ארכיון שנת: 2011

גלנט והקרקעות: קמפיין מוגזם

19 בינואר 2011
 

כמה הערות מקדימות:

1. אני חשבתי שהרעיון למנות את גלנט לא נכון. מהיכרותי עם פועלו כאלוף פיקוד דרום ומזכיר צבאי לראש הממשלה, הוא הטיל עליי סוג של פחד, פחד מדורסנותו והאמביציה שלו, שלעתים גורמת לו ללכת רחוק מדי. לטעמי.

2. גם אני החמצתי את הסיפור הזה. ניסו לעניין אותי בו מספר פעמים. חשבתי שהסיפור כבר מת, נגמר, לא נכנסתי אליו וזו הייתה טעות.

3. אם גלנט עבר עבירות תכנון ובנייה, זה לא בסדר, צריך להעמיד אותו לדין, כמובן.

עכשיו, למסקנה: מה שעושים עכשין לאלוף גלנט נראה לי כמו סיכול ממוקד, קמפיין מוגזם ולא צודק לסיכול מינויו, שחלקו מונע מהסיבות הנכונות (רצון שרמטכ"ל יהיה נקי לחלוטין) וחלקו מסיבות אחרות לחלוטין (קירבה לאשכנזי, עויינות אישית לגלנט).

מה שמנסים לעשות לגלנט, זה לקבוע סטנדרט מוסרי חדש, שלא היה קיים עד היום. על גבו לבנות משהו חדש. יכול להיות שזה מוצדק לחפש סטנדרט כזה בבעלי תפקידים ברמה הזאת, אבל צריך להבין שזה מה שעושים ויש לזה השלכות מאוד משמעותיות.

בוא ניזכר על מה מדובר – תחקיר עיתונאי (סחתיין לקלמן ליבסקינד), שחשף לכאורה עבירות תכנון ובנייה, אולי גם דיווח לא מדויק. אין כתב אישום, אין הרשעה, אין חקירה, הכל בשלב מאוד ראשוני. על זה לסכל מינוי של רמטכ"ל? 

בוא ניזכר בכמה פרשיות:

1. שר הביטחון שלנו מכהן עם מעורבות לכאורה בהעסקת עובד זר ללא היתר. הוא זורק את זה על אישתו, אבל זה קצת דחוק. יש נגדו גם בדיקה של מבקר המדינה על העברת חברות לבנותיו. בדיקה לא פחות מטרידה על פניה מסיפור הקרקעות של גלנט.

2. שר החוץ מכהן עם הרשעה בתקיפת ילד וחקירה ארוכת ימים ומאוד מטרידה על הלבנת הון ואולי גם שוחד.

3. ראש הממשלה אולמרט כיהן שנים תחת חקירה מטרידה.

4. המשנה לראש הממשלה רמון כיהן עם הרשעה במעשה מגונה.

5. היועץ המשפטי לממשלה מעורב, כנראה, בהעסקת עובד זר ללא היתר. הוא לא נבחר ציבור, כמו בדוגמאות הקודמות וממונה על אכיפת החוק, לא על צה"ל.

יש עוד דוגמאות רבות, אפילו בצה"ל, של חשדות מטרידים ותחקירים עיתונאיים נגד קצינים. בעבר זה לא הוביל להדחה. אלוף פיקוד מרכז, למשל, יאיר נווה, שהיום מדברים בו כרמטכ"ל זמני, עד שיוסדר עניין גלנט, היה מעורב בחיסולים, שלכאורה נגדו את החוק הבינלאומי ופסיקת בג"צ (על פי תחקיר של אורי בלאו). זה פחות גרוע מהשתלטות לא חוקית על קרקעות?

גלנט עושה טעות גדולה, בעיניי, שהוא לא מציג גירסה משלו בעניין. גם גירסה של "טעיתי, אני מצטער ומוכן לשלם את המחיר", היא גירסה. כבוד השופט טירקל גם נושא באחריות לא קטנה להסתבכות. אם היה בודק כמו שצריך את העניין, זה כבר היה מאחורינו.

ועכשיו למסר ההרתעתי. גם לי קוסמת המחשבה שהמח"ט יראה מה מצופהה מרמטכ"ל  ולא יעז. שני תתי אלופים הודחו מצה"ל על שקרים. רק צריך להבין את המשמעות של יצירת סטנדרט כזה – איבוד אנשים טובים וכן את העובדה שמסר הרתעתי עובר במקרה הזה, גם אם גלנט ימונה לתפקיד. אף מח"ט, שחושב לפלוש לקרקעות לא ירצה לעבור את מה שגלנט עובר.

גם במקרה של תמיר ופארס, חשבתי שמדובר ביצירת סטנדרט מוסרי מחמיר מדי. בין לעבור לסדר היום, להדחת תת אלוף עתיר זכויות מהצבא, יש סקאלה שלמה. אפשר לנזוף, להקפיא קידום, אפשר לעשות כל מיני דברים, אבל צריך לזכור שלא סתם אף אחד בתקשורת לא עשה פולו אפ לליבסקינד, תקופה ארוכה אחרי פרסום התחקיר. רובנו חשבנו, שזה סיפור טוב, תחקיר חזק, אבל שזה לא אמור למנוע מאלוף לכהן. מותר לנו לשנות את דעתנו, אבל צריך לפחות להסביר למה שינינו.

איזו בושה – התנצלות בפני חברי וליד אל עומרי

13 בינואר 2011
 

בדרך כלל אני מנסה לכתוב כאן מידע חדש. לא חושב שרגשותיי נטו ממש מעניינים מישהו, אבל מה שעשו הבודקים הבטחוניים לעיתונאים הזרים שלשום, פשוט לא נותן לי מנוחה. איזה גועל נפש, איזו בושה, מזמן לא התחלחלתי ככה. מעכבים את מנהל סניף אל ג'זירה בישראל, וליד אל עומרי, דקות ארוכות, מבקשים ממנו לפתוח את המכנסיים ולהפשיל אותן קצת, מגעיל. מעיתונאית אחרת של אל ג'זירה מבקשים להוריד את החזייה, אחרי שבודקים אותה באופן משפיל, נוגעים בה בכל הגוף, אישה בהיריון, שבאה לסקר נאום של ראש הממשלה הישראלי. מה אני אגיד? איפה נצעק? איזו סיבה הגיונית בעולם יש לעשות דברים כאלה, חוץ מהרצון להציק, להביך, להשפיל? רק גוף כמו השב"כ, שמרגיש שהוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד, שיכול להסתתר מאחורי תגובות עמומות ושרלטניות ("ממשרד ראש הממשלה נמסר בלה בלה בלה"), רק גוף כזה יכול לעשות דברים כאלה.

אני לא צריך שום מידע בטחוני כדי להגיד שוליד אל עומרי לא מהווה שום סיכון בטחוני. לא יותר ממני, לפחות. הוא אזרח ישראלי, עובד כעיתונאי עשרות שנים, נכח בכל אירוע אפשרי כולל עשרות אירועים עם ראש ממשלה והסיכוי שהוא יביא איתו חגורת נפץ לאירוע כזה, משול לסיכוי שנתניהו יחליט להתאבד באותו אירוע. ומי זו הבודקת המטומטמת, שחושבת שהמפיקה שלו תחביא רימוני רסס בתוך החזייה? איך לא פיטרו אותה דקה אחרי? איך יכול להיות, שהגיעה איזה מפקדת שלה ונתנה גיבוי לדרישה הנוראית הזאת? הרי עוד כמה שנים הם ישתחררו, יתבגרו, יתפכחו ויתחרטו על הדרך המשפילה בה נהגו.

אם יש לנתניהו או לדיסקין טיפה של הגינות בסיסית, הם צריכים להפסיק להסתתר מאחורי מסכי העוזרים והיועצים וה"לא ידעתי", "סיבות בטחוניות" וכו' ופשוט להרים את הטלפון לעיתונאים הללו ולהתנצל בפניהם. לא יירד מכבודם דבר. רק יעלה.

עד לא מזמן היה בראש לשכת העיתונות הממשלתית אדם בשם דני סימן. עליו יכולתי להאמין שאיכשהו ידו במעל. היום נמצא שם אדם הגיוני וסביר, אורן הלמן. אין סיכוי שהוא קשור לזה. זה מבצע של השב"כ מלמעלה עד למטה. חתיכת מבצע. העיתונאית הלכה הביתה ולא סיקרה את האירוע. מתישהו אל ג'זירה יפסיקו להעביר את נאומי נתניהו ואז נוכל סוף סוף להוכיח את מה שתמיד טענו – הם אפילו לא רוצים לשמוע כמה אנחנו צודקים, הערבים האלה.

איזו בושה – התנצלות בפני חברי וליד אל עומרי

13 בינואר 2011
 

בדרך כלל אני מנסה לכתוב כאן מידע חדש. לא חושב שרגשותיי נטו ממש מעניינים מישהו, אבל מה שעשו הבודקים הבטחוניים לעיתונאים הזרים שלשום, פשוט לא נותן לי מנוחה. איזה גועל נפש, איזו בושה, מזמן לא התחלחלתי ככה. מעכבים את מנהל סניף אל ג'זירה בישראל, וליד אל עומרי, דקות ארוכות, מבקשים ממנו לפתוח את המכנסיים ולהפשיל אותן קצת, מגעיל. מעיתונאית אחרת של אל ג'זירה מבקשים להוריד את החזייה, אחרי שבודקים אותה באופן משפיל, נוגעים בה בכל הגוף, אישה בהיריון, שבאה לסקר נאום של ראש הממשלה הישראלי. מה אני אגיד? איפה נצעק? איזו סיבה הגיונית בעולם יש לעשות דברים כאלה, חוץ מהרצון להציק, להביך, להשפיל? רק גוף כמו השב"כ, שמרגיש שהוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד, שיכול להסתתר מאחורי תגובות עמומות ושרלטניות ("ממשרד ראש הממשלה נמסר בלה בלה בלה"), רק גוף כזה יכול לעשות דברים כאלה.

אני לא צריך שום מידע בטחוני כדי להגיד שוליד אל עומרי לא מהווה שום סיכון בטחוני. לא יותר ממני, לפחות. הוא אזרח ישראלי, עובד כעיתונאי עשרות שנים, נכח בכל אירוע אפשרי כולל עשרות אירועים עם ראש ממשלה והסיכוי שהוא יביא איתו חגורת נפץ לאירוע כזה, משול לסיכוי שנתניהו יחליט להתאבד באותו אירוע. ומי זו הבודקת המטומטמת, שחושבת שהמפיקה שלו תחביא רימוני רסס בתוך החזייה? איך לא פיטרו אותה דקה אחרי? איך יכול להיות, שהגיעה איזה מפקדת שלה ונתנה גיבוי לדרישה הנוראית הזאת? הרי עוד כמה שנים הם ישתחררו, יתבגרו, יתפכחו ויתחרטו על הדרך המשפילה בה נהגו.

אם יש לנתניהו או לדיסקין טיפה של הגינות בסיסית, הם צריכים להפסיק להסתתר מאחורי מסכי העוזרים והיועצים וה"לא ידעתי", "סיבות בטחוניות" וכו' ופשוט להרים את הטלפון לעיתונאים הללו ולהתנצל בפניהם. לא יירד מכבודם דבר. רק יעלה.

עד לא מזמן היה בראש לשכת העיתונות הממשלתית אדם בשם דני סימן. עליו יכולתי להאמין שאיכשהו ידו במעל. היום נמצא שם אדם הגיוני וסביר, אורן הלמן. אין סיכוי שהוא קשור לזה. זה מבצע של השב"כ מלמעלה עד למטה. חתיכת מבצע. העיתונאית הלכה הביתה ולא סיקרה את האירוע. מתישהו אל ג'זירה יפסיקו להעביר את נאומי נתניהו ואז נוכל סוף סוף להוכיח את מה שתמיד טענו – הם אפילו לא רוצים לשמוע כמה אנחנו צודקים, הערבים האלה.

סלוצקי, הרנטגן וחוב הארנונה

4 בינואר 2011
 

ביום שישי התראיין המפיק חיים סלוצקי ל"ידיעות אחרונות". הכתבה נפתחה בסיפור של סלוצקי, שמתאר את פועלו. לפי הסיפור, יום אחד העביר לו הרנטגן פנייה של תוכנית "המקור" בה נטען, בין השאר, שלרנטגן יש חוב ארנונה לעיריית נתיבות. סלוצקי, לדבריו, הצליח לארגן אישור מהעירייה שאין חוב והוריד אותנו מהסיפור. מפיק או לא מפיק.

ההיכרות שלי עם מר סלוצקי היא שטחית, עד בלתי קיימת. אני לא רוצה להוציא מסקנות גדולות מהסיפור הצבעוני שהוא סיפר, אבל אין שום קשר בינו לבין המציאות.

בתחקיר של מיקי רוזנטל ושלי ב"מקור" אכן דובר על חוב ארנונה גדול של רנטגן לעיריית נתיבות, אלא שסלוצקי לא הוכיח שאין חוב ולא הוריד אותנו מהסיפור. הנה לינק לכתבה http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=678547

בדקה ה – 24 של הכתבה מסופר על חוב ארנונה של 92 אלף שקלים לעיריית נתיבות.

המראיין של סלוצקי, אז שכניק, פנה למיקי לבדוק את הסיפור. מיקי, משיקוליו, לא הגיב. האמת, שלא נדרשה שום תגובה. צפייה פשוטה בכתבה הייתה מגלה שהסיפור פורסם גם פורסם.

אבל סלוצקי כן היה מעורב בסיפור הזה בדרך אחרת. הוא פנה לערוץ 10 והציע הצעה שאי אפשר לסרב לה. אני אפיק לכם סרט על הרנטגן בהשתתפותו. נכון, אני מקורב אליו, אבל זה יהיה סרט ראוי. ערוץ 10 בהחלט היה מעוניין ברעיון, רק שסלוצקי ליווה את הצעתו בתנאי קטן. בתנאי שתגנזו את התחקיר של "המקור" על הרנטגן. לתנאי הזה ערוץ 10 אמר, כמובן, שאין על מה לדבר.  התחקיר שודר כפי שהוא בלי התערבות, בלי סלוצקי ובלי נעליים.

סלוצקי, הרנטגן וחוב הארנונה

4 בינואר 2011
 

ביום שישי התראיין המפיק חיים סלוצקי ל"ידיעות אחרונות". הכתבה נפתחה בסיפור של סלוצקי, שמתאר את פועלו. לפי הסיפור, יום אחד העביר לו הרנטגן פנייה של תוכנית "המקור" בה נטען, בין השאר, שלרנטגן יש חוב ארנונה לעיריית נתיבות. סלוצקי, לדבריו, הצליח לארגן אישור מהעירייה שאין חוב והוריד אותנו מהסיפור. מפיק או לא מפיק.

ההיכרות שלי עם מר סלוצקי היא שטחית, עד בלתי קיימת. אני לא רוצה להוציא מסקנות גדולות מהסיפור הצבעוני שהוא סיפר, אבל אין שום קשר בינו לבין המציאות.

בתחקיר של מיקי רוזנטל ושלי ב"מקור" אכן דובר על חוב ארנונה גדול של רנטגן לעיריית נתיבות, אלא שסלוצקי לא הוכיח שאין חוב ולא הוריד אותנו מהסיפור. הנה לינק לכתבה http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=678547

בדקה ה – 24 של הכתבה מסופר על חוב ארנונה של 92 אלף שקלים לעיריית נתיבות.

המראיין של סלוצקי, אז שכניק, פנה למיקי לבדוק את הסיפור. מיקי, משיקוליו, לא הגיב. האמת, שלא נדרשה שום תגובה. צפייה פשוטה בכתבה הייתה מגלה שהסיפור פורסם גם פורסם.

אבל סלוצקי כן היה מעורב בסיפור הזה בדרך אחרת. הוא פנה לערוץ 10 והציע הצעה שאי אפשר לסרב לה. אני אפיק לכם סרט על הרנטגן בהשתתפותו. נכון, אני מקורב אליו, אבל זה יהיה סרט ראוי. ערוץ 10 בהחלט היה מעוניין ברעיון, רק שסלוצקי ליווה את הצעתו בתנאי קטן. בתנאי שתגנזו את התחקיר של "המקור" על הרנטגן. לתנאי הזה ערוץ 10 אמר, כמובן, שאין על מה לדבר.  התחקיר שודר כפי שהוא בלי התערבות, בלי סלוצקי ובלי נעליים.

דו"ח המבקר על בית הנשיא, או הלשכה הנכלולית מכולן

3 בינואר 2011
 

כבר כמעט התרגלנו שבתום אירוע גדול, נעשה טקס וידוא הריגה על ידי מבקר המדינה. אחרי השריפה, מפרסם המבקר את הדו"ח מהמגירה על אלי ישי. עכשיו יוצא הדו"ח על בית הנשיא, שכבר מתגלגל שנתיים. יותר משנתיים, האמת. המבקר, שדוגל ב"ביקורת בזמן אמת" מתמהמה עם דו"ח פשוט על בית הנשיא במשך יותר משנתיים. מדהים.

באופן טבעי, התקשורת מתמקדת בקצב. יכול להיות שאנשי פרס יזמו את הפרסום בעיתוי הזה? טוב, אני מגזים, אבל בכל זאת הסיפור של הדו"ח, בעיניי, הוא יותר פרס.

אני רוצה להסביר: המבקר הזה החליט להתמודד באומץ על מה שמבקרים אחרים לא עשו – בית הנשיא. הוא גילה שבית הנשיא מתנהג כאילו הוא ממלכה פרטית, מנותקת מכללי שירות המדינה. עובדים מתקבלים בלי מכרז, יועצים חיצוניים, שאסורים בשירות המדינה, יועצים בהתנדבות, שגם הם אסורים, מקורבים הופכים לעובדים קבועים וכו'. זה היה אצל קצב, אבל המשיך אצל פרס, במין רציפות שלטונית מרגיזה. למעשה, אנשי פרס אפילו נתנו הטבות מפליגות לשניים מאנשי קצב, שהיו מעורבים בחקירתו ולכן נעדרו מעבודה ימים ארוכים.

מה הכי מרגיז? אנחנו פרסמנו ב"מקור" תחקיר לפני 4 חודשים בנושא ופירטנו את כל הליקויים הללו. אמרה לנו אז מנכ"לית בית הנשיא, אפרת דובדבני – אנחנו מתקנים הכל (כמו שהיא אמרה למבקר). כך ,למשל, היא אמרה שתוך חודש, מקסימום חודשיים יהיה סוף סוף לבית הנשיא מבקר פנים, כמו שיש בכל משרד ממשלתי ואין שם 4.5 שנים (3.5 מתוכן פרס נשיא). אז יש מבקר פנים? ממש לא. היום אמרה לי הדוברת שאוטוטו יהיה מבקר פנים.

עכשיו שימו לב לסיפור הבא. בית הנשיא של פרס מינה ללא מכרז יועצת משפטית. אומרים שהיא אפילו טובה. אמר המבקר – רגע, מה עם המכרז? איך ניתן לאכוף חוק כשהיועצת המשפטית מתמנה שלא על פי החוק? אמרו אנשי פרס – בטח, חוק זה חוק והודיעו שיצא מכרז ביוני 2010. מאז המכרז מתנהל. 7 חודשים. נשיא ארה"ב נבחר בתהליך מהיר יותר. אני עובד מול הרבה לשכות. לשכת פרס, לדורותיה, היא תמיד המתוחכמת והנכלולית מכולם. הם מבצעים תרגילים שבאף פרק של "כן, ראש הממשלה", לא חשבו עליהם. 7 חודשי מכרז. בינתיים, היועצת המשפטית שהם בחרו מכהנת. מחכה שיסתיים המכרז. היום אמרה לי הדוברת ש"המכרז בעיצומו. היו 60 מועמדים, אז זה לוקח הרבה זמן. בינתיים ניפינו 37, נשארו 23". בקצב הזה יש עוד לפחות 4 חודשים למכרז הזה. לפחות. איזה גאונים. עברה חצי שעה. הדוברת התקשרה. בדקנו עם מנהלת אגף מכרזים בנציבות שירות המדינה, גבי אשכנזי (זו לא בדיחה) והיא אמרה שמכרז ממוצע בשירות המדינה אורך חצי שנה עד שנה. זה לא רק אצלנו. אתה יכול לדבר איתה. היא אמרה שתשמח. התקשרתי לדובר הנציבות (כן, זה טרחני, אבל מלמד לא מעט על הדרך בה מתנהלת לשכת הנשיא בכל דבר). הפניתי שאלה. הוא חזר אליי. אמר שעושים עליך קומבינה, שגברת אשכנזי אמרה שלמנהלת משאבי אנוש בבית הנשיא, שהתקשרה לפתע, שמכרז ממוצע אורך 89 יום. שלושה חודשים. לא שישה ולא שנה. מנסים לעבוד על העיתונאי. סימסתי לדוברת בית הנשיא שלא תנסה לעבוד עליי. היא התקשרה כועסת. אמרתי לך שהיא אמרה שעד שהיא נכנסה לתפקידה זה היה כה והיא קיצרה את זה וככה וככה.

ולבסוף, לפני כשנתיים – שנתיים וחצי פרסמנו תחקיר על ועידת הנשיא, שהיא למעשה אירוע ממלכתי שפרס הפריט אותו, מגייס תרומות אליו ומקורביו מועסקים בו. אנשי פרס מסרו אז בתגובה שהנתונים שלנו מבוססים על טיוטות ראשוניות ולא מדוייקות של ההכנות לועידה. עוד מעט נפרסם באופן מסודר ושקוף את כל הנתונים האמיתיים, הם אמרו. אז הם פרסמו? אל תצחיקו אותי.

דו"ח המבקר על בית הנשיא, או הלשכה הנכלולית מכולן

3 בינואר 2011
 

כבר כמעט התרגלנו שבתום אירוע גדול, נעשה טקס וידוא הריגה על ידי מבקר המדינה. אחרי השריפה, מפרסם המבקר את הדו"ח מהמגירה על אלי ישי. עכשיו יוצא הדו"ח על בית הנשיא, שכבר מתגלגל שנתיים. יותר משנתיים, האמת. המבקר, שדוגל ב"ביקורת בזמן אמת" מתמהמה עם דו"ח פשוט על בית הנשיא במשך יותר משנתיים. מדהים.

באופן טבעי, התקשורת מתמקדת בקצב. יכול להיות שאנשי פרס יזמו את הפרסום בעיתוי הזה? טוב, אני מגזים, אבל בכל זאת הסיפור של הדו"ח, בעיניי, הוא יותר פרס.

אני רוצה להסביר: המבקר הזה החליט להתמודד באומץ על מה שמבקרים אחרים לא עשו – בית הנשיא. הוא גילה שבית הנשיא מתנהג כאילו הוא ממלכה פרטית, מנותקת מכללי שירות המדינה. עובדים מתקבלים בלי מכרז, יועצים חיצוניים, שאסורים בשירות המדינה, יועצים בהתנדבות, שגם הם אסורים, מקורבים הופכים לעובדים קבועים וכו'. זה היה אצל קצב, אבל המשיך אצל פרס, במין רציפות שלטונית מרגיזה. למעשה, אנשי פרס אפילו נתנו הטבות מפליגות לשניים מאנשי קצב, שהיו מעורבים בחקירתו ולכן נעדרו מעבודה ימים ארוכים.

מה הכי מרגיז? אנחנו פרסמנו ב"מקור" תחקיר לפני 4 חודשים בנושא ופירטנו את כל הליקויים הללו. אמרה לנו אז מנכ"לית בית הנשיא, אפרת דובדבני – אנחנו מתקנים הכל (כמו שהיא אמרה למבקר). כך ,למשל, היא אמרה שתוך חודש, מקסימום חודשיים יהיה סוף סוף לבית הנשיא מבקר פנים, כמו שיש בכל משרד ממשלתי ואין שם 4.5 שנים (3.5 מתוכן פרס נשיא). אז יש מבקר פנים? ממש לא. היום אמרה לי הדוברת שאוטוטו יהיה מבקר פנים.

עכשיו שימו לב לסיפור הבא. בית הנשיא של פרס מינה ללא מכרז יועצת משפטית. אומרים שהיא אפילו טובה. אמר המבקר – רגע, מה עם המכרז? איך ניתן לאכוף חוק כשהיועצת המשפטית מתמנה שלא על פי החוק? אמרו אנשי פרס – בטח, חוק זה חוק והודיעו שיצא מכרז ביוני 2010. מאז המכרז מתנהל. 7 חודשים. נשיא ארה"ב נבחר בתהליך מהיר יותר. אני עובד מול הרבה לשכות. לשכת פרס, לדורותיה, היא תמיד המתוחכמת והנכלולית מכולם. הם מבצעים תרגילים שבאף פרק של "כן, ראש הממשלה", לא חשבו עליהם. 7 חודשי מכרז. בינתיים, היועצת המשפטית שהם בחרו מכהנת. מחכה שיסתיים המכרז. היום אמרה לי הדוברת ש"המכרז בעיצומו. היו 60 מועמדים, אז זה לוקח הרבה זמן. בינתיים ניפינו 37, נשארו 23". בקצב הזה יש עוד לפחות 4 חודשים למכרז הזה. לפחות. איזה גאונים. עברה חצי שעה. הדוברת התקשרה. בדקנו עם מנהלת אגף מכרזים בנציבות שירות המדינה, גבי אשכנזי (זו לא בדיחה) והיא אמרה שמכרז ממוצע בשירות המדינה אורך חצי שנה עד שנה. זה לא רק אצלנו. אתה יכול לדבר איתה. היא אמרה שתשמח. התקשרתי לדובר הנציבות (כן, זה טרחני, אבל מלמד לא מעט על הדרך בה מתנהלת לשכת הנשיא בכל דבר). הפניתי שאלה. הוא חזר אליי. אמר שעושים עליך קומבינה, שגברת אשכנזי אמרה שלמנהלת משאבי אנוש בבית הנשיא, שהתקשרה לפתע, שמכרז ממוצע אורך 89 יום. שלושה חודשים. לא שישה ולא שנה. מנסים לעבוד על העיתונאי. סימסתי לדוברת בית הנשיא שלא תנסה לעבוד עליי. היא התקשרה כועסת. אמרתי לך שהיא אמרה שעד שהיא נכנסה לתפקידה זה היה כה והיא קיצרה את זה וככה וככה.

ולבסוף, לפני כשנתיים – שנתיים וחצי פרסמנו תחקיר על ועידת הנשיא, שהיא למעשה אירוע ממלכתי שפרס הפריט אותו, מגייס תרומות אליו ומקורביו מועסקים בו. אנשי פרס מסרו אז בתגובה שהנתונים שלנו מבוססים על טיוטות ראשוניות ולא מדוייקות של ההכנות לועידה. עוד מעט נפרסם באופן מסודר ושקוף את כל הנתונים האמיתיים, הם אמרו. אז הם פרסמו? אל תצחיקו אותי.

המסקנה המשתמעת מהכרעת הדין – גם א' מבית הנשיא הייתה צריכה להיות בכתב האישום

3 בינואר 2011
 

המרכיב המעניין בהכרעת הדין בעניין קצב הוא שהשופטים ידעו לקחת בפרופורציות הנכונות את אי הדיוקים והסתרות האינפורמציה של הנאנסת. מה שבעיני קצב ועורכי דינו היה שקרים בולטים של מתלוננת שווא, חזר לפרופורציות הנכונות – נאנסת שמתקשה לפלוט הכל בבת אחת, פה טועה, שם מגמגמת ואולי אפילו אומרת לא אמת ביודעין, כשקשה לה מאוד להתמודד עם האמת.

לא צריך להתעלם מזה, אבל זה לא צריך לגרום להשלכת עדותה לפח.

למה אני כותב את זה? כי זה רק חיזק את תחושתי שהפרקליטות עשתה טעות קשה (ואכזרית) בהוצאתה של א' מבית הנשיא, האישה שפוצצה את הכל, מכתב האישום.

גם בפרקליטות מודים שלכאורה, המקרה שלה היה הכי קל להוכחה. לא ניסו להוכיח אונס (כפי שהיא טענה). ניסו להוכיח "בעילה בהסכמה" וליתר דיוק, קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. די היה להניח בפני השופטים גרף זמנים פשוט, שמתאר מצד אחד את התפתחות היחסים המיניים בין השניים ומצד שני את מעמדה בסביבת קצב. היא מגיעה משום מקום + מתפתחים ביניהם יחסים מיניים = היא מקודמת כמטאור. היא בולמת אותו מינית = עפה מהלשכה. מאוד חד וברור.

בפרקליטות, כמובן, לא יושבים מטומטמים. גם הם ראו את זה, אבל חשבו שיש בעיה קשה. היא נתפסה בשקרים, ימוטטו אותה על דוכן העדים. מה השקרים? המשמעותי ביותר הוא, שהיא הפנתה את החוקרים לשתי בחורות, שהיא התיידדה איתן בהיותה בארה"ב. היא טענה בחקירה, שלהן היא סיפרה מה קצב עשה לה.

חקרו את השתיים, אלא ששתיהן אמרו באופן נחרץ – כן, היא סיפרה לנו, אבל מה שהיא סיפרה זה על רומן, לא על כפייה, רומן קשה, בעייתי, חיזור אובססיבי, אבל רומן. שתי העדויות האלו גרמו להוצאתה של א' מבית הנשיא מכתב האישום

אני חושב שזו הייתה טעות קשה. ראשית, נניח שהיא שיקרה. אז מה? עדיין, העדות מחזקות את העובדה שהיו יחסי מין וכן שליחסי המרות היה משקל באותם יחסי מין. מופרך לטעון שיחסי המין מנותקים מיחסי המרות, בהבדל הגילאים והמעמדות שיש בין א' לקצב. קצב עבר את העבירה, גם אם היא משקרת באשר לטיב היחסים.

שנית, אני לא חושב שהיא שיקרה. היא הרי זו שהפנתה את החוקרים אליהם. מה, לדעתי, כן קרה?

מערכות יחסים בין אדם רב עוצמה כמו נשיא למזכירה פשוטה הן מערכות יחסים חולניות. הן קצת דומות למערכת יחסים בין גבר מכה לאישה מוכה. אף אחד לא טוען כנגד האישה המוכה – למה המשכת לקיים יחסי מין עם בעלך, אחרי שהיכה אותך? למה נסעת איתו לטיול בחו"ל? למה הצטלמת איתו מחייכת ושלחת לו מכתב אהבה? לכולם ברור שזה טיב הקשר החולני. עליות וירידות במערכת היחסים, כאשר, לעתים, גם הזיכרון של האישה המוכה צובע בדיעבד אירועים בצורה אחרת.

אני לא פסיכולוג, אבל ברור לי שקשה מאוד לבחורה צעירה להכיל מערכת יחסים כל כך חולנית כמו עם נשיא מדינה. מן הסתם, לעתים, תוך כדי ההתנהלות של הקשר, זה מרגיש לה כמו אונס וניצול. בימים יותר ורודים, היא מנסה לראות את זה כרומן ולעתים, אולי, כצעד לגיטימי להתקדמות בקריירה בעולם גברי וסקסיסטי.

בדיעבד, אחרי שהכל נגמר, קל הרבה יותר לזכור את הכל בגוון אחד, הגוון בו הסתיימה מערכת היחסים. בדיוק בגלל טבעה הבעייתי של מערכת יחסים כזאת, קבע המחוקק את האיסור על ניצול יחסי מרות לצורך יחסי מין. הפרקליטות הייתה צריכה לקחת את א' מבית הנשיא לדוכן העדים. אי אפשר כבר להוכיח את זה, אבל כמי שיצא לו לשמוע את א', גם במקרה שלה, נראה לי, שהשופטים היו מרשיעים את קצב.

המסקנה המשתמעת מהכרעת הדין – גם א' מבית הנשיא הייתה צריכה להיות בכתב האישום

3 בינואר 2011
 

המרכיב המעניין בהכרעת הדין בעניין קצב הוא שהשופטים ידעו לקחת בפרופורציות הנכונות את אי הדיוקים והסתרות האינפורמציה של הנאנסת. מה שבעיני קצב ועורכי דינו היה שקרים בולטים של מתלוננת שווא, חזר לפרופורציות הנכונות – נאנסת שמתקשה לפלוט הכל בבת אחת, פה טועה, שם מגמגמת ואולי אפילו אומרת לא אמת ביודעין, כשקשה לה מאוד להתמודד עם האמת.

לא צריך להתעלם מזה, אבל זה לא צריך לגרום להשלכת עדותה לפח.

למה אני כותב את זה? כי זה רק חיזק את תחושתי שהפרקליטות עשתה טעות קשה (ואכזרית) בהוצאתה של א' מבית הנשיא, האישה שפוצצה את הכל, מכתב האישום.

גם בפרקליטות מודים שלכאורה, המקרה שלה היה הכי קל להוכחה. לא ניסו להוכיח אונס (כפי שהיא טענה). ניסו להוכיח "בעילה בהסכמה" וליתר דיוק, קיום יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. די היה להניח בפני השופטים גרף זמנים פשוט, שמתאר מצד אחד את התפתחות היחסים המיניים בין השניים ומצד שני את מעמדה בסביבת קצב. היא מגיעה משום מקום + מתפתחים ביניהם יחסים מיניים = היא מקודמת כמטאור. היא בולמת אותו מינית = עפה מהלשכה. מאוד חד וברור.

בפרקליטות, כמובן, לא יושבים מטומטמים. גם הם ראו את זה, אבל חשבו שיש בעיה קשה. היא נתפסה בשקרים, ימוטטו אותה על דוכן העדים. מה השקרים? המשמעותי ביותר הוא, שהיא הפנתה את החוקרים לשתי בחורות, שהיא התיידדה איתן בהיותה בארה"ב. היא טענה בחקירה, שלהן היא סיפרה מה קצב עשה לה.

חקרו את השתיים, אלא ששתיהן אמרו באופן נחרץ – כן, היא סיפרה לנו, אבל מה שהיא סיפרה זה על רומן, לא על כפייה, רומן קשה, בעייתי, חיזור אובססיבי, אבל רומן. שתי העדויות האלו גרמו להוצאתה של א' מבית הנשיא מכתב האישום

אני חושב שזו הייתה טעות קשה. ראשית, נניח שהיא שיקרה. אז מה? עדיין, העדות מחזקות את העובדה שהיו יחסי מין וכן שליחסי המרות היה משקל באותם יחסי מין. מופרך לטעון שיחסי המין מנותקים מיחסי המרות, בהבדל הגילאים והמעמדות שיש בין א' לקצב. קצב עבר את העבירה, גם אם היא משקרת באשר לטיב היחסים.

שנית, אני לא חושב שהיא שיקרה. היא הרי זו שהפנתה את החוקרים אליהם. מה, לדעתי, כן קרה?

מערכות יחסים בין אדם רב עוצמה כמו נשיא למזכירה פשוטה הן מערכות יחסים חולניות. הן קצת דומות למערכת יחסים בין גבר מכה לאישה מוכה. אף אחד לא טוען כנגד האישה המוכה – למה המשכת לקיים יחסי מין עם בעלך, אחרי שהיכה אותך? למה נסעת איתו לטיול בחו"ל? למה הצטלמת איתו מחייכת ושלחת לו מכתב אהבה? לכולם ברור שזה טיב הקשר החולני. עליות וירידות במערכת היחסים, כאשר, לעתים, גם הזיכרון של האישה המוכה צובע בדיעבד אירועים בצורה אחרת.

אני לא פסיכולוג, אבל ברור לי שקשה מאוד לבחורה צעירה להכיל מערכת יחסים כל כך חולנית כמו עם נשיא מדינה. מן הסתם, לעתים, תוך כדי ההתנהלות של הקשר, זה מרגיש לה כמו אונס וניצול. בימים יותר ורודים, היא מנסה לראות את זה כרומן ולעתים, אולי, כצעד לגיטימי להתקדמות בקריירה בעולם גברי וסקסיסטי.

בדיעבד, אחרי שהכל נגמר, קל הרבה יותר לזכור את הכל בגוון אחד, הגוון בו הסתיימה מערכת היחסים. בדיוק בגלל טבעה הבעייתי של מערכת יחסים כזאת, קבע המחוקק את האיסור על ניצול יחסי מרות לצורך יחסי מין. הפרקליטות הייתה צריכה לקחת את א' מבית הנשיא לדוכן העדים. אי אפשר כבר להוכיח את זה, אבל כמי שיצא לו לשמוע את א', גם במקרה שלה, נראה לי, שהשופטים היו מרשיעים את קצב.