד זוכר את מה שכתב תומאס קון על הדרך בה המדע מתקדם. מגיע חידוש מהפכני, שמאתגר את המוסכמות. הצמרת של אנשי המוסכמות נלחמת בכל כוחם בחידוש, עד לתבוסתם.

גם אני מתפלצף פה, כמובן ועוד יותר גרוע – אני עושה מניפולציות. לא פעם מגיעים חידושים שהם באמת זבל והמלחמה בהם מסתיימת במותם המוקדם. איך יודעים שדווקא "מחוברות" זה הדבר האמיתי? עפר כותב שיצירה זו הדרך לתת חיים חדשים במקטע מהחיים שלנו. סתם צילום של החיים אינו יצירה. ובכן, גם ב"מחוברות" יש יוצרים, כמו שעפר יודע. יש מי שעורך, יש מי שמלהק, יש מי שמכוון את הדמויות, יש מה שמצטלם ויש מה שלא.

כמה דוגמאות:

יוצרים שונים ניסו להגיד כל מיני דברים על חזרה בתשובה. אף אחד מהם, שאני ראיתי לא היה עגול יותר, מורכב ומרגש יותר ממה שקורה למיקה קרני. את הטוויסט המפתיע שהיא פתאום מפסיקה את התהליך, לובשת ג'ינס ומזמינה את מיקי חזרה למיטתה, אף תסריטאי לא היה כותב ואם היה כותב, זה לעולם לא היה משוחק ברמת האמינות של מיקה קרני. מה שקורה עם קרני סודק בנו איזו דיעה מוקדמת שאם מישהו התחיל בתהליך של חזרה בתשובה, אז זהו, זה נגמר, הוא במוקדם או במאוחר יהפוך לדוס ועולמו הקודם ייהרס. זו לא יצירה משמעותית? אפקטיבית? שאומרת משהו על החיים שלנו? שמשפיעה עלינו?

חנה רטינוב ב"מחוברות 1" לימדה אותי על בני נוער ועל דור 2 לעלייה מרוסיה יותר מכל המאמרים, הכתבות, הראיונות והסרטים שראיתי וקראתי. היחסים המורכבים והמעניינים של ננה עם גרושה, אבי ילדתה, הם מודל שלא ראיתי באף סרט.

ההתנהלות של דינה בין שני העולמות שלה גורמת לך להתעמת עם מיליון סטריאוטיפים, שלא האמנת שעדיין קיימים בך.

הטכנולוגיה מאפשרת לכולנו לשתף יותר ויותר אנשים בחיים שלנו. כשיש לחיים שלך צופים, אתה מעלה את רמת המודעות שלך, אתה מנמק את מעשיך, אתה צריך לנמק אותם, זה הופך אותך בדרך כלל לאדם מורכב יותר, מעניין יותר ולדעתי, אפילו טוב יותר ומוסרי יותר. על הדרך, בעוד אתה מטפל בעצמך, אתה גם עושה טוב לכל הצופים, שחשים נורמליים לפתע עם הסטיות שלהם, שמפסיקים להתבייש בדברים שלא צריך להתבייש בהם, שרואים שגם אחרים מבולבלים, עושים שטויות, בוגדים, משקרים ואפילו עושים בחירות אמיצות מפעם לפעם. לא, לא הייתי הופך ל"מחובר" בעצמי. אין לי מספיק אומץ ואני די סגור על עצמי. לא ממש זקוק לטלטלה כזאת, אבל אין לי שום בוז כלפי אלו שכן עושים את זה. ההיפך. רק הערצה. אני מעריץ אותם על היכולת לתקוע סיכה בבלון הנפוח של הפרטיות. אני מחזיק מהם על ההבנה, שאף אחד לא יכול להכאיב לך במקום שאתה חושף בעצמך ואני בעיקר מצדיע להם על הנכונות לעזור ככה לכל כך הרבה אנשים שחיים דברים דומים, אבל לא מעזים לצלם אותם. אה, כן ואם יחסי הציבור של "הוט" כבר יסכימו לשתף פעולה, אז גם תראו את עפר ואותי תולשים אחד לשני את הכבד בויכוח סביב "מחוברות".   

רוץ מאיר רוץ

3 ביוני 2011
 

אני יודע שאני אצטער יום אחד על המאמר הזה. כמה נכווינו מהביטחוניסטים האלה, עם ההילה, שנראים כשהם פורשים, לכמה רגעים, כמו הבריון הכי חכם שקם לנו, אבל לראשונה אחרי מיליון וחצי שנה (טוב, מאז השבץ של שרון) שיש ריח של מנהיגות באוויר. לא הפניקה התמידית של נתניהו ולא הפחדנות המשתקת של לבני. בא ראש מוסד לשעבר, הכי עטור תהילה שהיה פה, שב-2050 עוד ישחזרו, כנראה, כמה מהמבצעים שהוא היה אחראי להם, מצפצף על כל היוסי פלדים שמטיפים לו לשתוק ואומר הכול בפנים, בגלוי (ארי שביט מותח היום ביקורת במאמרו על כך שהתקשורת הישראלית ייחסה את הדברים, "כמו עיתונות סובייטית", לנאום שכתב מר דגן, בעוד שהדברים נאמרו בעצם בראיון, בתגובה לשאלות מראיין. הוא לא כותב מי היה המראיין שמגיע לו הקרדיט על כך שחילץ את הכותרות בכישרון רב ממר דגן. ארי שביט, כמובן).

במקרה לגמרי, כמובן, הדעות של דגן הן גם הדעות הנכונות… איך מי שעמד בראש ההתנגדות לפינוי הגולן קורא לאימוץ היוזמה הסעודית? אין לי מושג. איך איש הליכוד הזה, רואה בהצעת אולמרט לפלשתינים בסיס למו"מ איתם? אני לא ממש מבין, אבל איכשהו עושה לי נעים לדמיין אותו יושב על כיסא ראש הממשלה. אומר את האמת שלו, עושה, מחליט, לא מתרגש מכל איזו איוושת רוח, לא מציג את עמדותיו בכנסת כמו איזה תוצאות סקר דעת קהל (רוב הציבור הישראלי חושב ש…). אתם יודעים מה, עומד אפילו בפני "שר בכיר מהליכוד" שאמר שדברי דגן פגעו בהרתעה הישראלית. פגעו בהרתעה הישראלית? אני מנסה לחשוב איזה שר בליכוד עשה עשרה אחוזים ממה שדגן עשה למען ההרתעה הישראלית. אגב, אם דבריו של דגן עשו משהו, אולי בלי שהתכוון, הם חיזקו מאוד את ההרתעה הישראלית.

כנסו שנייה לראש של הממונה על המודיעין האיראני. הוא בטח כתב אתמול מזכר דחוף להנהגה שלו. "התרעה, התרעה, התרעה. ישראל המשוגעת עומדת לתקוף אותנו. זה עומד לקרות כל כך בקרוב עד שראש המוסד שלהם, בצעד נדיר, התבטא בפומבי נגד התקיפה ורמז שביבי וברק כל כך משוגעים, שאי אפשר לסמוך עליהם. ממליץ לפתוח את המקלטים". אין דבר יותר טוב להרתעה מדימוי של הנהגה משוגעת. הרי רק בגלל זה אנחנו חוששים מאיראן. אם היינו חושבים שהם רציונליים, אז היינו אומרים – טוב, אז תהיה להם פצצה, מה הם משוגעים? הם הרי לא יטילו אותה. זה יהיה התעלול האחרון של דגן, אם בפרישתו ציווה לנו עוד חיזוק משמעותי של ההרתעה בשכנעו את האיראנים שנתניהו, האיש שלא מסוגל לאף החלטה גדולה, עומד לתקוף אותם.

בקיצור, רוץ מר דגן, רוץ (יש חוק צינון, באסה). תפסיק לבלבל לנו את המוח על זה שלעולם לא תלך לפוליטיקה ושאתה מת כבר לחזור לפסלים שלך. אחרי 48 שעות עם הפסלים, אתה תתחיל לירות בעוברים ובשבים רק כדי להחדיר קצת אדרנלין לעורקים המכורים שלך. רוץ, מר דגן, רוץ.

תחקיר מפלגת קדימה

1 ביוני 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן 

אין לנו כוונה להעמיד פנים. כבר אז, כשמכרו לנו את המפלגה הנקייה והחדשה, היינו קצת ציניים. אבל בכל זאת זה די מפתיע לגלות כמה מהר הדביק המנגנון של "קדימה" את ההתנהלות המסואבת של המפלגות הישנות. אולי אפילו האפיל עליהם. אנחנו נחשוף היום לראשונה את הקרביים של הטוענת לשלטון, קרביים שמעולם לא נחשפו בציבור, אפילו לא לריבון של "קדימה", על פי חוקתה, הסיעה בכנסת. קטע מתוך שיחה בכנסת עם ח"כ אלי אפללו, קדימה:

אתה יודע כמה רכבים יש לקדימה?

אין לי מושג.

כמה עובדים יש לארגון?

לא.

מתוך שיחה בכנסת עם ח"כ מאיר שטרית, קדימה:

כמה עובדים יש לארגון?

שוב. מאחר ולא דנו בתקציב, אין לי מושג מה כתוב בתקציב.

"קדימה" התחילה כמפלגה עשירה. היא התחילה כמפלגת שלטון, נקייה מחובות. מקור המימון שלה, כמו כל שאר המפלגות, הוא אנחנו, תקציב המדינה. "קדימה" היא המפלגה הגדולה ביותר, 28 מנדטים והיא מקבלת ממשלם המיסים כ – 22 מיליון שקל בשנה.

מה היא עושה עם הכסף של משלם המיסים? קודם כל, מחזירה חובות. "קדימה" הצעירה כבר חייבת מעל 30 מיליון שקלים, בעיקר בגלל ניהול שערורייתי של הבחירות המוניציפאליות האחרונות. החובות לא מפריעים לה לשלם משכורות שאף מפלגה אחרת לא מעיזה לשלם. עלות השכר של מנכ"ל המפלגה, משה שחורי, היא 58 אלף שקלים, עלות הגזבר, איציק חדד, 51 אלף שקלים, הסוקר, קלמן גייר והסקרים שלו, עולים למפלגה 60 אלף שקלים בחודש, היועץ המשפטי, איתן הברמן עולה 70 אלף שקלים לחודש. בשנת 2010 לאנשי "קדימה" היו לא פחות מ- 16 רכבים צמודים. לליכוד, לשם השוואה, יש 4.

"קדימה" היא, בעיניי, מפלגת האופוזיציה הראשית הרדומה ביותר שהייתה פה שנים ארוכות. כמעט קשה ליישב את התרדמה הזו עם כמויות הכסף שהמפלגה שופכת על רכזי סניפים בכל הארץ, על יחידת תקשוב מיוחדת שתנטר את מה שכותבים עליה בתקשורת ועל בתי "קדימה" ברחבי הארץ, המקבילה המודרנית לסניף המפלגה האפור של פעם.

מתוך קטע שצולם במצלמה נסתרת בבית קדימה ברחובות:

זה נטוש פה כאילו? הם עזבו?

הם לא עזבו, הם באים רק לפעילויות.

מה זאת אומרת 'רק לפעילויות'?

כשיש פעילות, אז יש נוכחות. אין פעילות, אין נוכחות.

כי הם הורידו שלטים, מדבקות, אין שם כלום.

לא. הם שמים את זה רק בפעילויות.

ב"קדימה" אומרים לא בתגובה – סגרנו הרבה מבתי "קדימה", ואנחנו מקצצים במשכורות ואנשים. לעומת השנה הקודמת, הם צודקים, מצאנו בסיורנו גם בתי קדימה פעילים.

הנה קטע שצולם במצלמה נסתרת, סניף קדימה רשל"צ:

אני הייתי פה פעמיים ולא ראיתי פה אף אחד, היה סגור.

ביום שלישי או רביעי אנחנו העברנו את המקום למרכז ההלכה. קיצצו לנו בכל הוצאות שכר הדירה במקום.

לצידם יש עדיין לא מעט בתי קדימה, שבקושי פעילים, עולים כסף, ומוחזקים בגלל שיקולים פוליטיים. יתרה מזאת, בשנת 2008, למשל, הוצאות ההנהלה עמדו על אותו סכום כמו אחרי הקיצוצים הגדולים לכאורה שנעשים כעת.

הגיעו לידינו גם הנתונים הפנימיים של הליכוד, אותו גודל של מפלגה, אבל הרבה פחות בזבזנית, מסתבר. הנה השוואה מהירה:

מספר עובדים: קדימה 40, הליכוד 33. הוצאות השכר של ההנהלה:ליכוד 4.2 מיליון שקל, "קדימה" 6.5 מיליון שקלים לשנה. עלות השכר של מנכ"ל הליכוד היא כ- 43 אלף שקל, מנכ"ל קדימה 58 אלף שקל. עלות היועץ המשפטי של הליכוד כ- 45 אלף שקלים והוא מקבל בנוסף תשלום על ייצוג בבימ"ש, "קדימה" 70 אלף, התשלום כולל ייצוג. עלות הסוקר 22 אלף שקלים, ב"קדימה" 30 אלף והשאר למימון הסקרים. עלות דוברת הליכוד, 17.5 אלף שקלים, דובר קדימה 30 אלף שקל. לליכוד יש רואה חשבון חיצוני ואין גזבר פנימי, רק מנהלות חשבונות. ב"קדימה", הגזבר לבדו עולה למפלגה 51 אלף שקל בחודש ויש גם רואה חשבון חיצוני שעלה בשנת 2010 עשרים ואחד אלף שקלים לחודש. אנשי "קדימה" אמרו לנו – זה לא הוגן להשוות אותנו לליכוד. הם נשענים על משאבי השלטון. יש צדק בטענה הזאת, אבל קצת קשה ליישב אותה עם התשלומים שתיכף נפרט.

קטע מתוך מצלמה נסתרת,בית קדימה בנתניה:

יוצא לכם לראות מתי נפתח פה בכלל?

לא כל יום.

לא, לא. בבוקר.

מה זה? מה שם בכלל?

מטה של קדימה.

בית "קדימה" בפתח מאוייש מאוד בדלילות. המפלגה משלמת עליו 62 אלף שקל לבעל הנכס, לוי שטרית, פעיל מרכזי של המפלגה, שמקורב לצחי הנגבי. פעילים רבים במפלגה סיפרו לנו על מקבלי שכר לא מעטים שבקושי עובדים, מעט מאוד מגיעים בכלל לעבודה ומושארים על ה"פיי רול" בגלל קשרים פוליטיים.

ניתוח קצת יותר מדוקדק של הדפים הפנימיים של "קדימה" מגלה כיצד המנגנון של קדימה עובד בשירות צרכיה הפוליטיים של יושבת ראש המפלגה.

שימו לב לרשימת המכולת הבאה:

מי שהיה העוזר הפוליטי לבני הוא היום סמנכ"ל במפלגה. מדובר על אלי ידיד, ועלות שכרו 20,393 שקל. בכיר שני הוא קבלן קולות גדול שלה, יואל מוגמי, שנעצר לא מזמן בפרשת רשות המיסים 2, עלות שכרו 15 אלף שקל, הוא מעורב בכלל בשורה של עסקים אחרים, כולל גננות ויעוץ. המפלגה מממנת ללבני יועץ פוליטי נוסף, יחיאל סלוק, בעלות שכר של 23 אלף שקל, והיא גם משלמת ללבני 23 אלף שקלים בחודש עבור שכר הדירה של לשכת לבני במגדלי אביב המהודרים בר"ג. למה נתניהו כיו"ר האופוזיציה היה יכול למקם את לשכתו במצודת זאב, ללא תשלום, ולבני לא יכולה למקם את לשכתה במטה קדימה, שלא סובל כאמור מצפיפות יתר? מהמפלגה נמסר, כי היא צריכה לשכה מכובדת לאירוח מנהיגים זרים.

קבלני קולות גדולים נוספים של "קדימה" מועסקים על ידי המפלגה. הנה, למשל, סלומון קרובי, שעזר בעבר ללבני לפקוד אנשים בצפון. הוא עובד ב"קדימה" בתקן של ראש מטה מגזרים ועלה למפלגה בשנת 2010 שלושים אלף שקלים לחודש פלוס מאזדה 3 צמודה. מתברר כי קרובי מצליח לעשות עוד דברים במשכורת הזאת. הנה שיחה שלו עם תחקירן שלנו שהתעניין בנדל"ן בתאילנד:

הבנתי שאתה מתעסק בנדל"ן.

גם, עוסקים בתיווך. תאילנד, קמבודיה, ויאטנם. מתעסק יותר בנדל"ן וקרקעות, אתרי תיירות, פרויקטים חקלאיים וכיו"ב. יש לי גם מספר פרויקטים ביד, אם אתה מעוניין בפרויקטים שכבר מתוכננים – גם טוב.

בתקציב הפנימי של "קדימה" מוצע לקצץ בשכרו של קרובי. "צמצום ל – 75% משרה", "ממילא כמעט לא נמצא" נכתב.המשך השיחה עם קרובי:

בהמלצה לקיצוץ הם כותבים "ממילא כמעט ולא נמצא".

אין תגובה.

שמענו שאתה בעצם בכלל עוסק בנדל"ן בתאילנד, בוויאטנם, למה אתה צריך כיום לקבל משכורת מ"קדימה"?

אני לא עוסק בנדל"ן.

אמרת, "יש לי עכשיו פרויקטים, שני פרויקטים בוויאטנם".

יש כמה דברים שאני מתעניין בהם, נכון… בתאילנד, בוויאטנם וקמבודיה. אני אומר את האמת, אני לא מתבייש בזה.

זה לא בעצם קומבינה שבמסגרתה "קדימה" וציפי ליבני שעבדת עבורה משלמים….

חס וחלילה, חס ולשום. אני תמכתי בלבני ואני תומך בלבני כל הזמן ואתמוך בה כל הזמן. מה זה קשור?

אתה עובד בכלל בימים עבור "קדימה"?

בוודאי, מה זאת אומרת?

אתה מארגן כנסים, אתה עושה פעילויות? מה אתה עושה?

אני לא חייב לך דין וחשבון, סליחה.

אחד מקבלני הקולות הגדולים של "קדימה" בדרום הוא רוני בן חמו. בן חמו עולה למפלגה כ- 16 אלף שקל לחודש. הנה קטע משיחה שערכנו עם רוני בן חמו, קבלן קולות ומקבל שכר מ"קדימה":

"כמו שאתה רואה זה 16,240 כולל מע"מ, 14 לפני מע"מ. 14 לפני מע"מ זה כולל רכב, דלק, טלפון, ביטוח מנהלים… נשאר שם 5,800 ברוטו. מ-5,800 ברוטו חשבונית נשאר לי 4,000 שקל. עכשיו תפרסם מה שאתה רוצה".

בהצעת התקציב כתוב שהוא מגיש חשבונית מטעם "עמית תמיר פרויקטים". מסתבר שגם לו יש עסקים משמעותיים, בצד העבודה ב"קדימה". המשך השיחה עם רוני בן חמו:

רוני?

כן.

הפנו אותי אליך בנושא של הדברה.

יש לי ניידת קבועה של הדברה באופקים, כל יום שתרצה, בכל שעה שתרצה.

אני מבין שפשוט אתה עושה הרבה מאוד עסקים אחרים. אומרים לי גם שאתה לוביסט עבור איזה משרד יחסי ציבור בשדרות, "נאור תקשורת" או משהו כזה.

נכון נכון.

גם שאתה… הדברה עבור החברה שלך "עמית תמיר פרויקטים", אמרו לי שאתה מעורב בעוד דברים, בשר או משהו כזה.

נכון, גם בנדל"ן אני מתעסק, מה זה קשור? אני מנהל מרחב דרום בשכר מיום הקמת "קדימה".

ובמי אתה תומך היום?

אני לא תומך עדיין. אני תמכתי בסיבוב הקודם במופז תמיכה מלאה שעלתה לי מחיר יקר, והיום אני לא תומך באף אחד, אני גם מנהל מרחב.

והעובדה שתמכת במופז אחרי הפריימריז אתה עכשיו בעמדה ניטראלית, זה לא חלק מזה שהיא מצליחה להחזיק אותך על ה"פיי-רול"?

ממש לא. ממש לא. אף אחד לא עושה לי טובה.

זה לא נגמר. עידן נחום מועסק במפלגה. אבא שלו, עזרא נחום, היה אולי בכיר הפוקדים של מופז. ייתכן שגם יהיה בעתיד. כרגע הוא אומר שצריך לתת גיבוי ליושבת ראש המכהנת. רכז אחר של "קדימה" באזור הצפון בכלל מנהל את בריכה השחייה העירונית כמה חודשים בשנה. העוזרת של חיים רמון עלתה למפלגה כמעט 13 אלף שקלים לחודש, למרות שהיא בעצם עובדת עבור רמון. רמון הוא יו"ר מועצת קדימה והעוזרת שלו משתכרת כעוזרת שלו לעניין הזה. בהצעת התקציב של "קדימה" לשנת 2011 מוצע לקצץ בשכרה במחצית. "ממילא עובדת בפרטי גם". אותו סידור מיטיב נעשה גם עם העוזר של צחי הנגבי, גם הוא כבר לא חבר כנסת. העוזר שלו עובד כעוזר של הנגבי לכל דבר, אבל הוא מקבל כסף מהמפלגה. העוזר עולה למפלגה כ- 25 אלף שקלים לחודש.

היבט בזבזני במיוחד במפלגה של לבני מצוי בדף הקשור לסיעת "קדימה" ואשר מצוי בידנו. הכנסת נותנת לכל סיעה מימון בשביל הניהול שלה. הליכוד, למשל, מוסיף מכיסו עוד כ – 10,000 שקלים לחודש למימון המנגנון של הסיעה. "קדימה" הוסיפה בשנת 2008 עוד 50 אלף שקלים לחודש. הרבה, אבל אז עוד לא היו חובות, היה כסף. בשנת 2010 הוסיפה המפלגה 95 אלף שקלים לחודש, כמעט כפול, למרות החובות הגדולים. למה? כי הדובר של לבני מקבל ככה כסף ועוד מזכירה שלה והכי חשוב, זה עוזר ליו"ר הסיעה, דליה איציק, לממן כך את משכורתה של מנהלת הלשכה שלה, 31 אלף שקלים לחודש, העוזר נהג ב – 17 אלף, היועץ המשפטי של הסיעה ב – 30 אלף שקל והמזכירה ב – 14 אלף. בחודש האחרון פיטרה דליה איציק את מנהלת הסיעה ועוד מזכירה עזבה, מה שהוריד את התוספת של "קדימה" ל – 67 אלף שקלים בחודש, עדיין הרבה מעבר לכל מפלגה אחרת.

לפני שלושה שבועות כינס צחי הנגבי דיון ראשון בתקציב 2011. לכאורה, למפלגה אין תקציב בתוקף. רק הסיעה מוסמכת לאשר את תקציב, והיא לא אישרה. הצעת התקציב ל-2011 מדברת על צמצומים. לפחות 10% בהוצאות המטה, פיטורין של 3 עובדים, קיצוץ של 6 מכוניות. איך עושים את זה בלי אישור? מסתבר שאפשר, ואחר כך מתפנים לטפל בכל הנודניקים שמפריע להם שהם לא יודעים מה קורה דיכטר, מופז, שטרית.

מתוך שיחה עם ח"כ מאיר שטרית, קדימה:

"התקציב של קדימה לא אושר, לא הובא לסיעה, אני יודע שהייתה ישיבה לפני שבוע של ועדה כביכול לענייני מפלגה, וראיתי את התקציב שהגישו, זה לא היה תקין בעיניי. זה לא תקציב מפלגה".

חברי כנסת שאת דבריהם הבאנו בכתבה זו הם די אופוזיציוניים ללבני. אם הם מדברים עליה ככה, אז אין פה שחיתות אישית. ציפי לבני היא לא היושב ראש הראשון של מפלגה שמשתמש במנגנון המפלגתי לצרכיו. רובם עשו זאת ברמה כזו או אחרת. יש בזה אפילו היגיון – הצלחת היושב ראש היא הצלחת המפלגה. מצד שני, כרטיס הביקור של לבני הוא פוליטיקה אחרת. זו לא בדיוק פוליטיקה אחרת כשכל בכיר במפלגה, שסיפרנו לו על הנתונים שגילינו, אמר מהמותן – זו דרכה של לבני לקנות שקט במפלגה. לשלם לקבלני קולות גדולים, להרחיק אותם ממופז ועל הדרך, לשמור על בכירי המפלגה שמחים כשהכול חשאי, תקציב מפלגה לא נחשף עד היום מעולם בפומבי, אז למה לא לעשות קומבינות?

כתבתו של רביב דרוקר

צלמים: שי פוני, דודו בוקר.

מקליטים: ישראל אוחנה, עמית אלה.

גרפיקה: רועי צורף.

עורכת: לי בר לבב.

תחקיר: מאור צור.

נאום אובמה – הטיעון המופרך על איבוד קלף המו"מ

25 במאי 2011
 

העיתונאי ארי שביט כתב ב"הארץ"בתגובה לנאום אובמה שהנשיא האמריקני עשה טעות חמורה. בתום לב, הוא טען, זה ניתן לתיקון, אבל טעה קשות. מה הטעות? שאובמה ציין מה תהיה נקודת הסיום במו"מ הטריטוריאלי (התבססות על קווי 67') ולא ציין את נקודות הסיום בנושא של פליטים וירושלים. זה יכול להביא להצפת ישראל בפליטים, קבע שביט.

קראתי ולא האמנתי. לא מתאים לעיתונאי אינטליגנטי כמו שביט. לא חשבתי שזה יכה שורשים, אלא שהטיעון הזה נשמע מאז מכל עבר. בוגי יעלון חזר על זה בראיון ל"הארץ", גלעד ארדן חזר על זה אתמול בערוץ 10 וזה הדהד בנאומו של נתניהו בקונגרס, לאמור: ישראל נותנת לפלשתינים את קלף המו"מ החזק שלה – נסיגה לקווי 67' וכתשגיע לדיון הקריטי על ירושלים ופליטים לא יהיה לה מה לתת.

לדעתי, זה טיעון מופרך. למעשה, הפלשתינים הם אלו שמתנגדים לדחיית הדיון בפליטים וירושלים וסיום הנושא הטריטוריאלי. הם מבינים שזה אינטרס ישראלי ראשון במעלה. בחוכמתם (כן, הם מנהלים את זה לאחרונה בהמון חוכמה. איזו באסה…) הם לא מחצינים את ההסתייגות שלהם מהמתווה הזה ונותנים לישראל להצטייר כאיש הרע.  

מה מדאיג את הפלשתינים? שיסתיים הדיון הטריטוריאלי, תוקם מדינה פלשתינית על שטחי 67' והדיון בפליטים ובירושלים יידחה. במצב הזה, מי בעולם יקשיב לקינותיהם על ירושלים, אל אקצה והשיבה? הקלף החזק ביותר שלהם, "אנחנו תחת כיבוש", יילך לאיבוד ויישאר סתם סכסוך בין שתי מדינות, שאי אפשר לגבש סביבו אנרגיה רצינית בעולם.

בצד שלנו, זה בדיוק הפוך. הכיבוש הוא נטל, היום כבר נתניהו מבין את זה. זה לא קלף במו"מ, זו דרישה ישראלית. זה הפוך לגמרי. ארי שביט, יעלון וארדן חוזרים על תובנות ישראליות משנות התשעים, כשעוד סיפרנו בעולם שהסכמה שלנו למדינה פלשתינית היא ויתור גדול, שנעשה רק בתמורה למיליון ואחד דברים. מאז, הדברים התהפכו וכולם מבינים, שיש לנו עניין ביישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש.

אז מה ניתן לפלשתינים תמורת ויתור על זכות השיבה? ראשית, ההנהגה הפלשתינית לא חושבת שתהיה זכות שיבה. נצטרך לתת להם משהו, אבל לא זכות שיבה. איווט ליברמן אמר במסיבת העיתונאים האחרונה שלו שאפילו אם פליט אחד יחזור, זה סיכון קיומי עבורנו. זה מפליא לראות איך פעם אחר פעם הפוליטיקאי, שמצטייר כחזק ביותר, מדבר כמו הפחדן הגדול ביותר, שכל חזרת פליט אחד מאיימת, מבחינתו, על קיום המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. למרבה הצער, גם לבני חושבת כמו ליברמן, או לפחות נעלה את עצמה בעמדה הזאת כבר ב–2005 ומאז לא שינתה אותה.

מה כן אפשר לתת לפלשתינים כדי שיירדו מהעץ הסימבולי של זכות השיבה? הכרה דקלרטיבית באחריותנו לבעייה, שימוש במילים שעושות להם נעים, הסכמה להשתתף בפיצוי הכספי של הפליטים ואפילו, הסכמה לקלוט כמה עשרות אלפי פליטים באמתלה כזו או אחרת. זה לא נעים ולא קל, אבל ממש לא מסכן את קיום המדינה וגם לא את המאזן הדמוגרפי. הרי אנחנו 'נפטרים' באותה הזדמנות מאיזה מאתיים אלף פלשתיניים במזרח ירושלים.

אגב, במו"מ האחרון דנו בסודיות גמורה ברעיון יצירתי. ישראל תיתן זכות שיבה, אבל רק לפליטים המקוריים של 48', אלו שבאמת עזבו אז פיזית את הארץ, לא לצאצאיהם וקרוביהם. כמה מהם בכלל עוד בחיים? כמה ירצו לחזור? הפלשתינים יוכלו להגיד – קיבלנו את זכות השיבה המקורית ומבחינת ישראל, יחזרו מקסימום איזה עשרת אלפים זקנים פלשתיניים לארץ. נתמודד עם זה.

ולבסוף, אם מחפשים קלף מו"מ אז הקלף האמיתי הוא ירושלים. הם יוותרו על זכות השיבה, אנחנו נחלק את ירושלים, אבל כל זה, כמובן, הוא לא יותר מבלבולי מוח. כנראה שגם אובמה ונתניהו מיצו את העניין שלהם בקידום העניין. נאמו, קיבלו קצת תשומת לב וילכו הביתה, מקווים שהנאומים שלהם יעזרו לבנות קייס נחמד לקראת ספטמבר.   

טובעים במספרים – המדריך נגד ספינים מדיניים

24 במאי 2011
 

אובמה אומר – ביבי סילף את עמדתי. ביבי אומר – הצעת אובמה מסכנת את קיום ישראל. על הצעת אולמרט אומרים שהייתה הנדיבה ביותר, אבל גם על הצעת ברק אומרים שהייתה הנדיבה ביותר. בסוף, הכל מספרים, הבדל (לא גדול נורא) במספרים, באחוזים, בשטח. הנה מדריך קצר לנוסחאות האמיתיות של השחקנים המדיניים.

נוסחת ברק יולי 2000:

67 + 9, יחס 1:9

לא, זו לא סינית. זו הצעת ברק הסופית בקמפ דייויד. מדינה פלשתינית בגבולות 67, כאשר ישראל מספחת את גושי ההתיישבות בהיקף של 9 אחוזים לשטחה. זו ההצעה שנוהגים עדיין לכנות ה"נדיבה ביותר" שהוצעה לפלשתינים, למרות שהיום כל השחקנים המרכזיים יודעים שעובדתית היא לא הייתה הנדיבה ביותר ומהותית, לא היה סיכוי שערפאת יקבל אותה ובצדק, מבחינתו.

1:9 – הוא יחס חילופי השטחים שברק היה מוכן לו בקמפ דייויד. עד קמפ דייויד בשנת 2000, ישראל לא הייתה מוכנה לשמוע על חילופי שטחים. בועידה עצמה, קלינטון הוביל את הרעיון הזה. ברק הסכים, בתנאי שזה יחס ממש רחוק. 9 אחוזים סיפוח, אחוז אחד פיצוי.

נוסחת קלינטון, דצמבר 2000

67 + 4.5, יחס 1:2:25

הצעת קלינטון ליישוב הסכסוך מדצמבר 2000. זו ההצעה עליה מדברים כולם כמתאר האפשרי המרכזי (אולי היחיד) להסכם בין הצדדים. ההצעה המדוייקת אמרה – ישראל תיסוג לקווי 67 ותספח את גושי ההתיישבות בהיקף של בין 3 ל 6 אחוזים משטחי יו"ש (בממוצע 4.5 אחוזים). בתמורה תפצה ישראל בשטח של בין 1 אחוז ל 3 אחוזים משטחי ישראל הריבוניים (בממוצע 2 אחוזים). הצעת קלינטון משקפת, אם כן, טריטוריאלית יחס חילופי קרקע של 1:2.25. ברק הסכים להצעת קלינטון, כך שהוא שידרג את הצעתו מקמפ דייויד. כיום ברק אפילו מדבר על החזרה לפלשתינים של אותו גודל שטח שנכבש ב 67, מה שהוא אומר שהוא כבר מוכן ליחס החלפת שטחים של 1:1.

נוסחת לבני, 2008

67 + 7.2, יחס 1:2.4

לבני הציעה חזרה לקווי 67 כשגושי ההתיישבות שלה היו שווים 7.2 אחוזים ובתמורה, ישראל הייתה אמורה לפצות בשלושה אחוזים בתוך שטחה הריבוני, כלומר יחס של 1:2.4.

נוסחת אולמרט, ספטמבר 2008

67 + 6.5, יחס 1:0.9

אולמרט באמת הלך הכי רחוק. הוא הציע לאבו מאזן חזרה לקווי 67, שמירה על 6.5 אחוזים משטחי יו"ש בריבונות ישראלית ופיצוי חסר תקדים של 5.8 אחוזים. אולמרט ראה במתן מעבר יבשתי לרשות מעזה ליו"ש (כמו גם במתן רציף ימי לפלשתינים בנמל אשדוד) כפיצוי על ה 0.7 אחוזים, שנותרו בין מה שאנחנו נספח, לשטחים שניתן בתוך ישראל. השורה התחתונה שלו – הפלשתינים יוכלו להגיד שהם קיבלו בחזרה את כל השטח שנכבש ב 67, גם אם לא באותו קו גבול ששרר אז, בדיוק כמו הלבנונים והמצרים.

נוסחת אבו מאזן

67 + 1.9, יחס 1:1

הגישה הפלשתינית מוכנה לסיפוח של גושי התיישבות מאוד מצומצמים, בהיקף של פחות משני אחוזים (כנראה שהועברו מסרים חשאיים שהם יהיו מוכנים גם לשלושה אחוזים ואף יותר) וכמובן פיצוי מלא עבורם, על כל מטר שיסופח. הפלשתינים מוכנים לסיפוח השכונות היהודיות במזרח ירושלים לישראל.

נוסחת אובמה

67 + ?, יחס 1:1(?)

גם אחרי הפצצה שהטיל אובמה ביום חמישי, רוב מרכיבי הנוסחא שלו נמצאים בסימן שאלה. ברור שמדובר על קווי 67, אבל כמה תספח ישראל וכמה תחזיר בחילופי שטחים, לא עד הסוף ברור. אני חושב שהעובדה שהוא מתעקש להשתמש במינוח "mutually agreed swaps" רומזת לחילופי שטחים של 1:1. הרי יכול היה להגיד "agreed swaps". דן מרידור, למשל, חושב שזו לא פרשנות הכרחית של המילה ושאם זה מה שהוא היה רוצה להגיד, הוא היה אומר "חילופי שטחים שווים", או "סימטריים". דעתי שונה. ברור שיכול היה להיות מפורש יותר, אבל הוא לא רצה. הוא רצה לרמוז מספיק כדי שהפלשתינים ישמחו ולא להיות מפורש מדי כדי שישראל לא תתפוצץ מכעס.

נוסחת נתניהו

? + ?, יחס ?:?

במשך כל שנות הקריירה הציבורית שלו, לרבות השנתיים האחרונות כראש ממשלה, נתניהו מסרב לנקוב במרכיבי הנוסחא שלו. בכנסת הוא דיבר לראשונה בשבוע שעבר על "גושי יישובים" ועל "נוכחות צבאית ארוכת טווח לאורך נהר הירדן", אבל הוא לא נתן להבין מה גודל "גושי היישובים" שלו. בשיחות פרטיות עם אנשי ימין, בניסיון להרגיעם, הוא אמר שיש מודל של 7 גושי יישובים. הוא צודק ואם אני זוכר נכון את המפות, אז מדובר במודל המקסימלי על סיפוח של 12 אחוזים מיהודה ושומרון. אין לזה, כמובן, פרטנר פלשתיני או מדינה בעולם שתסכים לזה.

בכל מקרה, אפילו בתרחיש הכי מרחיב של נתניהו, עדיין מדובר בפער מקסימלי של עשרה אחוזים בין נתניהו לאבו מאזן. זה לא מעט, אני לא מזלזל בזה, אבל זה רחוק מאוד מלהיות פער בלתי סגיר או משהו שבאמת מאיים על קיומנו. האם נתניהו מתכנן בקונגרס לצמצם עוד יותר את הפער?

תחקיר יוסי אולמרט

18 במאי 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן 

באוגוסט 2004 עוזב בפתאומיות ד"ר יוסי אולמרט את הארץ. חובות. אהוד אולמרט פרסם הודעה: "אחי לא ירד מהארץ". מאז שעזב, יוסי לא העז לחזור לישראל, אפילו לא לחתונת ביתו.

מתוך דבריו של שימי דורי, מנהל תחנת מוניות ברעננה, הלווה ליוסי אולמרט 10,000 ש"ח:

"הוא הגיע אלי הביתה הוא היה מאוד לחוץ וחיוור מאוד. הוא ביקש ממני איזה סכום של עשרת אלפים שקל. הוא ביקש אותם דחוף דחוף. יוסי אולמרט, השם אולמרט, אנשים מכובדים שזה היה ברור שאני את הכסף אקבל. אם לא ממנו, דרך אחיו".

ההתרסקות של יוסי אולמרט מביכה את מי שהיה אז ממלא מקום ראש הממשלה. איך אולמרט הגדול, המחובר, נותן לאח שלו להתרסק ככה?

מתוך שיחת טלפון עם יוסי אולמרט, "חדשות 10", 17.8.04:

"הרבה אנשים מסתבכים בצרות כלכליות, אז זה קרה גם לי, לצערי הרב. אבל אני משתדל, בעזרת חברים, לפתור את הבעיה ואני מאוד מקווה שהיא תיפתר בקרוב".

שבע שנים אחר כך המבוכה הפכה לכתב אישום. הפרקליטות מאשימה את אהוד אולמרט בקבלת שוחד, גם באמצעות בקשות שלו מנדבנים להעביר מאות אלפי שקלים לכיסוי החובות של אחיו. למעשה, זו הדוגמה הכי בולטת בה הפרקליטות מצליחה לקשור את העברת הכספים ישירות לאהוד אולמרט. חומר החקירה בפרשת יוסי אולמרט הגיע ל"מקור" והאמת, הוא מאוד מפתיע, מפתיע כי הוא משקף לכאורה פער משמעותי בין איך שאהוד אולמרט מדבר לאחיו לבין מה שהוא עושה למענו, וזה לא סוג הפער שבדרך כלל קיים בין דיבורים למעשים.

בשנת 1998 יוסי אולמרט מחליט לנסות להיבחר לראש עיריית רעננה.

מתוך עדות יוסי אולמרט בארה"ב, 1.7.10:

יוסי: אחי התנגד בחריפות לכניסתי לחיים הציבוריים בשנות השמונים. שימשתי, למשל, בפרשן
כדורגל וזה גם הוציא אותו מדעתו. הוא גם התנגד בנחרצות להתמודדות שלי ברעננה.

החוקר: אתה יודע למה?

יוסי: אני חושב שזה היה משהו בסגנון, אתה יודע, חיים ציבוריים זה המגרש שלי. אתה תישאר בחיים האקדמיים שלך והוא תמיד זרק לי שהטעות הכי גדולה שלי זה שעזבתי את העולם האקדמי.

מתוך חקירת אהוד אולמרט, 11.7.10:

"הוא החליט שהוא רוצה לרוץ לראשות עיריית רעננה. התחננתי בפניו. אמרתי לו "אידיוט, אתה לא
מתאים להיות ראש עיר, אתה לא עשית בחיים שלך דבר, אתה לא יודע להזיז כוס מכאן לכאן, לך
תרצה, לך תופיע, זה בסדר…מה אתה דפוק בראש? אתה רץ נגד ראש העירייה הכי פופולארי
במדינה (זאב ביילסקי, ראש עיריית רעננה באותה תקופה). אתה תפסיד". הוא רץ, והוא הפסיד,
ואפילו לא נבחר למועצה. אני לא הייתי מעורב בזה. זה הוציא אותי מדעתי".

הנה מה שאומר לנו על כך ח"כ זאב ביילסקי, בעבר ראש עיריית רעננה, יוסי אולמרט התמודד מולו:

"יום אחד בהיר, יוסי קם בבוקר והחליט שהוא הופך להיות ראש עיריית רעננה. וכל מי שדיבר איתו, כל מי שניסה להסביר לו, אני חושב שאפילו אהוד בעצמו אמר לו, "יוסי אתה אח שלי, עזוב אותך מהמרוץ הזה". הבעיה אצל יוסי שהוא, כנראה, לא היה מוכן לשמוע והסוף היה ממש טרגי מבחינתו".

בחזרה לעדותו של יוסי אולמרט בארה"ב, 1.7.10:

"עשיתי טעות נוראית. התחייבתי לרוץ עד הסוף. רציתי להראות שאני עומד במילתי. למרות שהסקרים הראו שאני עומד להיות מובס, לא רציתי לסגת. הפסדתי ונקלעתי לחובות כבדים. הוזהרתי שזה יוביל לקריסה כלכלית ורציתי להוכיח למשפחתי ששום דבר רע לא יקרה כתוצאה מהטעויות שלי. כך מצאתי את עצמי רץ כמו משוגע כדי לשמור על רמת החיים של משפחתי ולהראות שהכל בסדר. אף אחד לא ידע על הבעיות שלי. רמזים קטנים יצאו בשיחות שלי עם אחיי, אבל לא מעבר לזה. אנחנו משפחה טובה ואכפת לנו אחד מהשני אבל אני יכול להגיד – וזה לא סוד גדול – שהטיחו בפניי כל הזמן, אמרנו לך 'לא' ותראה מה קרה".

מתוך דברים שאמר ל"מקור" ח"כ זאב ביילסקי:

"אהוד, אתה יודע, הוא נהג, כלפיי לפחות, בג'נטלמניות, למרות שזה אחיו. הוא לא בא לפה לאסיפות בחירות, הוא לא אמר תצביעו בשביל אולמרט, הוא לא אמר ביילסקי לא בסדר".

לחוקרי המשטרה חשוב מאוד לדעת מתי בדיוק ידע אהוד אולמרט על היקף הבעיות של אחיו. תיכף תבינו למה. אין מחלוקת שבשנת 2003 אולמרט כבר הבין טוב יותר מה מצבו של אחיו, כשהשניים נפגשו לפני הופעה שלו באירוע של "אור ירוק" בהרצליה. השניים מתארים באופן כמעט זהה את הפגישה ביניהם.

מתוך חקירת אהוד אולמרט, 11.7.10:

"יוסי התחיל להתקשר איתי ואמר לי "תשמע, אני במצוקה כספית. תעזור לי". לא רציתי כי חשבתי
שהוא צריך לשלם על השגיאות והשטויות שהוא עשה. יום אחד הוא התקשר ואמר לי "תשמע, אתה לא מבין. זה דבר נורא. אני מאויים". הייתי בהלם…"

מתוך עדות יוסי אולמרט, 1.7.10:

"הוא (אהוד אולמרט) אמר "אני מבין שיש לך בעיות. הנה צ'ק על 10,000 שקלים. אני לא רוצה שאי פעם תבוא אליי עוד פעם לדבר איתי על בעיותיך הכספיות, מכיוון שאני לעולם לא אעזור לך יותר". הוא נתן לי את הצ'ק וזרק אותי החוצה כמו, אתה יודע…"

בחזרה לחקירת אהוד אולמרט 11.7.10:

"הוא בא לשם ואמר לי "תשמע, אני בצרות. אני במצב קשה מאוד". פתחתי את התיק, הוצאתי את פנקס הצ'קים, רשמתי צ'ק על 10,000 שקלים ואמרתי לו "קח". אז הוא הסתכל עליי וכמעט זרק עליי את הצ'ק בפרצוף. אמר לי "על מה אתה מדבר איתי. אני מדבר על מיליונים". אמרתי לו "שמע יוסי, אני אב לארבעה ילדים, אני חי מאוברדראפטים, אין לי אפשרות לעזור לך. זה מה שאני נותן לך וזה יותר ממחצית מהמשכורת הנקייה שלי כממלא מקום ראש הממשלה. תיקח, תהיה בריא ותסדר בעצמך. נקודה". אז הוא אומר "תבקש מהחברים העשירים שלך". אמרתי לו "יוסי, אני לא אבקש אגורה מאף אחד, אתה שמעת?"

ביולי 2004 החיים הכפולים של יוסי אולמרט נחשפים.

מתוך עדותה של לינדה פרננסס, רעייתו (באותה תקופה) של יוסי אולמרט, 11.7.10:

"אהוד התקשר אליי בסביבות 22:00 ושאל "מה עובר על בעלך?". עניתי "אני לא יודעת על מה אתה מדבר". הוא אמר "כדאי שתבררי". יוסי אמר לי שהוא הפסיד את כל מה שהיה לנו כבר מזמן. יוסי עבר לשהות בדירה של חברים שלנו בירושלים כי פחדנו מדפיקות של השוק האפור. הבנו שיש לו יותר סיכוי להחזיר את החובות בחו"ל".

 שלושת האחים לבית אולמרט, ירמי, עמרם ואהוד, החליטו למכור את חלקו של האח הרביעי בנחלת ההורים בבנימינה. את הכסף, כ – 125 אלף דולר, הם לא נותנים ליוסי, לא סומכים עליו. הם מממנים את חלק מהחובות יוסי אולמרט 1שלו. יוסי עוזב את הארץ ב – 10 באוגוסט. לפני כן הוא יושב עם אשתו ומכין רשימה של החובות. בסה"כ כ- 677 אלף דולר, או 3 מיליון שקלים של אותם ימים.

הנה מה שאמר לנו אלון אלרואי, שהלווה כסף ליוסי אולמרט:

"יום אחד, אם אני לא טועה, זה היה יום שבת, הוא מתקשר אלי ואמר לי שהוא זקוק בדחיפות ל-30 אלף שקל למספר ימים, והוא הסביר לי שיש איזו קרן השתלמות שלו שעתידה להשתחרר. אם אני יכול לתת לו 30 אלף שקל, הוא במצוקה נוראית, אני מבקש ממך טובה כחבר ואני מיד נותן לך שיקים, שלושה, עשרת אלפים שקל כל אחד. ואחרי עשרה ימים שמעתי שהוא על המטוס".

הנה קטע נוסף מחקירתו של אהוד אולמרט, 11.7.10:

"אף פעם לא נתתי לו כסף ולא ביקשתי מאף אדם אי פעם לתת לו אגורה. ההיפך. אני זוכר פגישה אחת של אדם שקוראים לו אלון אלרואי ובתום הפגישה הוא אמר לי "אתה יודע, אני נתתי כסף ליוסי". אמרתי לו "באד לאק" אלון, בעיה שלך. אני לא רוצה לדעת מזה".

והנה התייחסותו של אלון אלרואי, שהלווה כסף ליוסי אולמרט, על אהוד אולמרט:

"שאלתי אותו אם הוא מודע לזה שיוסי קיבל ממני הלוואה והשיקים חזרו ואם יש משהו שבכוחו לסייע בעניין. ואז הוא השיב לי מיד, "אל תספר לי, לא רוצה להיות מעורב, זה לא קשור אליי".

עד כאן הכול נטול סתירות. שני האחים מסכימים שאהוד אולמרט לא עזר ליוסי אחיו, לא לפני ההתרסקות, לא אחרי ההתרסקות, לא. נקודה. עד שהחוקרים של יוסי אולמרט שולפים את השפן הראשון. הם שואלים אותו אם הוא מכיר את מוריס טלנסקי.

מתוך עדותו של יוסי אולמרט בארה"ב, 1.7.10:

"לא מכיר את מוריס טלנסקי. לא פגשתי אותו מימיי. לא דיברתי איתו בחיים. אם אראה אותו ברחוב, לא אזהה אותו. אחי מעולם לא העלה את השם הזה בפניי ואני לא בפניו. מוריס טלנסקי נתן לי כסף? מעולם לא".

יוסי אולמרט 2החוקרים שולפים ליוסי מסמך. בנובמבר 2004, מעביר מלאך גואל בשם מוריס טלנסקי 30 אלף דולר לחשבונו של יוסי אולמרט בבנק מזרחי ברעננה. הסכום מספיק בדיוק כדי לכסות את חובו של יוסי לבנק. מוזר. מי יוסי אולמרט 3ביקש מטלנסקי את הכסף? איך הוא יודע את מספר החשבון, ואיך הוא יודע להעביר בדיוק את סכום החוב של יוסי אולמרט לבנק? בחקירתו גם יוסי אולמרט נשמע מופתע. מעדותו של יוסי אולמרט, 1.7.10:

"אני לא רוצה להיכנס פה לתיאוריות קונספירציה, אבל זה נראה מאוד מאוד מוזר. זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה. לא ידעתי על כך. אני המום. זו הפתעה גדולה עבורי. לא ראיתי משהו כזה בחיים".

והנה הדברים מעדותו של מוריס טלנסקי, 24.5.10:

טלנסקי: אני רואה את המסמך. אין לי שום זיכרון מזה. זה היה לפני 6 שנים ולא היו לי שום עסקים
עם הבחור. אהוד אולמרט בטח הנחה אותי או נתן לי כסף.

חוקר: ביומן של אולמרט כתוב שיום לפני אתם אמורים להיפגש ב – 14:45 במסעדת טאלאסה. האם אתה זוכר את הפגישה והאם אולמרט ביקש ממך להעביר את הכסף?

טלנסקי: אני לא זוכר את זה. אני המום מכך שעשיתי את זה. אני לא מכיר את יוסי, אבל אם אהוד
ביקש ממני טובה אז הנחתי שהוא יחזיר לי.

וזה מה שאמר על כך בחקירתו אהוד אולמרט, 11.7.10:

אהוד: אני לא ביקשתי מאף אדם לרבות טלנסקי להעביר כספים לאחי.

חוקרת: יוסי הכיר את טלנסקי?

אולמרט: אין לי ספק. אני מעלה בדעתי, בואי נאמר כך.

הנה קטע ראיון שערכתי עם עו"ד רונן מטלון, פרקליטו של יוסי אולמרט:

יש לך מושג איך אותו טלנסקי יודע בכלל על סכום החוב, איפה החוב, מספר חשבון הבנק, דברים כאלה?

העניין נראה מאוד מוזר כי בעצם בתקופה שבה ניתנת ההעברה, בחודש נובמבר 2004, יוסי אולמרט שהה בארה"ב, הוא לא שהה בישראל. והיה ברור שאם הם יצטרכו לסגור את כל החובות, אז יסגרו את כל הנושים האלה ביחד. לא היה טעם לשלם לנושה מסוים ולא לנושים אחרים. ולכן, כל העניין של ההפקדה נראה מוזר מאוד.

הוא יודע מה קורה בחשבונות שלו מרגע שהוא מגיע לארה"ב?

אני מניח שלא, כי בעצם ברגע שבנק מכריז על חשבון שהוא מוגבל, שלא ניתן לפעול באותו בנק, אז הבנק גם לא שולח לך מסמכים מאותו בנק. הוא הופתע מאוד מההעברה ולא היה ידוע לו לפני כן על אותה העברה.

עוד יוסי מתאושש מה'הפתעה הגדולה' כפי שהוא כינה זאת והחוקרים עוברים לנושא שבגללו באמת נסעו עד וושינגטון.

מתוך עדותו של יוסי אולמרט בארה"ב, 1.7.10:

חוקר: יוסי, האם היית קשור לפרוייקט הולילנד בירושלים?

יוסי: מעולם לא. אני אפילו לא יודע איפה זה. אין לי מושג מי היזמים.

חוקר: האם אתה מכיר את השם שמואל דכנר (עד המדינה)?

יוסי: אני ב – 99% בטוח שהוא תרם 6,000 שקלים לקמפיין שלי ב – 96. לא פגשתי אותו מאז. הוא בטוח נשלח אליי על ידי אחי. זו הפעם היחידה שנתקלתי בו. לא פגשתי אותו מאז, לא דיברתי איתו… יש לי זיכרון טוב.

החוקרים שואלים אותו על חבר שלו לשעבר, אברהם נתן, שהעיד במשטרה שראה פעם את יוסי אולמרט יוצא מהמשרד של עד המדינה בפרשת הולילנד, דכנר, ואומר שהוא קיבל ממנו שיק. יוסי אומר שנתן אכן הפנה אותו לאיש עסקים שנתן לו כמה אלפי שקלים.

בחזרה לעדותו של יוסי אולמרט, 1.7.10:

חוקר: מי היה יכול להיות איש העסקים שנתן הפנה אותך אליו?

יוסי: זה לא היה שמואל דכנר. זה בטוח.

בטוח שלא דכנר? איריס ברק מיאח"ה, שמשתתפת בחקירת יוסי אולמרט, הביאה איתה את עדות דכנר והזיכרון שלו, שכל כך הוכפש, קצת יותר טוב מסתבר משל יוסי אולמרט.

וזה מה שאמר בעדותו עד המדינה, שמואל דכנר, 17.2.10:

"בסתיו 2002 נתבקשתי על ידי אהוד אולמרט לעזור לאחיו יוסי אולמרט, שהיה נתון בבעיות כספיות גדולות על ידי מתן 500 אלף שקלים. אולמרט מסר לי שעל ידי כך שאני אתן את הכסף ליוסי, אני לא אצטרך לעזור לו (לאהוד) באף צורה. את השיקים מסרתי ביד אישית ליוסי אולמרט. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שנפגשתי איתו. קבעתי איתו בקפה אפרופו. בפגישה דיברנו סמול טוק ואחר כך יוסי אמר לי שאהוד אמר לו שאני עומד לעזור לו והוא מאוד מודה לי על כך. שלפתי פנקס צ'קים ורשמתי 8-10 צ'קים של 50 אלף שקלים כל אחד".

סתיו 2002, אומר דכנר. זו בדיוק הסיבה שבגללה שהחוקרים מנסים להוכיח שכבר במועד הזה אהוד אולמרט יודע שלא מדובר בעוד אוברדרפט שיגרתי של יוסי.

והנה קטע מעדותו של ירמי אולמרט, אח של יוסי ואהוד אולמרט, 11.7.10:

"ידעתי שהוא במצוקה לאחר הבחירות. עובדה שבראשית שנת 1999 חתמתי ליוסי על הלוואה בבנק ירושלים של 200 אלף שקל ואמרתי לו שאני חותם עם חשש שלא יצליח לעמוד בהתחייבות. מה שכן, אם הייתי יודע את הסכומים והמספרים, ייתכן שלא הייתי חותם אולי. אני מעריך בדיעבד שאמרתי לאחים שלי על אותה הלוואה, אבל אני לא זוכר שהתייעצתי איתם".

בינתיים, האווירה הנינוחה בחדר החקירות בוושינגטון מתקלקלת. החוקרים מתפלאים על איבוד הזיכרון של ד"ר יוסי אולמרט. מתוך עדותו של יוסי, 1.7.10:

חוקר: דכנר אמר שהוא זוכר פגישה ביניכם בקפה אפרופו, אבל זה לא היה בשנת 96, אלא בשנת 2002 והוא נתן לך שיקים בסכום מצטבר של חצי מיליון שקל.

יוסי: הוא נתן לי שיקים?

חוקר: כן ואנחנו שואלים, מה תגובתך?

יוסי: אני לא זוכר. אני מנסה לרענן את זכרוני עכשיו.

חוקר: אנחנו מדברים על חצי מיליון שקלים.

יוסי: כן, אני מבין.

חוקר: אתה יכול לקחת את הזמן לרענן את זיכרונך.

יוסי: לא, זה בסדר. מתי זה קרה? 7-8 שנים?

חוקר: משהו כזה. סוף 2002, כמו שאתה זכרת.

יוסי: לא, לא, אני לא…

חוקר: בקפה אפרופו

יוסי: זה משחק מילים יפה. קפה אפרופו. אני חושב שייתכן שניתנו לי שיקים על ידי דכנר. אני מנסה להיזכר עכשיו. אני לא זוכר סכומים או משהו כזה, אבל אני זוכר, כן אני זוכר שניתן לי כסף על ידי דכנר.

חוקר: אתה זוכר כמה שיקים?

יוסי: לא, אבל היו שיקים משמואל דכנר. אני רוצה לבסס את זה. בוודאות היו צ'קים מדכנר. אני זוכר את זה עכשיו ואני אסיר תודה שרעננתם את זכרוני.

חוקר: האם אתה יכול להעריך מה היה הסכום של השיקים?

יוסי: אני לא זוכר, אבל זה היה סכום משמעותי. זה לא היה כמה אלפי שקלים. זה היה יותר מזה. בטוח.

יוסי אולמרט 4דכנר גם נותן לחוקרים מסמך, תיעוד שלו ביומנו על סיכום פגישה לכאורה בינו לבין יזם פרוייקט הולילנד, הלל צ'רני. וכך הוא כתב:

"שמואל (דכנר כותב על עצמו בגוף שלישי) נפגש היום עם אולמרט. ביקש שנעזור לאחיו יוסי… הלל התרעם מאוד… שמואל מצביע על כך שבהמשך בלאו הכי נהיה זקוקים לו… אנו גם יודעים שתמיד עמד במילתו ועזר… הלל בספק אם אהוד יזכור זאת".

החוקרים מראים להלל צ'רני, יזם הולילנד, בחקירתו את המסמך, 23.4.10:

"אתם מכירים אותי כבר שבועיים. ראיתם אותי פעם כועס? אני לא כועס. אני לא מסוגל לכעוס. זה
סילוף של דכנר. זה קשקוש מוחלט. אני את כל המסמכים שאתם מציגים לי אתלה על הקיר. לשאלתכם, אני לא שמעתי על יוסי אולמרט לפני החקירה. אנחנו לא משלמים לו כסף ואם עד
המדינה משלם אז הוא אידיוט".

והנה התייחסותו של אהוד אולמרט בחקירתו, 11.7.10:

"אין לזה שחר. לא ביקשתי ממנו (מדכנר), לא פניתי אליו. לא ידעתי אז שמצבו של יוסי הוא כזה"

החוקרים לא מצליחים לאתר את השיקים שניתנו ליוסי אולמרט. הם מנסים לפחות לברר למה לדעתו ניתן לו הכסף.

בחזרה לעדותו של יוסי אולמרט, 1.7.10:

חוקר: האם יש לך הסבר למה שמואל דכנר נתן לך את הכסף?

יוסי: לא, אין לי הסבר. זו שאלה שצריך לשאול את דכנר.

חוקר: ככל שזה קשור לך, זה היה אקט של צדקה?

יוסי: אני לא הייתי קורא לזה כך. זה בטוח לא היה אקט של צדקה. דכנר חשב שזה ישרת את
האינטרס שלו. אני לא יודע מה היה האינטרס הזה.

חוקר: מה היו המוטיבציות של נתן ודכנר?

יוסי: אני לא יודע אם אהוד אולמרט אמר להם או לא. זה הגיוני להניח שהם רצו להשתמש בזה כדרך למצוא חן בעיני אחי ואם זה המקרה, אז הם בוודאי דאגו לומר לו על זה, אבל אני, באמת לא יודע.

אין סיבה לקנא ביוסי אולמרט. אם יחזור לארץ, לא יוכל לצאת. גם בגלל הנושים, אבל עוד יותר חשוב, בגלל המשטרה. העדות הכתובה שלו בארה"ב, ממנה הובא לעיל, לא יכולה לשמש במשפט. רק אם יוסי יעמוד על דוכן העדים תוכל המשטרה לקבל את הסיוע, החשוב מבחינתה, לעדות דכנר על העברת הכספים אליו. בינתיים, מכל המקומות בארה"ב, יוסי עובד בחברה שמנוהלת על ידי שרון צור, שמקורבת לאחיו, אהוד.

מתוך שיחה שערכנו עם שרון צור, בעלת החברה שמעסיקה את יוסי אולמרט:

יוסי אולמרט הוא על תקן יועץ בארגונים שאני מעורבת בהם, והוא דובר. עושה לנו אירועים.

את גם מקורבת לאהוד אולמרט?

יש לי מערכת יחסים מאוד טובה וקרובה עם אהוד אולמרט, אבל הוא אף פעם לא ביקש ממני
להעסיק אף אחד.

בדרך כלל, אנשים נדיבים במילים וקמצניים במעשים. מחומר החקירה הזה, שרובו שנחשף לראשונה כאן, נחשפת תמונה יוצאת דופן. אהוד אולמרט קשה כלפי אחיו. במשך שנים הם בכלל לא בקשר. לפני שנה הוא סוף סוף הסכים לפגוש אותו במלון בוושינגטון. אולמרט במשך 45 דקות נוזף באחיו יוסי, אחרי שזה נקלע שוב לבעיות כלכליות, בין השאר, בגלל בעיות בריאות. האם יתכן שאותו אהוד אולמרט דואג שנדבניו יעבירו מאות אלפי שקלים לכיסוי החובות של האח שהוא כל כך כועס עליו? לא הגיוני. מצד שני, התרחיש האחר, שאנשים כמו טלנסקי ועד המדינה בפרשת הולילנד, שמואל דכנר, מעבירים כל כך הרבה כסף, בלי שאולמרט בכלל ידע, התרחיש הזה נשמע לי לגמרי דמיוני.

כתבתו של רביב דרוקר

עורך: אלון רייף.

צילום: יובל סייג, דודו בוקר.

מקליט: מור בידר.

תחקיר: לינור גריסריו.

כספי המיסים המעוכבים – שיעור באנטי מנהיגות

16 במאי 2011
 

אני נגד אי העברת הכספים לרשות הפלשתינית. זה לא הדבר שבגללו אני כותב, אבל אנמק קודם בקצרה.

1. הסכם הפיוס לא רע, לדעתי, לישראל (ראו פוסט קודם) והוא בטח לא סיבה להפסיק להעביר את כספי המיסים שלהם.

2. הכספים הללו הם שלהם ולא שלנו. אנחנו רק אוספים אותם. יש משהו מאוד לא הגון בהשארתם אצלנו. כדי לעשות משהו כל כך לא הגון, צריך סיבה ממש משמעותית. אם הייתה סיבה כזאת, היא בטוח לא נעלמה תוך שבוע כי עכשיו משחררים את הכספים.

3. הכספים הללו משמשים את סלאם פייאד במאמץ החשוב שלו לבנות מדינה מתוקנת. זה אינטרס שלנו שהמאמץ יצליח והוא צריך את הכסף הזה.

למרות כל הנימוקים המשכנעים הללו, לגיטימי לחלוטין לחשוב אחרת. ראש הממשלה יכול, כמובן, להחליט שהוא עוצר את הכספים, כי הוא רוצה להעביר מסר חד לרשות הפלשתינית – אם תשתפו פעולה עם החמאס, לא תהיה רשות. מה, שלדעתי, הוא אנטי מנהיגות בצורה הבוטה ביותר זה להגיד – אני עצרתי את הכספים? מה פתאום. זה שטייניץ. להשאיר לשטייניץ את עצירת הכספים ועכשיו את שחרור הכספים, זה פשוט מגוחך. זו בריחה ממנהיגות ומאחריות. לכולם ברור שמאחורי שטייניץ עומד נתניהו, אבל משום מה הוא מפחד להתייצב בגלוי. גם שרון עצר את הכספים וגם שרון שחרר אותם (לאותו פייאד, אבל אחרי הרבה יותר זמן), אבל הוא אמר בגלוי שהוא עוצר ונימק ולא נרתע מכל הלחצים הבינלאומיים. ממתי שר אוצר עושה החלטות מדיניות כאלה? איפה הממשלה? השביעייה? הקבינט? ובעיקר, איפה ראש הממשלה? קלינטון מדברת על זה, באן קי מון, האיחוד האירופי ומהצד שלנו, שטייניץ…לא ייאמן.

ההפגנה של יואל שליט ויערה וינקלר

15 במאי 2011
 

זה לא נוח להמשיך להתנגד לעסקת שליט. הקונצנזוס כל כך רחב, ההתגייסות של כלי התקשורת כל כך מסיבית, שמי שמעז להגיד משהו נגד, הוא טמבל או מנוול וכנראה ששניהם.

אחסוך מכם את טיעוניי נגד העסקה. כתבתי כבר הכול, גם בבלוג הזה, מיליון פעם. אני רק אגיד שהעמדות של אהוד ברק, גבי אשכנזי, עמי איילון, דני יתום, יעקב פרי וכרמי גילון הן פשוט משהו שאני לא יכול להסביר. אני נוטה להאמין שאף אחד מהם לא היה עושה את העיסקה לו זה היה בידיו. למה כשהאחריות לא עליהם, הם בוחרים לדחוף את העיסקה ההזויה הזאת? את זה אני לא יודע להסביר.

בטקס הדלקת המשואות בחרו אחיו של גלעד שליט וזוגתו, להפריע לטקס. ההפגנה זכתה לחיבוקים תקשורתיים חמימים וזה מוציא אותי מדעתי. לא, לא אכפת לי על הטקס. לא ראיתי אותו מעולם ואין לי שום עניין בקדושתו. מה שמפריע לי זה הפלטפורמה המחשבתית עליה נוסע החיבוק התקשורתי הזה.

זה מורכב מהקביעות הבאות: המאבק לשחרור שליט נכשל עד עכשיו. הוא נכשל, כי רק מבחן התוצאה משנה ובמבחן התוצאה, גלעד לא כאן (כולנו התרגלנו לקרוא לו בפמיליאריות גלעד, עוד הצלחה של המאבק). המאבק נכשל כי המשפחה אצילית מדי, רכה מדי, לא דופקת על השולחן כמו משפחת גרוף. בארץ, מאבקים כאלו לא עובדים. בארץ רק כוח עובד. סוף סוף המשפחה הבינה והפנימה את זה ועכשיו אולי משהו יזוז.

אני חולק כמעט על כל הקביעות הללו.

ראשית, המאבק לשחרור גלעד שליט הוא המאבק הציבורי המוצלח ביותר שהיה פה. לפי הסקר האחרון של "ידיעות אחרונות", קרוב לשישים אחוזים מהציבור מוכנים לשחרר מאות רוצחים עבור החזרת גלעד שליט. זה אחוז תמיכה שלא היה מעולם בישראל, באף שנה, באף עיסקה. הקונצנזוס סביב העיסקה, ההתגייסות של עיתונאים, אמנים, פוליטיקאים, גנרלים לטובת המאבק, כל אלו הם חסרי תקדים.

גם בשכנוע הממשלה, המאבק רשם התקדמות, שאין דומה לה. ממצב בו ממשלת ישראל הסכימה לשחרר שמונים מ-450 האסירים שדורש החמאס, למצב בו הממשלה, בראשות גדול המתנגדים לשחרור אסירים, בנימין נתניהו, מוכנה בעצם לשחרר את כל ה-450 ועומדת בכוחותיה האחרונים על עקרון אחד אחרון – שלפחות רבי המרצחים לא ישוחררו לאיו"ש.

אם זה לא מאבק מוצלח, אני לא יודע מה זה מאבק מוצלח. באנטבה חטפו כשמונים בני ערובה ואפילו החוטפים לא העזו לדרוש שחרור כל כך שערורייתי. שלושים שנה אחר כך, החמאס עומד לקבל את דרישותיו המקוריות מהראשונה עד האחרונה, כניעה מוחלטת של ישראל, מבישה ומשפילה.

התנהלות הקמפיין הביאה במידה רבה להצלחה הזאת. אגב, הוא לא תמיד היה אצילי. לא פעם היו בו מרכיבים של דפיקה על השולחן. אפשר להבין את זה בנסיבות הללו, אבל לטעון שהמאבק היה עד עכשיו שקט ומנומס, זה לחטוא לאמת, בלשון המעטה. אולמרט ונתניהו ספגו במהלך המאבק אמירות מאוד קשות, הפגנות ליד הבית והשפלות לא קלות.

גרוע מכל – ההפגנה הקטנה של יואל שליט ויערה וינקלר, מאשררת את תחושת הבטן של כל כך הרבה ישראלים – רק בכוח אפשר להשיג פה משהו. מהעובדים הסוציאליים ועד הרופאים, מהפרקליטים ועד עובדי הרכבת, כולם מאמינים שרק בכוח אפשר להשיג משהו, בהפרת חוק, באלימות ובצפצוף על נורמות. על הקביעה הזאת קשה לי לערער, אבל נדמה לי שזה אינטרס של כולנו שזו לא תהיה הדרך להשיג פה דברים. עיסקת שליט עכשיו תתקבל על ידי הכול כקשורה להורדת הכפפות, כביכול, של קמפיין שליט, עוד נזק שהעיסקה הזאת תעשה לכולנו.

תחקיר יד שרה

4 במאי 2011
 

לצפייה בתחקיר בווידאו לחצו כאן

זה קריטי להגיד את זה, על ההתחלה – בסיפור הזה אסור לשפוך את התינוק יחד עם המים. עמותת "יד שרה" היא מפעל חיים מבורך של משפחת לופוליאנסקי. היא עזרה ועוזרת לאינסוף אנשים בשעתם הקשה. לא במקרה קיבלו אורי לופוליאנסקי והעמותה שהקים על שם אימו שרה, את פרס ישראל. 103 סניפים, אלפי מתנדבים, תרומות של מאות מיליוני שקלים, יצירה ישראלית מבורכת.

אלא שעל היצירה הזאת מבקשת הפרקליטות להעמיד את מייסד העמותה לדין על שוחד. בשפה עממית האישום הוא שכדי להשיג תרומות לעמותה שלו, הוא דפק את תושבי ירושלים עם הפרויקט המכוער והמושחת של הולילנד.

לידי "המקור" הגיע חומר החקירה המלא בפרשת "יד שרה", לופוליאנסקי והשוחד שקיבל, לכאורה, מיזמי הולילנד. העדויות הללו נחשפות כאן לראשונה.

מתוך עדותו של עד המדינה בפרשת הולילנד, שמואל דכנר 11.04.10:

"קשה לטעון שזו "תרומה תמימה" ללא כוונות נסתרות מאחורי זה. זאת גם לאור העובדה שיחסי ה"קח ותן" נמשכו קרוב ל – 13 שנה. אורי לופוליאנסקי הביע תחילה ספקות בקשר לפרויקט המוצע ואילו בסוף 94 הפך לאוהד מושבע של הפרויקט. בדיקה בספרי "יד שרה" תוכל להראות שכבר באותה שנה החלה הזרמת הכספים שלי ל"יד שרה"".

ואיזו הזרמת כספים זו הייתה. דכנר תרם בדרכים שונות 1.386 מיליון שקלים ל"יד שרה" רק בין השנים 2000 ל – 2006. השיקים והחשבוניות שלו מראים: 30 אלף שקלים, 60 אלף שקלים, 25 אלף, 75 אלף. זרם כספים גדול וקולח. ויש גם את הקבלות מ"יד שרה", עליהן חתומה שושנה שרעבי. מי זאת? עוד נגיע אליה.

דכנר הוא זה שקנה ארון קודש, למשל, עבור העמותה. 77 אלף שקלים מחירו. קנה את הריהוט לבית הכנסת של הארגון בירושלים, וילונות, רהיטים, קנה מערך מחשוב לסניף בהרצליה, עזר בשיפוץ הסניף בבאר שבע, בקיצור, הפך לתורם נדיב ומשמעותי של העמותה.

מתוך עדותו במשטרה של עד המדינה בפרשת הולילנד, שמואל דכנר:

"בכל המקומות הללו יש עד היום שלטים שהמקומות האלו נתרמו בכספי".

לא רק עד המדינה, נציגו של פרויקט הולילנד, תרם סכומים גדולים ל"יד שרה". גם היזם בעצמו, הלל צ'רני ואמו, תרמו. עד שנת 1996 הם עוד תורמים בקטן: 100 שקלים, 600 שקלים, 1,300. ואז, משנת 1996, הזמן בו תכנית הבנייה מתחילה לטפס בוועדות, צ'רני ואימו תרמו 1.2 מיליון שקלים ל"יד שרה". ליתר דיוק, להקמת השיקומון בירושלים, מתקן מיוחד שעוזר לפגועי ראש.

מתוך עדותו במשטרה של הלל צ'רני, 11.4.10:

צ'רני: בשנת 1999 או 2000 פנה אליי עד המדינה (שמואל דכנר) וביקש תרומה גדולה ל"יד שרה". הבקשה שהגיעה אליי מ"יד שרה" הייתה שערורייתית. הם קיבלו רבע ממנה במסגרת תרומות אחרות שנתתי ומאז אין לי כל קשר אליהם".

החוקר: לופוליאנסקי בתפקידיו השונים, גם כראש עיר, פעל רבותלקידום הולילנד. מדוע העברתם כספים ל"יד שרה" שלופוליאנסקי עומד בראשה?

צ'רני: בעברית של חברי הכנסת קוראים לזה "לובינג". עשינו "לובינג". מדינת ישראל לא מצאה לנכון עד לאחרונה שנוהל זה אינו תקין. (עובדה גם ש) לא העברתי את התמורה הגבוהה שנדרש ממני (על ידי "יד שרה") ואם תרצה, סיכנתי את מערכת היחסים ביני לבין לופוליאנסקי".

צ'רני, אגב, אמר לחוקרים כי "יד שרה" ביקשו ממנו תרומה של לא פחות מארבעה מיליון שקלים, מה שהעלה את חמתו. החוקרים הראו לו שמיליון ומשהו השקלים שהוא כן תרם, נרשמו בספרי הפרויקט כהוצאות. הוצאות. כמו לשלם לאדריכל.

מה שיותר חשוב זה שלפי שמואל דכנר, לופוליאנסקי ביקש לא רק עבור "יד שרה". הוא גם ביקש וקיבל 30 אלף דולר למימון יום הבחירות שלו ביוני 2003, וכן ביקש שדכנר יעזור לכולל "נחלת מאיר", שהבן של אורי, יצחקו לופוליאנסקי, מנהל. דכנר תרם לכולל 30 אלף שקלים. הנה קטע משיחה שערכנו עם יצחק לופוליאנסקי, בנו של אורי לופוליאנסקי:

אתה טוען בעדות שלאבא שלך אין שום קשר לזה בעוד שהפרקליטות קושרת את זה להולילנד ולמעמדו של אבא שלך, מר לופוליאנסקי.

מה אני יכול לעשות? יש פה הרבה שקרים בכל הסיפור הזה. זה יגיע לבית המשפט והאמת תתגלה בעזרת השם בצורה הכי ברורה שיש. כמו שהכל בלוף, גם זה בלוף.

לעדותו של עד המדינה, דכנר, נגד לופוליאנסקי יש לכאורה חיזוקים. הנהג של דכנר העיד שהביא מעטפות ממנו ללשכת לופוליאנסקי. המזכירה העידה שהיא זוכרת שהבן יצחק הגיע לקחת תרומה.

מתוך עדותו של אברהם נתן, שעבד למען "הולילנד":

"עד המדינה אמר לי שהוא תרם כספים ל"יד שרה". שאלתי אותו מה הקשר שלך ל"יד שרה", והוא אמר שלופוליאנסקי הוא יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה ולכן תרם".

דכנר העביר גם מסמכים כמו המכתב הזה, שכתב ליזם "הולילנד", הלל צ'רני. מתוך מכתבו של דכנר ליזם הולילנד, הלל צ'רני, 29.12.2001:

"הוא (לופוליאנסקי) כועס עלינו ואתה מעמיד אותי במצב רע. טוען שבפגישה איתך הבטחת העברת כספים ל"יד שרה". הבטחתי לו שאזרים כעת סכומים נוספים ואדאג שגם אתה תעמוד בהתחייבויותיך. ידוע לך כמה המצב היום רגיש בייחוד לאור התנגדותו של שטרית (מהנדס העיר) לשינוי הייעוד. נא לטלפן לא"ל (לופוליאנסקי) ולפייס אותו".

מה לופוליאנסקי נתן בתמורה? אוהו, הרבה מאוד. לפחות לפי גרסת המשטרה והפרקליטות. ראשית, הוא השתמש בסמכותו לא לשמוע מאות רבות של התנגדויות של תושבים לתכנית הבנייה חסרת התקדים ב"הולילנד". שנית, הוא עזר ליזמים לשלם פחות היטלים לעירייה. ושלישית, הוא עזר להם להגדיל את אחוזי הבנייה בפרויקט העצום ממילא. תראו, למשל, את מהמסמך הבא.

מהנדס העירייה, אורי שטרית, שבשלב הזה כבר תומך בתוכנית, לפי הפרקליטות, כי גם הוא התחיל לקבל שוחד, כותב לפקידה בעירייה, שניסתה להוריד להולילנד שתי קומות ממגדלי הענק:

"דיברתי עם סגן ראש העירייה, אורי לופוליאנסקי, והוא הבהיר לי שלא הייתה כוונה להוריד ממספר הקומות".

הפקידה, אגב, העידה במשטרה שהיא אכן נלחמה בהרבה מדרישות היזמים, אבל בסיפור הזה של הקומות במגדלים של "הולילנד", הפרשנות הייתה סבירה לחלוטין.

גרסת ההגנה שנחשפת כאן לראשונה, מבוססת בראש וראשונה על אישה בת 70, פנסיונרית מ"יד שרה", אותה שושנה שרעבי שחתמה על הקבלות לדכנר. בשנים הרלוונטיות היא עבדה בגיוס כספים עבור הארגון.

מתוך שיחה טלפונים שקיימנו עם שושנה שרעבי, לשעבר מגייסת התרומות של "יד שרה":

אני כשעבדתי אצל אורי לופוליאנסקי אני ראיתי לפניי את אורי צדיק ועדיין בעיניי אורי הוא צדיק. עד המדינה (דכנר) הוא בן אדם שפשוט בעל הזיות. מה הוא אמר? שושנה יודעת שהוא תורם מהולילנד?

לא, הוא אמר "שושנה הייתה באה אלי אחרי שהיא תסכם עם לופוליאנסקי".

רגע, אורי לופוליאנסקי היה שולח אותי אליו?

כן.

אז הוא שקרן, בכלל אורי לא ידע את זה, אני הלכתי וביקשתי ממנו תרומה שבכלל לא שייכת ל"יד שרה".

המשטרה הראתה לשרעבי ששמואל דכנר תרם בסכומים משמעותיים גם לא דרכה, אבל שרעבי בשלה.

בחזרה לשיחה עם שושנה שרעבי:

שאת סניף באר שבע הוא פרסם על שמו ועל שם ההורים שלו. אם זה הולילנד אז למה הוא מנציח את שם המשפחה שלו?

אני אסביר לך מה הוא אומר בעדותו על זה. הוא מראה תכתובת בינו לבין צ'רני, שצ'רני מאשר לו לתרום ואז הוא אומר… הוא שאל את צ'רני "אתה רוצה שהשלטים יהיו על שמך, על שם המשפחה שלך?" הוא טוען שצ'רני אמר לו "לא, זה יראה יותר מידי מסריח". ולכן הוא רשם את זה על שמו.

למה הוא ביקש ממני לחכות עד שהמשפחה שלו תבוא מאנגליה? מאיפה אני יודעת שיש לו משפחה באנגליה? מאיפה אני יודעת את כל הסיפורים האלה? מה זאת אומרת "שושנה מדברת"… אז הוא בא אלי וכו'… איך זה יכול להיות?

אם שרעבי בכלל היא זו שהתרימה את יזמי "הולילנד" ולא לופוליאנסקי, אז האם ייתכן שכוונות התורמים היו נכלוליות, אבל מקבל התרומה לא היה מודע בכלל לכל העניין?

מתוך עדותו של אורי לופוליאנסקי במשטרה:

"לא קיבלתי מעולם משכורת או טובת הנאה מ"יד שרה". אני לא זוכר שעד המדינה בא אליי באיזו בקשה ואני לא ביקשתי ממנו. אני נוטה להניח שהוא תרם חלק מיוזמתו. אני לא יזמתי פנייה להלל צ'רני. שושנה שרעבי עמדה איתם בקשר".

ראש עיריית ירושלים לשעבר הכחיש חקירתו את סיפור מימון הבחירות שלו ובחקירותיו הבאות אמר שהוא מרגיש שעושים לו עוול עצום ולכן מעדיף לשמור על זכות השתיקה. האם עושים ללופוליאנסקי עוול עצום?

במשטרה יגידו לכם, הוא אולי לא קיבל כסף מ"יד שרה", אבל תראו כמה מבני המשפחה שלו כן מקבלים. האחות היא מנהלת סניף חיפה, שתיים מהבנות מקבלות משכורת מהארגון ואחת הכלות עובדת בו. מצד שני, זהו מפעל חיים של המשפחה. עוד הרבה מבני המשפחה הם מתנדבים של הארגון. בבית של לופוליאנסקי יש מעין סניף של "יד שרה". מורכב. תראו אפילו מה אומר עד המדינה.

מתוך עדותו של עד המדינה בפרשת הולילנד, שמואל דכנר, 25.3.10:

"באותה עתבמוח שלי ושל צ'רני הייתה הבדלה ברורה בין אלה שקיבלו שוחד לעצמם, לבין "יד שרה" שהיה ועדיין מוסד מפואר ביותר. רק בשנת 2003 התחלנו לשאול את עצמנו מה ההבדל בין לופוליאנסקי שלא מכניס לכיס, לבין אלה שכן מכניסים לכיס, והגענו למסקנה שאין למעשה הבדל".

השורה התחתונה שלי לגבי הסיפור הזה מאוד אמביוולנטית. מצד אחד לופוליאנסקי לא לקח כסף לכיסו. מצד שני, לכאורה, הוא עזר להקמת מפלצת "הולילנד" משיקולים זרים. מצד שלישי, לא נורא שיזמים ישימו את המיליונים שלהם בכיסאות גלגלים ועזרה לפגועי ראש. ומצד רביעי ואחרון, בפעם הבאה שאכנס לסניף "יד שרה", ארגיש קצת אחרת.

כתבתו של רביב דרוקר

עורכת: טלי קורין

צלם: יובל סייג

מקליט: מור בידר