ארכיון שנת: 2012

פיספסתי בכחלון

1 בנובמבר 2012
 

שוב, אותו חטא גרם לפספוס – בטחון עצמי מופרז.

קיבלתי כמה רמזים על רצונו של כחלון להקים מפלגה חברתית חדשה. נראה לי הזוי. בסדר, פעילים לוחצים עליו, הוא נהנה לפלרטט עם זה, מי לא רוצה לראות סקר של רפי סמית (ולסקרים האלה יש נטייה להיות מחמיאים) עם 20 מנדטים, אבל הוא לא יקים ולא נעליים. אפילו לא טרחתי לבדוק את זה מול כחלון. שלשום ב- 19:47 ביקש ממני עורך המהדורה, ישראל טויטו, לבדוק. נדב פרי אומר שיש בזה משהו, הוא טען. התקשרתי לכחלון. הטלפון לא היה זמין. העברתי סמס. לא חזר. התחלתי לחשוד. התקשרתי לעוזרת. היא הכחישה מכול וכל. כמו טמבל קניתי את ההכחשה. למזלי, נדב פרי לא קנה ושידר בכל זאת את תחילתו של הסיפור.

למה הייתי כל כך בטוח שזה לא יקרה?

אני מחבב את כחלון. יש בו משהו אמיתי, פרופורציות נכונות, הוא עושה מאמץ כן לא להתנפח, לא לגדל גינוני מלכות ואני באמת מאמין לאינסטינקטים החברתיים שלו. עם זאת, אני מודע מאוד למגבלותיו. כחלון הוא איש פייסן ופשרן, שלא אוהב לריב (ואל תגידו לי – חברות הסלולר. זו לא חוכמה לריב עם מישהו שלא יכול לפגוע בך והמריבה אתו רק מועילה לך). הוא קצת חששן, שלא לומר יותר מזה וסיפור ערוץ 10 מוכיח את זה יותר מכול סיפור אחר. על התנהגותו בפרשת ערוץ 10 אני לא רוצה לפרט, מסיבות מובנות, אבל לא האמנתי שבמבנה האישיות הזה כחלון יעז להקים מפלגה נגד נתניהו. נראה היה לי שזה פשוט לא החומר ממנו הוא עשוי.

יתרה מזאת, כל מה שהוא עשה מאז הודעת הפרישה סיכל אפשרות להקמת מפלגה מתחרה. איך בדיוק הוא יתקוף את הליכוד, אחרי שהוא אמר שנתניהו ראש ממשלה מצוין, שהוא יפעל לבחירתו, שזו הייתה הממשלה הכי חברתית בעשר השנים האחרונות, שהרפורמות שעשה, לא היו קורות ללא הגב של נתניהו. כשעמנואל רוזן כבר פרסם דברי ביקורת עדינים שלו "בשיחות סגורות", כחלון טרח להוציא הודעת הכחשה, הוא עזר לביבי להעביר את האיחוד עם "ישראל ביתנו", עמד על הבימה מחובק אתו (נכון, זה היה נראה קצת כמו חיבוק של בן ערובה עם החוטף שלו, אבל בכל זאת) קיבל את כל הנחיות מנהלת הליכוד, שמנעו ממיכאל איתן, המתנגד לאיחוד, לנאום במרכז או להגיש חתימות עבור הצבעה חשאית, בקיצור, הוא פעל כראש מטה הבחירות של הליכוד, איך יקים מפלגה חברתית? מה הוא יגיד? שהוא התבלבל כשאמר מה שאמר? שלא הבנו אותו?

אני עדיין מאמין שכחלון לא יעשה את זה, שלא יעז, אבל אני כבר הרבה פחות בטוח בעצמי. אני די בטוח שמה שהוא לא יעשה, ההתנהלות שלו בשבועות האחרונים תפגע בו. אם יקים מפלגה, ישאלו – אז מה זה היו ההצהרות האלה? ואם יישאר בליכוד – אז יגידו לו , אתה פגעת בניצחון הליכוד.

ועידת הליכוד – איך מצביעים בלי הסכם?

29 באוקטובר 2012
 

2 אפשרויות – או שנתניהו וליברמן סיכמו ביניהם על ריצה משותפת ולא העלו שום דבר על הכתב, או שהם נורמליים.

אפשרות א' לא סבירה. לליברמן אין הרבה הערכה לנתניהו, בלשון המעטה. הוא מזלזל בתזזיתיות וחוסר קור הרוח של נתניהו. אין לו הרבה כבוד למילתו של רה"מ. האם ייתכן ששם את גורלו הפוליטי בהבל פיו של נתניהו? מה שיוצא לליברמן מהריצה המשותפת היא פלטפורמה נוחה יותר להשתלט על הליכוד בעידן שאחרי נתניהו (אולי אפילו להתמודד מול נתניהו בתסריט מסוים). בשביל זה, הוא צריך שמתישהו הריצה המשותפת תהפוך לאיחוד מלא של הרשימות. באיחוד כזה, כדי להיות בעל כוח, הוא צריך להכניס כמות גדולה של אנשיו למוסדות הליכוד, למרכז, למתפקדים. האם ייתכן שהוא לא סגר עם נתניהו את הנקודות הללו? האם ייתכן שאין סיכום על תכנים בין השניים? מה יקרה עם האג'נדה האזרחית של ליברמן, שהוא מבטיח כבר שנים ארוכות ואף פעם לא מצליח לקיים? איזה תיק באמת יקבל ליברמן? מיליון שאלות שקשה לי מאוד לראות את ליברמן מסכים שיישארו פתוחות.

האפשרות השנייה היא שיש סיכום כתוב, אולי אפילו מפורט ונתניהו לא מוכן להציג אותו לחברי ועידת הליכוד, שעומדים להצביע עליו. למה הדבר דומה? למצב שבעל דירה יזמין מישהו לקנות את דירתו בלי לראות אותה. מה אתה דואג, זה בתל אביב. איך אפשר להצביע על סיכום שאתה לא יודע מה נמצא בו? באיזו רמה של זלזול באנשים וכוחנות, אתה צריך להיות כדי להודיע על סיכום של ריצה משותפת ביום חמישי בשש ולנסות להעביר אותו בבהילות ביום שני אחר הצהריים בהצבעה גלויה ובלי להראות לאנשים סיכום כתוב? תחשבו על מועמדי ליכוד לכנסת, שבנו את החיים שלהם סביב ההתמודדות שלהם ולא יודעים עכשיו מה יהיה? תחשבו על שריו של נתניהו, ששמעו על זה כמה שעות לפני במקרה הטוב ונאלצים לדבר בעד, בלי לדעת בעד מה הם מדברים. אפשר הרי לשרטט שורה של הסכמים אפשריים בין נתניהו לליברמן, שכל אחד מהם היה מנפיק רמת התנגדות שונה לחלוטין. האם אתם באמת מאמינים שנתניהו בא לליברמן ואמר לו – היי, איווט, מה אתה אומר שנרוץ ביחד ואיווט אמר – יאללה ביבי, גדול. תודיע. ואם זה מה שהיה – למה הם חיכו עם זה חודשיים ונזקקו לעוד ועוד שיחות?

אתמול בבוקר בישיבת "שרינו" הבטיח נתניהו שההסכם יוגש לצירים לפני ההצבעה. לא הוגש. במקומו יש סמס לכתבים בו נאמר שראש הממשלה מבקש את אישור הועידה להסמיך אותו לשבץ את המקומות ברשימה עם "ישראל ביתנו" ביחס של 27:15. איזה מקום מי? איזה תפקידים? לא כתוב. הפחד מנתניהו בליכוד היום כל כך גדול, שאפילו המתנגד היחיד להסכם הזה, מיכאל איתן, לא העז לעתור לבית הדין של הליכוד בבקשה הכי טבעית בעולם – דחה את הכינוס עד  שההסכם ייחשף. שאלתי היום את אחד מאנשי הליכוד על העניין הזה – כמו שאני מכיר את שני האנשים האלה, אני באמת חושב שאין ביניהם שום הסכם כתוב. אם לשפוט מטון הדברים, זה לא נאמר בהערכה רבה.

לא יכול להיות שזו עסקת שפירא – ביבי-טורס, לא יכול להיות

28 באוקטובר 2012
 

עוד שלושה ימים יעזוב נחום לוי, היועץ המיוחד למלחמה בשחיתות של מבקר המדינה את תפקידו. המבקר החדש הדיח אותו. זה עבר בשקט, למרות שלוי הוא האיש שאחראי על דו"ח ביבי-טורס, הדו"ח שראש הממשלה ממש לא רוצה שיתפרסם לפני הבחירות.

עכשיו, אני נורא רוצה להאמין למבקר המדינה. נורא. באמת. מפחיד אותי לחשוב שבאמת הייתה פה איזו עסקת בר און חברון נוראית כזאת ושהשופט שפירא פשוט משלם לראש הממשלה על מינויו למבקר, כנגד כל הסיכויים, באמצעות סגירת תיק ביבי טורס. הנה העובדות. תשפטו אתם.

1. במרץ 2011 התחיל משרד המבקר לבדוק את פרשת הנסיעות של נתניהו ורעייתו. על המשימה הופקד בכיר ביאח״ה לשעבר, נחום לוי. בגלל לחצים פוליטיים, החקירה הוגדרה כבדיקה של נסיעות כל השרים, לא רק נתניהו.

2. ראש הממשלה נתניהו הטיל את כל כובד משקלו כדי שהשופט המחוזי שפירא ייבחר. מקורות המקורבים לתהליך הבחירה אמרו שעו״ד דוד שימרון, עורך דינו של נתניהו, היה מעורב עמוקות בתהליך הבחירה. בחירת שפירא הייתה בחירה שלא כדרך הטבע. התמודד מולו שופט עליון, בכיר יותר, המשנה לנשיא ביהמ״ש העליון אליעזר ריבלין, אבל נתניהו ואנשיו הטילו את כל כובד משקלם ובסיבוב השלישי שפירא נבחר. בעת הקמפיין שלו שפירא פגש את נתניהו ורעייתו בביתם. שפירא אמר על כך שאינו חייב לנתניהו דבר וחשב שזה לגיטימי שראש הממשלה יכיר את מי שהוא עובד למנות.

3. לא הרבה אחרי בחירתו התקיים בלשכתו של שפירא דיון בתיק ביבי-טורס. דנו, בין השאר, מה לעשות עם הממצאים החמורים שהתגלו על נסיעותיו של נתניהו בזמן שהיה חבר כנסת. למבקר לכאורה אין סמכות על התקופה הזאת. מצד שני, התגלו ממצאים. המבקר הקודם, לינדנשטראוס, המליץ להעביר את כל הממצאים ההם ליועץ המשפטי לממשלה. גם נחום לוי, החוקר, חשב שזו הדרך הנכונה, אולם שפירא אמר בדיון כי לדעתו עדיף להעביר אותם ליו״ר הכנסת. יו״ר הכנסת הבהיר כי אין לו מה לעשות עם עובדות ששנויות במחלוקת. אין לי חוקרים לברר את האמת, אמר ריבלין. המבקר שפירא אמר בתגובה כי לא אמר שזו עמדתו, אלא רק שמע את עמדת הייעוץ המשפטי של המבקר והם אלו שהציבו את האופצייה הזאת. כך או כך, אין מחלוקת שזה מה שעורך דינו של נתניהו, עו״ד שימרון רוצה.

4. כשנכנס המבקר לתפקידו הוא אמר לנחום לוי שהוא רוצה שימשיך בתפקידו. לפני מספר שבועות החליט לסיים את תפקידו לאלתר. אין גורם אחר במשרד המבקר שמכיר כל כך טוב את הדו״ח שמטריד את ראש הממשלה. מי ימשיך להתעסק איתו אחרי ה 31.10.2012, תאריך פרישתו של המבקר? המבקר שפירא אומר – זו מישרת אמון. התחלף השלטון, מוחלפים הנושאים במשרות אמון. בסדר, אבל למה הוא לא נותן לנחום לוי לסיים את העיסוק בתיק הזה? בשני תיקים רגישים, סיימו לאחרונה בכירים במשרד המבקר את כהונתם. בשני המקרים הוחלט במשרד המבקר שהם ימשיכו מבחוץ לסיים רק את הדו״חות הרגישים. יורם שבירו טיפל חודשים ארוכים מבחוץ בדו״ח המיוחד על אוניברסיטת בר אילן. יעקב מנדי אורי מטפל מבחוץ חודשים ארוכים בדו״ח הרפז. למה מה שהיה טוב להם, לא טוב לנחום לוי?

עוד שאלות מטרידות: המבקר אמר לי שלא ראה עד היום טיוטה של הדו״ח, לא של התקופה בה נתניהו היה חבר כנסת ולא של התקופה בה נתניהו כיהן כשר אוצר. למיטב הבנתי, שתי הטיוטות הללו נמצאות על שולחנו של המבקר כבר כמעט חודש לפני ההדחה? האם ייתכן שהמבקר לא אמר אמת? המבקר האשים באוזניי את נחום לוי בכך שהוא לא מעביר לו את הטיוטות והעלה השערה שלוי מחזיק את הדו״ח כשבוי. אם הטיוטות בכלל על שולחנו למעלה מחודש, אז איך צריך להבין את האמירות הללו? תמימות, חוסר התמצאות, או שבכל זאת נסגרו איתו כל מיני דברים לפני שמונה?

כמה ימים לאחר ההדחה אולץ מבקר המדינה, לדעתי באופן חסר תקדים, להוציא הודעת הבהרה פומבית. בהודעה הוא מודה שלוי לא מחזיק שום דו"ח כשבוי והאמירה שלו עצמו לא הייתה נכונה. כמה סיקור הודעה משפילה כזאת קיבלה בכלי התקשורת? כמעט אפס.

דבר אחד לא שנוי במחלוקת. שימרון ונתניהו דרשו רשמית ממשרד המבקר להדיח את לוי מתפקידו כחוקר של הפרשה. הם טענו שהוא מתנכל להם עוד מהתקופה בה היה בצוות שחקר את נתניהו על פרשת עמדי. לינדנשטראוס נפנף אותם. שפירא נענה לדרישה. הוא אומר שהעובדה שנתניהו רוצה בכך לא אומרת שהוא צריך להיתקע עם נחום לוי. צודק. מצד שני, עוד לא הצלחתי להבין מה פסול מצא בלוי. מה דחוף לו להיפטר ממנו בכזו מהירות?

הלוואי ואני טועה. באמת. אני ממש מקווה שאני רואה שחורות בגלל מעורבותי האישית בעניין. לא רוצה להאמין שדברים כאלו יכולים להתרחש ולהצליח והכול לאור היום כשאפילו עיתונים ביקורתיים לנתניהו כמו ״ידיעות״ לא אומרים כלום, בחדשות 2 שתיקה גדולה, ב״מעריב״ דממה. אולי הם מבינים את הסיפור אחרת, או שמשהו מאוד מוזר קורה פה.

האם כלי התקשורת יכולים לכפות עימות?

18 באוקטובר 2012
 

יכולים, יכולים לכפות עימות, רק צריך להפסיק עם הדכדוך והפסימיות. כל עוד אנחנו באים מעמדה מסכנה שאי אפשר וזה לא יילך ואנחנו חלשים, אז באמת אין סיכוי. אנחנו לא חלשים, כמו שנדמה לנו. בטח לא בתקופת בחירות. איך עושים את זה?

שלושת הערוצים צריכים לממן ביחד סקר בחירות ענק ולהודיע מראש מה הסף שצריך לעבור מועמד כדי לשבת בעימות כזה. אף אחד לא רוצה לראות עימות עם 6 מועמדים ויהיה צדק בטענה של נתניהו, המוביל, שאין לו שום עניין להתעמת אחד מול חמישה, או מול שלושה. אפשר להחליט, למשל, שרק מי שעובר 15 מנדטים, יכול להגיע לעימות. אחרי הסקר, שייצר כבר באז סביב העניין, שלושת הערוצים ישלחו ביחד מכתב זימון רשמי לכל מי שעבר את הרף. יחד עם מכתב הזימון צריך להסכים על כללי העימות. אפשר גם כמה עימותים. אם נבוא ביחד, כולנו, למי שלא ירצה, יהיה הרבה יותר קשה. זה יהיה בכותרות, זה יקבל ביטוי, כולנו רואים את העימותים המדהימים בין רומני לאובמה ורוצים גם. איך שם כל תנועה נבחנת, אין שנייה שהקלסתרונים שלהם לא על המסך, האופן בו הם מתהלכים כמו אריות בכלוב אחד ליד השני, כולנו רואים ומקנאים. למה לא פה, רבאק? רוצים להעלות אחוזי בחירה, זו הדרך. לייצר עניין, לייצר שיח. רוצים לראות מאיזה חומרים עשויה יחימוביץ', האם לפיד יודע לעמוד בחום של המטבח, האם נתניהו התאושש מהעימות מול מרדכי ב – 99, האם הוא מסוגל לעמוד בפני שאלות קשות ולא רק לנאום ולשרטט, זו הדרך.

אם בכל זאת, אחד המועמדים יסרב, אז שלושת הערוצים צריכים לבקש מהכתבים והעורכים להביא את זה כמה שיותר לידי ביטוי. לא בדרך מלאכותית ופופוליסטית. עניינית. זה הכי ענייני בעולם להגיד שהמועמד הזה והזה הגיע היום לסיור בחירות פה ופה וסרב להסביר למה הוא לא מוכן להגיע לעימות. זה הכי נקי לבוא ולשדר שהמועמד הזה והזה רוצה שנשדר את הנאום שלו, אבל לא מוכן לענות לשאלות. תאמינו לי, אם שלושת הערוצים יילכו ביחד ואם הם יגרמו למועמד המסרב לשלם מחיר פוליטי מצטבר, יהיה עימות. יהיה. תיפסק המסורת המכוערת שמ – 96 לא היה פה עימות מלא ואמיתי.

האם הערוצים יכולים להתאחד? בפעם שעברה, ניסינו. ישבנו רינה מצליח, ירון דקל ואני. זה לא הלך. חבל. הפעם זה יכול ללכת. הדוגמא האמריקנית עוצמתית ומשפיעה על כולנו. כל מה שצריך זה שאיילה חסון ובועז שפירא מערוץ 1, רינה מצליח ועמית סגל מחדשות 2 ונדב פרי ואני נסכים על כך ביחד, נקבל גיבוי מהמנהלים שלנו ויהיה עימות. זה יוכיח לפוליטיקאים שאולי התקשורת נחלשה לאחרונה, אבל היא עדיין מסוגלת להתאחד כדי להכריח אותם לעשות את הדבר הנכון.

גלובס: פשרה: ערוץ 10 לא יתנצל ולא יפצה את רה"מ נתניהו. 18.10.2012

18 באוקטובר 2012
 

הפשרה גובשה לאחר שנתניהו הגיש תביעת דיבה בסך 3.5 מיליון שקל בגין תחקיר "ביביטורס" ששודר בערוץ ■ עפ"י הפשרה, הזוג נתניהו ימשוך את התביעה לאור "מצבו הכלכלי הקשה של ערוץ 10", ולא בגלל שהתחרט על מהות התביעה. להמשך קריאה.

גזבר "קדימה" חושף למה בנק הפועלים מימן את "קדימה"

9 באוקטובר 2012
 

בפעם שעברה שישבנו עם מצלמות מול איציק חדד, הגבר לשעבר של מפלגת קדימה, שמענו עדות נדירה. הנה חלק מהדברים שאמר לנו אז, מרץ 2012:

"צחי, זה טובי. דליה איציק זה שלום הנהג. לכל אחד ישי מישהו".

לא הרבה פעמים אתה נתקל באדם מתוך המערכת שלא דופק חשבון לאיש.

"אדלר לא יוותר על שקל".

פותח על כולם.

"אהוד שמע את הסיפור הזה: "צחי, אתה אמרת לי שזה בסדר, החוזה". יואל חסון מבטיח לו מאה אלף שקל".

לא שיחת רקע, לא מאשים בכירים עלומים. הכל "און רקורד"

"אולמרט נמחק באותו רגע".

שמות תאריכים ומסמכים, בלי הצללה, בלי עיוות קול, כאילו הוא אומר: יאללה, תתבעו אותי, נראה אתכם.

"אם ראובן יראה את הכתבה, אז הוא ישנא אותי עוד קצת".

גיבורי סיפוריו של חדד אמרו אז: "הוא שקרן. הוא רוצה לנקום בנו על כך שהתלוננו כנגדו במשטרה". אף אחד מהם לא תבע אותו.

אבל אפילו חדד, ששרף את רוב הגשרים במערכת הפוליטית, השאיר סיפור אחד מחוץ למצלמות שלנו. חוויה אחת מחייו כגזבר הוא לא רצה לספר. אפילו הוא לא העז להתעמת עם מי שנראה היה לו כגדול עליו, בליגה אחרת: הבנקים בישראל או ליתר דיוק, בנק הפועלים.

מתוך ראיון עם איציק חדד, לשעבר גזבר קדימה:

אז אנחנו מדברים על… אתה מצלם כבר?

בנק הפועלים מממן את המפלגות בישראל. זו אסטרטגיה של הבנק. צריך לבדוק את זה, אבל בנק הפועלים מממן את המערכת הפוליטית בישראל. עכשיו אתה צריך להבין משהו חשוב. הרי למה המדינה מעבירה כסף כל חודש למפלגות? כדי ליצור איזשהו רף של שוויון. הרף הזה, המשמעות שלו, בוא, אל תלך לקחת כסף מעוד מקור. אם אתה הולך לקחת כסף מעוד מקור, אז מה הועילו חכמים?

מי שיש לו קשרים עם הבנק, יכול להביא יותר כסף, יכול להפעיל יותר עצמה פוליטית. יש פה בעיה. בנק ברצותו מעלה מפלגה, ברצותו מוריד מפלגה.

חדד מתאר סיטואציות יוצאות דופן של המפגש הזה בין כסף גדול ופוליטיקה. מפגש, שעד היום מעולם לא נחשף.

אריאל שרון, מתוך סרטון הקמת "קדימה", נובמבר 2005:

"תנועה חדשה שאנו מקימים היום, תשרת את עם ישראל".

בחזרה לראיון עם איציק חדד, לשעבר גזבר מפלגת קדימה:

עכשיו מתחיל הסיפור של קדימה. אני מופנה לסניף המרכזי של בנק הפועלים, לפתוח חשבון. מי מפנה אותך?

אביגדור יצחקי. אתה נכנס למערכת בחירות, אתה צריך להוציא כסף גדול, ביל בורדים, לשלם לכל היועצים ונזקקנו לאיזשהו סכום יותר מהותי. משהו כמו עשרה מיליון שקל. ופניתי לבנק, אומרים לי: "תקשיב, אין בעיה, אנחנו ניתן לך את הכסף, אבל אנחנו מבקשים שתהיה פגישה עם גורם בקדימה שיודע לקבל החלטות". אמרתי "פגישה עם מי"? אז אמרו לי: "עם שלמה נחמה".

לפי חדד עם כן, הבנק לא מקדם את ההלוואה עד שייפגש גורם בכיר במפלגת השלטון החדשה, קדימה, עם יו"ר בנק הפועלים, שלמה נחמה. נחזור לראיון:

מי אומר לך אבל בבנק: "אנחנו מבקשים פגישה עם מישהו"?

בבנק ישבתי עם אחת הפקידות, אפילו לא רוצה להזכיר את השם שלה, היא אמרה לי: "תשמע, עניין רגיש". "ככה וככה", תפנו להנהלה "וזו החלטה של ההנהלה".

אני מעלה את זה בישיבת הנהלה, ושמה מפילים את זה על אורי שני. אומרים לו: "אורי, גש לדבר עם שלמה נחמה".

מתוך ועדת הכלכלה, ינואר 2005:

"עמלות הבנקים הן מהגבוהות, גם ביחס למה שמקובל בעולם, זה דבר שאנחנו לא נוכל להשלים איתו".

איציק חדד, לשעבר גזבר מפלגת קדימה:

ברקע היו הצעות חקיקה של הרבה מאוד גורמים בכנסת ישראל על הנושא הזה של עמלות השורה, ריביות הבנקים והבנקים עמדו לספוג הפסדים שנאמדים במיליארדים.

איך להקל על המערכת הבנקאית כאשר בנק הפועלים כאשר בנק הפועלים הוא הנהנה העיקרי מהעניין הזה. אורי שני נפגש עם שלמה נחמה. חזר, אמר לנו: "הכול בסדר". 24 שעות אחרי הפגישה העיפו לנו עשרה מיליון שקל לחשבון הבנק של המפלגה.

הצלחנו לאתר את הפקידה שהעבירה את אותו מסר לטענת חדד. היא לא ממש התלהבה לענות לשאלות.

מתוך שיחה עם הפקידה המטפלת בבנק הפועלים:

זה קרה? לא קרה? את זוכרת את זה?

אני לא אענה לך גם אם אני זוכרת וגם אם אני לא זוכרת.

בחזרה לאיציק חדד:

כשכסף עף לחשבון, נתתם איזו בטוחה או משהו תמורת עשרה מיליון השקלים?

שום דבר. כלום. כלום.

מה זאת אומרת, פשוט עשרה מיליון שקל מגיעים לחשבון?

כן.

אז האם נכונה האמרה השחוקה שאם אתה חייב מעט כסף לבנק, אז זו בעיה שלך, ואם אתה חייב הרבה, זו בעיה של הבנק? שלחנו תחקירנית שלנו לבקש הלוואות.

סניף בנק לאומי בדיזנגוף סנטר תל אביב, צולם במצלמה נסתרת:

אני רוצה לקחת הלוואה.

לצורך?

אני רוצה אוטו.

נכון, זה קצת פופוליסטי, אבל למה בעצם שהבנק לא יסכים לתת הלוואה לקניית רכב לתחקירנית שלנו בלי לשעבד אותו? כמו "בקדימה". בחזרה לבנק:

כל לקוח ולקוח נשפט לפי הוא הוא. הוא, באופן פרטי, אינדיווידואלי, אישי.

איזה ערובות צריך ממני?

צריך לשעבד את הרכב. בעבר לשעבוד רכב, יש כאן שיקולים של נתוני אשראי, כמה הבנקאי שלך מכיר אותך.

אם יש חלילה וחס, בעיה עם החזרים, מה קורה אז?

פונים אליך ותובעים את הכסף וכולי, ואת תצטרכי למכור את האוטו. כל בן אדם שלוקח את ההלוואות האלה צריך להסתכל קדימה ולחשוב מה עוד צפוי לו, אולי.

איציק חדד, לשעבר גזבר קדימה:

צריך להסביר לך בכלל איך זה עובד. כמו שאמרתי, אדם בא, רוכש רכב. רוצה על רכב לקבל הלוואה, 50, 80 אחוז. מתחילים להחתים אותו, שעבודים, משרד התחבורה, אגרות חוב, "תביא ערבים", ערימה של ניירות. "קדימה", כשהיא קיבלה כסף, זה היה דבר מדהים. היה מגיע ניירA-4 לשולחן, הייתי שם, משרבט את חתימתי, המנכ"ל היה מוסיף את חתימתו, שמים חותמת, הכסף היה נכנס לחשבון באותו היום. לא בטחונות, לא שום דבר. אין ביטחונות לכספים האלה. בנק הפועלים נותן את הכסף הזה בלי ביטחונות.

מתוך שיחה עם פרופ' משה בן חורין, ראש הקריה האקדמית אונו, מומחה למימון:

"אני יכול לצפות שבנק שעובד בצורה מסודרת כן יעבוד מול ניירת בדוקה ומסודרת".

אביגדור יצחקי, לשעבר מנכ"ל קדימה, אמר לנו:

"הייתה פגישה אצל שלמה נחמה. היא לא הייתה נעימה. אני לא זוכר שדיברנו על עמלות. דיבר על זה שדופקים אותו. אני ואורי שני יצאנו משם מאוד כועסים ואמרנו לו – "אנחנו לא מבינים את הגישה. לא סיכמנו כלום". אמרנו לו – "רוצה לשים רגל, תשים רגל". מבחינתנו, הפגישה לא הסתיימה טוב".

התקשרנו לשלמה נחמה וזה מה שהוא אמר:

בתקופתך או אפילו אתה אישית, ניצלתם את העובדה הזאת ש"קדימה" הייתה נזקקת למימון שלכם כדי לבקש כל מיני בקשות בנושא העמלות וההתייחסות של מפלגת השלטון דאז לבנק.

זה הכול קשקוש בלבוש. אני לא פגשתי אותו ולא התעסקתי ב…

לא, הוא לא טוען שאתה פגשת אותו, הוא טוען שאתה ביקשת פגישה עם אורי שני ואביגדור יצחקי כש"קדימה" רק קמה על רגליה וביקשה הלוואה מהבנק.

חד משמעית לא. והכל בלבולי שכל ממדרגה ראשונה, ומי שהתעסק באשראים ברמות האלה היה מי שהיה אז מנהל החטיבה העסקית שי טלמון.

אתה לא זוכר פגישה כזאת בכלל?

לא. לחלוטין לא.

בעקבות השיחה איתנו, נחמה התקשר מספר פעמים לשני ויצחקי וביקש מהם להעביר לו בכתב את גרסתם לפגישה ההיא. הנה מה שכתב לנו בעקבות פניית נחמה אורי שני, חבר בכיר בפורום החווה, ובתקופה האמורה, מנכ"ל חברת שיכון ובינוי ששייכת לקבוצת אריסון.

אורי שני, מנכ"ל חברת "שיכון ובינוי" (חבר בפורום החווה של שרון):

"נחמה באותה תקופה היה בוס שלי וחבר והיו לנו עשרות אם לא מאות פגישות. שלמה נחמה טיפל באותה העת בנושאי עמלות הבנקים כנציג כל הבנקים והיה לו קשר ישיר לראש הממשלה אריאל שרון ולבינימין נתניהו, שר האוצר. מידיעתי האישית היו לו קשרים חבריים ואישיים עם שניהם, כולל את מספרי הסלולר האישיים שלהם ויכולת לתאם פגישות תוך שעות עימם.

באופן אישי מעולם לא טיפלתי בענייני קדימה, ועם כל הכבוד וההערכה לאביגדור יצחקי ולי, שלמה נחמה בעת ההיא היה מחובר ומקושר אישית וחברית למקבלי ההחלטות, כך שדברי החשב של קדימה בעניין זה הם רכילות יד שנייה או שלישית שאין לה על מה להתבסס ואינה הגיונית".

לנו לא ברור למה קרבתו של נחמה לשרון ונתניהו מוכיחה שחדד לא צודק, אבל זה נכון שנחמה היה קרוב. לא פעם אחרי ישיבות דירקטוריון של הבנק, היו הולכים כמה מהדירקטורים של בנק הפועלים יחד עם נחמה, היו"ר, לסעוד ארוחת ערב עם ראש הממשלה שרון. בעקבות הפניות של נחמה, שלח לנו גם אביגדור יצחקי תגובה בכתב.

מתוך מכתבו של אביגדור יצחקי, לשעבר מנכ"ל קדימה:

"בסמוך לפתיחת החשבון של קדימה בבנק הפועלים נערכה פגישה של מר אורי שני ושלי עם מר שלמה נחמה. זו הייתה פגישת נימוסין חברית. לא ביקשתי אשראי בפגישה זו, ולמיטב זכרוני נושא עמלות הבנקים לא עלה בפגישה. הפגישה למיטב זכרוני, לא הייתה נעימה במיוחד ואינני זוכר למה".

אז אם נושא האשראי לא עלה, ועמלות הבנקים לא עלו, אז למה התכוון יצחקי כשאמר: "אם אתה רוצה לשים רגל, תשים רגל". ולמה הכוונה כשהוא אומר שהפגישה לא הייתה נעימה במיוחד? הכיבוד?

בכל מקרה, הגורם המקצועי שעבד שנים ארוכות בבנק הפועלים על מימון המפלגות הוא שאול רפפורט. הנה מה שאמר לנו רפפורט:

אני לא יודע פגישות ששלמה נחמה שהיה מעורב במועדי מתן אשראי. בגדול אני יכול להגיד לך שעבדנו כעסק עסקי לחלוטין, כי אני שקט כלומר בנושא הזה.

למה הבנק לא עומד על כך שיהיו שעבודים ובטוחות?

אין שעבודים. לא יכולים להיות.

למה?

כי אין להם.

יש להם נכסים מה זאת אומרת?

לאף מפלגה אין נכסים. אם הם צריכים ללכת נגד ביטחונות, אני אומר לך שאף מפלגה לא הייתה מקבלת מימון. אין נכסים למפלגות רק היסטוריה. מי שהיה שתי המפלגות ההיסטוריות יש להן נכסים קצת שהן בן כה וכה כבר מימשו אחד מהם וכיסו את חובותיהם, אבל אין לאף מפלגה נכסים.

אין מחלוקת שבסופו של דבר, הכסף הועבר לקדימה. האם קדימה עזרה בתמורה לבנק הפועלים? לא מצאנו ראיה לכך. אבל צודק חדד, שנושא העמלות באותה תקופה היה גבוה על סדר היום הציבורי, וגם נכון שהצעות חקיקה לבנקים ירדו משולחן הכנסת, והומרו בהסכם בין המפקח על הבנקים לבנקים עצמם.

במשך שלוש שנים הכול תקתק. קדימה בשלטון, והיא מקבלת מהמדינה עשרות מיליוני שקלים שנה, כחוק, כיאה למפלגה הגדולה ביותר. הבנק מקבל את כספו חודש בחודשו. עד שמגיע נובמבר 2008.

מתוך ראיון עם איציק חדד, לשעבר גזבר מפלגת קדימה:

ואז נוחתות המכות של הבחירות המוניציפאליות. מכות קשות, והמפלגה נכנסת לגירעונות גדולים. ופה אין לנו את אורי שני, ואין לנו שום דבר שקשור להצעות חקיקה. הגענו למצב שיכולת ההחזר של המפלגה כבר הפכה להיות בעייתית. אתה צריך להבין, אם יש למפלגה חוב של 35 מיליון שקל והיא מחזיקה 600 אלף, היא הרי לא תגמור את זה בקדנציה. מי יודע מה יהיה בקדנציה הבאה? הבנק רצה שאת כל הכסף, את כל החוב, אנחנו נסגור עד סוף הקדנציה, מקסימום קצת אחרי. אז מדובר על מעל מיליון שקל להחזיר. אנחנו רוצים 600 אלף החזר, אחרת אנחנו לא יכולים לממן את התקציב של קדימה, תקציב מאוד מנופח.

חיים (רמון) מגיע עם יואל חסון לחדרו של מנכ"ל המפלגה, משה שחורי, וחלק מהדברים, על מה שאנחנו מדברים, זה על הנושא של האשראי הבנקאי וכולם יודעים שלחיים יש קשר עם מנכ"ל הבנק, וחיים אומר: "אני אטפל בזה. תעבירו לי את החומרים, תעבירו לי מה שאתם רוצים". אנחנו מעבירים לו חומרים, מעבירים לו את מה שאנחנו רוצים, הוא סוגר את זה.

הפגישות עם רמון אכן נערכות ביוני וביולי 2009. שישה ימים לאחר הפגישה השנייה עם רמון, אנשי קדימה הולכים לבנק. לבדוק כנראה אם מעורבות רמון עזרה.

מצד שני, איך תתקיים המפלגה, אם הבנק לא יענה לבקשה כמו זו שנשלחה בדצמבר 2009, להקטין את ההחזר החודשי לבנק ב-200 אלף שקלים?

בקשת "קדימה" להקטנת ההחזר החודשי לבנקהסבר קצר. הנכס היחיד של קדימה הוא הכסף שהיא מקבלת מהמדינה. ברגע שהבנק מוכן להקטין את ההחזר החודשי ולקבל חלק מהכסף אחרי תאריך הבחירות, הוא מגדיל מאוד את הסיכון שלו. מי יודע מה יהיה אחרי הבחירות?

חיים רמון אישר לנו שהוא זוכר את המעורבות שלו בנושא. לדבריו, הוא דיבר עם הגורמים המקצועיים בבנק הפועלים, ולא עם המנכ"ל קינן. רמון גם אמר, שכחבר כנסת הוא לא עסק בענייני בנק הפועלים.

בחזרה לראיון עם איציק חדד:

מה קורה לבנק אם קדימה בקדנציה הבאה לא נכנסת?

לדעתי זה הופך להיות חוב אבוד.

הלך הכסף?

הלך הכסף.

חדד מדייק. גם שאול רפפורט, אותו איש מפתח שניהל את נושא מימון המפלגות בבנק הפועלים, אישר שהוא זוכר את ההתרחשות.הנה מה שאמר לנו רפפורט בשיחה טלפונית שקיימנו עימו:

חיים רמון כשהוא פנה, פנה אלי אפילו ישירות. אם אתה רוצה לדעת, בלי ציון קינן.

אוקי.

וקיבל תשובה שלילית על הבקשות שלו, וקיבל הסכמות חלקיות בהתאם לכללים.

אגב, ביתו של רפפורט עבדה באותה תקופה בה אביה מטפל באשראי של קדימה, כעוזרת פרלמנטארית של חבר כנסת מקדימה, עתניאל שנלר. הדיווח של קדימה לרשם המפלגות מגלה את הדבר הבא:

דוח קדימה רשם המפלגות, 2010נכון לסוף 2010, המפלגה חייבת 32 מיליון שקלים לבנק הפועלים מכוח חמש הלוואות שונות. הגדולה שבהן, 14.5 מיליון שקלים, אמורה להיפרע עד ינואר 2016, שנתיים וחצי לפחות אחרי הבחירות הקרובות. ואם קדימה תצטמק, או אפילו תיעלם בבחירות הקרובות, איזה בטחונות יש לבנק? על-פי הדו"ח, למפלגה אין שום נכסים של ממש.

מתוך שיחה עם פרופ' משה בן חורין, ראש הקריה האקדמית אונו, מומחה למימון:

"הייתי מצפה שהריבית תהיה יותר גבוהה אם אין בטחונות, לעומת מצב שיש בטחונות".

מתוך ראיון שערכנו עם משה כהן, לשעבר גזבר מפלגת העבודה:

"ההחלטה הזאת, יש לה בסיס כלכלי, בהנחה שהמפלגה הזאת לא נמחקת לגמרי. בסופו של דבר, הכסף הזה יוחזר, כן? אולי זה לא בדיוק יוחזר בלוח הזמנים, אבל יוחזר. אני לא מכיר את כל הנתונים. זה נראה לי חשוף קצת, או קצת הרבה".

בכיר לשעבר בבנק הפועלים אמר לנו:

"אתה לא יכול להימנע מהמחשבה שאני לא יכול להגיד למפלגות "לא" טוטאלי. אתה גם לא רוצה שמסיבות לא ענייניות, יתנקמו בך. אבל אני לא מכיר דיון אסטרטגי בבנק בנושא הזה. כבנק גדול בישראל, אתה לא יכול לא לעשות את זה, ואנשים שהיו ממונים על זה התאפיינו באינטגריטי ללא דופי".

נחזור למשה כהן, לשעבר גזבר מפלגת העבודה:

"תראה, היו לנו שיחות קשות עם הבנק והיו לי מלחמות עם הבנק, ונכון שבנק יכול להגיד: "אני אסגור, ואני אעשה". ואני אומר, בנק לא סוגר מפלגה".

מהתחקיר שלנו עולה שקדימה היא באמת כנראה מקרה יוצא דופן, אבל היא לא המציאה שום דבר. משה כהן היה גזבר "העבודה" במשך 18 שנים. נשוב לראיון עמו:

שיא החובות, כולל כולו של מפלגת העבודה, היה בסביבות 120 מיליון.

כמה לבנק הפועלים?

בנק הפועלים, לדעתי, היה בסביבות… יכול להיות אפילו איזה 80 מיליון. בוודאי שנוצרת תלות. התלות היא כלכלית. הבנק מחזיק אותך בביצים וכן, אתה תלוי באותו רגע בבנק. היו פגישות שהיו יושבי ראש מפלגה לפעמים, כן? אני אומר, בשביל לדבר על המצב.

גם ברק ישב איתם?

ברור, ודאי שברק ישב איתם. אני לא מכיר מצב שחברי כנסת התבקשו על-ידי מישהו לעזור באיזה עניין מסוים לאיזה בנק או בנק הפועלים. היה בעניין הזה קיר פלדה בין מה שצריך לעשות מול הבנק כמפלגה עם כסף, לבין פוליטיקה.

הגזבר הוותיק תיאר התנהלות מקצועית מאוד של בנק הפועלים, אבל גם הודה בבעייתיות הסיטואציה. כהן ידע לספר למשל איך שלושה בנקים התגייסו לתת לאהוד ברק כסף, בזמן מאוד קריטי.

משה כהן:

"שבועיים-שלושה לפני הבחירות, זה אהוד ברק, 99', הולכים לנצח את המדינה, הייתה תחושה שזה הולך לקרות. הסתבר שהכסף חסר. באתי ליו"ר המפלגה, הסתכלנו על העניין ואמרתי: "את הכסף הזה חייבים להביא". נפגשתי עם ראשי הבנקים, ותוך ימים התארגנה החבילה של 15 המיליון, מה שאפשר להזרים את זה ליום הבחירות".

מעניין אם בנימין נתניהו מודע לנכונות המרשימה של שלושה בנקים בישראל להעביר כסף משמעותי ברגע האחרון למי שניסה, והצליח, להדיח אותו בבחירות 99'. כך או כך, גם הליכוד, גם נתניהו, נזקקו לא מעט בשנים האחרונות לחסדי המערכת הבנקאית בכלל, ולבנק הפועלים בפרט.

בכיר בליכוד אמר לנו:

"לקראת הבחירות המוניציפאליות לא היה לנו כסף. כבר אי אפשר היה לבקש מהבנק, אז נתניהו הרים טלפון למישהו וזה הסתדר. לבנק היה ניסיון טוב איתנו ולכן הוא הילווה. ביבי גם הרים טלפון לעוד חבר שלו לקראת אחת ממערכות הבחירות האחרות, והביא שני מיליון שקלים ממזרחי-טפחות. גם שם בדקו אותו, וראו שיכול להחזיר, ואכן החזרנו הכול. זה לא שהבנק מוותר. הבנק לוקח פה סיכונים שאולי הוא לא היה לוקח עם כל לקוח".

דוח הליכוד לקשם המפלגות, 2010דו"ח של הליכוד לרשם המפלגות, מגלה שנכון לסוף 2010, המפלגה חייבת כ-17.5 מיליון שקלים, אבל אף אחד מעשרות נכסיה לא משועבד לבנקים.

במהלך הכנת התחקיר גילינו למשל, שכאשר שר האוצר נתניהו ניסה להעביר דו"ח ועדת בכר שפגעה בבנקים, ביקש שלמה נחמה מחברו אורי שני, שיעזור לו להשפיע על נתניהו, בין השאר באמצעות פגישה עם אותו אביגדור יצחקי. בסופו של דבר, הדו"ח אושר, למרות כל הלחצים.

אז מאיפה אתם שואלים תיקחנה המפלגות שלנו כסף, אם לא מהבנקים? תנו לי לספר לכם עובדה אחת. "ישראל ביתנו", "ש"ס", "שינוי" מנוחתה עדן, כל המפלגות האלו מתאפיינות במזג מפלגתי ריכוזי, שלא לומר דיקטטורי. אבל יש להן עוד קו דמיון – הן לא חייבות שקל לבנקים. לפי הדוחות שלהן לפחות, הן לא צריכות את הטובות שלהם בכלל. זה לא אומר שזו התנהלות מפלגתית יותר נכונה. זה כן אומר שיכול להיות שהמפלגות שלנו יכולות לחיות ממיליוני השקלים שהמדינה נותנת להן.

כתבתו של רביב דרוקר

עריכה: לי בר לבב

צילום: דודו בוקר, עמיר טרקל, אמיתי אייזנברג

מקליטים: אוהד סתמתי, עמית אלה

תגובות:

תגובת שלמה נחמה:

מעולם בשום פגישה שהיא בין מר נחמה למר יצחקי ומר שני לא הייתה כל בקשה ו/או התניה מצד נחמה הקשורה קשר כלשהו לעמלות הבנקים.

תגובת בנק הפועלים:

בנק הפועלים מתנהל כחוק ופועל על בסיס שיקולים ענייניים בלבד ולפי נהלים מקובלים, לרבות מטחונות לאשראי. מנכ"ל הבנק לא נפגש ולא טיפל אישית בבקשות אשראי כאמור על ידכם.

שלא תתבלבלו – ה'איש הרע' בסיפור של "מעריב" הוא נוחי דנקנר (ואנשיו)

23 בספטמבר 2012
 

לפני שנה וחצי התקשר אליי רני רהב. לא אירוע של מה בכך. אין בינינו יחסי קירבה מיוחדים, אם לנקוט בלשון המעטה. פעם הוא אפילו כינה אותי ואת עפר שלח בשיחת טלפון "נאצים". רני התקשר כדי לבשר לי שהאיש שהוא מייצג, נוחי דנקנר, קנה את "מעריב". לפי יחצ"ן הצמרת, דנקנר יציל את העיתון והוא עושה את זה בשביל הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי. הוא ביקש, מר רהב, שאתן לזה ביטוי, שאגיד פעם מילה טובה על דנקנר. האמת, שמחתי. אני מאוד אוהב את "מעריב" ומאוד רוצה שאיכשהו ימשיך לחיות (זה הזמן להתנצל על אמירה מטופשת שלי באיזה ראיון בו אמרתי שאני לא קורא את העיתון. התכוונתי שאני באמת לא מנוי, אבל משתדל לקרוא מה כותבים עפר שלח ובן כספית ובן דרור ימיני ונדב איל ומזל מועלם ואביעד פוהורילס ועוד ועוד).

ובכן, לפי התנהגותו של דנקנר ואנשיו מאז, דמוקרטיה זה לא בדיוק מה שעמד לנגד עיניהם. תיכף אגיע לזה. קודם למה שקורה עכשיו.

לזכות דנקנר ייאמר, שהוא כמעט הצליח לבלבל את כולנו. הספין על מכירת העיתון לשלמה בן צבי כמעט עבד, אבל אחרי שמתבררים פרטי העסקה, ברור מאוד מה באמת קרה פה.

דנקנר סוגר את "מעריב". זו האמת. הוא הולך לכינוס נכסים ואת הנכסים ששלמה בן צבי ירצה לקחת מתוך "מעריב", הוא יוכל לקחת. יכול להיות של"מעריב" אין הצדקה כלכלית בשוק התקשורת העכשווי, אבל דנקנר היה אמור לתת על העיתון פייט, לפחות אותו מאבק שהוא נותן כדי לא ללכת ל'תספורת' והוא לא נתן.

נכון, כפי שכותב בן כספית, הוא הוציא מאות מיליוני שקלים בשנה וחצי שהוא שם. אני לא מזלזל בזה, אבל ראשית, זה לא מכיסו. זה מהכיס של החברות הציבוריות ושנית ויותר חשוב, מה הוא עשה בכסף הזה? האם הוא ניסה להוליך מהלך אסטרטגי שיציל את העיתון? או שכל מה שהוא עשה בו זה לנסות להשתמש בו ככלי במלחמה שלו נגד אוייביו ובראש ובראשונה "דה מרקר" ועורכו הראשי, גיא רולניק?

קלמן ליבסקינד, כתב חוקר ב"מעריב", אמר בשבוע שעבר ב"סדר יום" עם קרן נויבך, שמה שהוא ראה בחצי השנה האחרונה בעיתון זה "סדום". הוא דיבר על "קריסה מוסרית", התפרקות של הערכים העיתונאיים. הוא לא רצה לנקוב בשמות, אבל כל אחד שמעורה קצת בשוק התקשורת יודע למי הוא התכוון. הוא התכוון לכך שדנקנר ואנשיו השתמשו בעיתון באופן בוטה וגס. הנה מה שנאמר לאדם שגוייס לעיתון לתפקיד בכיר בראיון עבודה. "אני רק רוצה שתדע שהעיתון הזה נועד בראש וראשונה כדי להילחם ב"דה מרקר" העיתון ובגיא רולניק האיש. אני רוצה לדעת שאתה בסדר עם זה". הבכיר נאלץ להגיד שכן, הוא בסדר עם זה. כמה מקומות עבודה ראויים פתוחים היום לאנשים ראויים בתקשורת?

כתבים ב"עסקים" סיפרו לי איך מצנזרים להם ידיעות, לעתים עם קשר רופף לאינטרסים של דנקנר וקבוצת איי די בי. נדמה לי שלא מוגזם יהיה להגיד שבן כספית, העיתונאי הבכיר בעיתון, עבר את התקופה הקשה ביותר שלו בתקשורת בשנה האחרונה. לזכותו ייאמר שהוא המשיך לכתוב באומץ את דיעותיו, גם כשזה לא היה נוח לבוס, אבל לחומרים שלו נמצא לפתע פחות ביקוש.

מה שהכי עצוב הוא שדנקנר ואנשיו יכלו להילחם על העיתון. יש בו כל כך הרבה עיתונאים טובים שלכתיבתם יש ביקוש. אני לא רוצה להתיימר להביא עכשיו איזה מודל כלכלי שהיה מציל את העיתון, אבל דבר אחד ברור – בשנה וחצי חוץ מגלי פיטורין, לא תמיד ענייניים (האם יש קשר בין מה שכתבו כמה עיתונאים בכירים בעיתון על נוחי דנקנר, על חלק מאנשיו והמחאה החברתית, לפני שהעיתון נקנה על ידי דנקנר, לעובדה שהם פוטרו מהעיתון?), לא נעשה שם שום מהלך משמעותי שיכול היה לייצר תפנית.

ומילה אחרונה לקלמן ליבסקינד. אני באמת מעריך את ליבסקינד ויושרו. באמת. זה לא מס שפתיים לפני שאני 'תוקע לו'. אני באמת רוצה לנסח את דבריי כך שהוא יבין שזה לא בא ממקום של עוקצנות.

ליבסקינד קרא בעבר לסגור את גלי צה"ל. הייתה לו הנמקה מסודרת והגיונית, כהרגלו. המשמעות היא שהוא ביקש להעביר את עשרות עיתונאי גל"צ את מה שהוא עובר עכשיו. נכון, זה לא אותו דבר. זה אף פעם לא אותו דבר. יש גם כאלו שטוענים שהיה צריך לסגור את "מעריב" מזמן (בעיקר עיתונאים ב"דה מרקר") כי המשך קיומו הושתת לכאורה על אדנים לא ענייניים (ההלוואה המוזרה מבנק הפועלים, הרכישה הלא הגיונית של נוחי דנקנר) והאדנים הללו עיוותו את שוק התקשורת הישראלי והשקיעו את שאר כלי התקשורת בבוץ יותר גדול.

לא הסכמתי עם הטיעון בעד סגירת "מעריב" ואני חושב שאסור לסגור את גלי צה"ל. במדינה בה התקשורת משמשת שומר סף כל כך חשוב, אולי שומר הסף המשמעותי ביותר כרגע, כל כלי תקשורת שממשיך לתפקד כמו כלי תקשורת, צריך לשאוף שימשיך לפעול. לא פחות חשוב – אנחנו העיתונאים צריכים מאוד מאוד להיזהר לפני שאנחנו משמיעים עמדות כאלו.

אנקדוטה לסיום – לפני מספר חודשים הייתי בין המארגנים של כנס חירום למען תקשורת חופשית בסינמטק תל אביב. מאוד רצינו שנחום ברנע ידבר בכנס. רזי ברקאי פנה אליו והוא התלבט וחשב ואמר שיבוא לכנס ויחליט במקום. הוא אכן הגיע לכנס ונאמר לי שהוא החליט לדבר. נהדר. בנאום הקצר שלי דיברתי נגד עיתונאים שקוראים לסגור כלי תקשורת. גם ברנע כתב בעד סגירת גלי צה"ל והחינוכית והוא לא מאוד אמפטי למאבק של ערוץ 10. כשירדתי מהפודיום, נאמר לי שברנע הלך. רגשות האשם אכלו אותי. בגללי נחום נעלב והלך הביתה ולא נוכל לשמוע את דבריו. למה לא יכולתי להתאפק? אחר כך קראתי שזקפתי לעצמי קרדיט לא לי. ברנע הסביר כי הלך מהכנס מכיוון שהוא לא מוכן לדבר במקום בו דן מרגלית מדבר. היום חשבתי לעצמי שהיה מאוד משמח אם שניהם, מרגלית וברנע, יפנו קצת מהאנרגיה מעוררת הקנאה שלהם לכתוב הרבה ובלהט למען הצלת "מעריב".

ההתנגדות של לימור לבנת לקידום שי ניצן

19 בספטמבר 2012
 

שי ניצן שמאלני? אני לא מצליח לחשוב על פקיד יותר מימסדי, יותר לויאלי למערכת, שיכול לשרת כל שר וכל דיעה כמו ניצן. קשה לי לדמיין עמדה של המערכת שהוא לא מוכן לייצג, לטעון למענה. עינויים בשב"כ? ברור. עונש חמור לענת קם? בטח. העמדה לדין של אורי בלאו? אין בעיה. שינוי עמדה בעניין מיגרון? ניצן שם. האיטיות והרפיסות של ויינשטיין בעניין חקירת נתן אשל? ניצן מגן בחירוף נפש. להגיד שניצן הוא שמאלני זה כמו לטעון שיעקב נאמן עומד להנהיג את מרצ בבחירות הקרובות.

זה לא שמישהו בימין העמוק, שנלחם נגד ניצן, חשב אחרת. הם פשוט מבינים שאם הם מצליחים להביא את ישראל כץ ולימור לבנת לדבר נגד ניצן ואם נתניהו ויעקב נאמן לא מעזים לצאת בקולי קולות למענו, אז זה יזעזע את אחרון הפקידים במשרד המשפטים. הפקיד הצעיר יסתכל למעלה ויגיד – אם אם על ניצן הם עשו קמפיין כזה, אז מה יהיה עלינו.

שרת התרבות, לימור לבנת, בפזילה עמוקה לכיוון ימין, אמרה בדיון שהבעיה שלה היא לא עם העמדות של ניצן, אלא עם דרך המינוי שלו. בתקשורת צחקו עליה ובצדק. גם אני מתקשה להאמין שזה באמת מה שהפריע לה, אבל האמת, זה כן מה שהיה צריך להפריע לממשלה כולה. מבקר המדינה כבר אמר מה הוא חושב על הדרך בה מתמנים אנשים במשרד שאמור לשמש דוגמא עבור כולנו לשמירת חוק. משרד המשפטים עושה צחוק באופן שיטתי ממכרזים לבחירת אנשים. הוא מטיף לכל העולם מה מותר ומה אסור בועדות איתור, מכרזים וכו', אבל בתוכו פנימה, משתמש שוב ושוב בכל מיני שיטות, בעיקר מינויים בפועל, כדי למנות אנשים. הכול תפור וסגור וכולם יודעים. גם במקרה ניצן מצאו איזו פרצה. אם זה מתחת לשנתיים אז מותר. גם במינוי הקודם של משנה ליועץ, כל הפרקליטות ידעה שרז ניזרי יקבל את זה. אם אלו שמפרשים עבורנו את הנורמות נוהגים כך, אז מה אפשר לבקש מהשר הממונה על שירותי הדת. 

פסק הדין שהורה לחשוף את ציוני המיצ"ב – לנשק את השופטים

16 בספטמבר 2012
 

המאמר הזה פורסם במקור באתר התנועה לחופש המידע

לפני כחמש שנים ביקשנו לדעת מהם ציוני המיצ"ב של בתי הספר. לפני כחודש פסק בית המשפט העליון כי המידע הזה צריך להתפרסם. אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה. טקסט אופטימי לשנה החדשה מאת יו"ר התנועה לחופש המידע

תחנה ראשונה, 2006-2007: התקשרה אליי אישה והציגה את עצמה כאמא של ילדים ממודיעין (אולי היא אמרה שהיא מורה? כבר לא זוכר). היא אמרה שהם מבקשים מהעירייה לדעת מה ציוני המיצ"ב בבית הספר, אבל לא מוכנים להגיד להם. כנראה, שומרים עליהם מפני עצמם. שלא יזדעזעו, שלא יבקשו חלילה להחליף בית ספר או, אלוהים ישמור, לדרוש שבית הספר ישתפר. הגשנו בקשת חופש מידע למשרד החינוך לפרסם את ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר ולא רק לפי ערים, כפי שהם נהגו לעשות. משרד החינוך הוא אחד המשרדים הפחות שקופים ופחות יעילים. לא ציפינו להרבה. הם סירבו, לא לפני שטירטרו אותנו קצת. ביחד עם עמותת הל"ה ו-13 הורים (ובאמצעות עו"ד רז בן דור אז עוד במשרד של בעז בן צור) עתרנו לבית המשפט המינהלי, אבל אז ציפתה לנו הפתעה.

תחנה שנייה, 2009: הליכוד חוזר לשלטון ומרכיב ממשלה. בהסכמים הקואליציוניים אני מופתע לגלות שכתוב שכל המפלגות שנכנסות לקואליציה מתחייבות לתמוך בחשיפת ציוני המיצ"ב לפי בתי ספר. מאיפה זה בא? למי זה היה חשוב? איך בכלל זה הפך לנושא? התקשרתי ליו"ר צוות המשא ומתן הקואליציוני מטעם הליכוד, גדעון סער. שר החינוך המיועד לא ידע על מה אני מדבר. לא מאשים אותו. היו סוגיות יותר חשובות על הפרק. סער שיער שאגף התקציבים באוצר הכניס את זה ומכיוון שלאף אחת מהמפלגות לא היה ממש איכפת מהנושא, אז כולם חתמו בלי בעיות. לתומנו חשבנו שבזאת הסתיימה העתי! רה. עלה שלטון חדש, ייצר הסכמה על הנושא, יו"ר צוות המו"מ הקואליציוני התמנה לשר חינוך, ברור שמשרד החינוך יירד מהעתירה. ציפתה לנו עוד הפתעה.

תחנה שלישית, 2010: משרד החינוך נתן מלחמה. הוא הקים ועדה מקצועית שדנה והחליטה שאסור שההורים יידעו כמה טוב או רע בית הספר שלהם. המידע צריך להישמר רק בכספות משרד החינוך. די בכך. בית המשפט המחוזי, לצערנו הרב, נתן גיבוי להחלטה המוזרה. הפסדנו בעתירה. זו אחת העתירות היחידות שהפסדנו בכל השנים שהתנועה לחופש המידע קיימת, אם לא סופרים את העתירות בנושאי ביטחון שהגשנו. התלבטנו קצת אם לערער. משאבי התנועה מצומצמים. משרד החינוך מטפס על הקירות, בהימ"ש המחוזי איתו. בסוף, התקבלה ההחלטה שתמיד מתקבלת. ערערנו (באמצעות עוה"ד חגי הלוי ויפעת נפתלי ממשרדו של בעז בן צור).

תחנה רביעית, 2012: העליון בראשות המשנה לנשיא, השופט אליעזר ריבלין, נתן פסק דין כל כך טוב, כל כך חכם, שאם אפשר, הייתי מנשק את כל השופטים. לא רק שניצחנו, לא רק שפסקו לזכותנו הוצאות (אפשר היה קצת יותר…), גם כללו בפסק הדין כאלו אמירות חשובות על החשיבות של חופש מידע, של שקיפות, על הצורך של השלטון להתעלות מעל האינסטינקטים הבסיסיים שלו. תענוג. והכי חשוב, תקדים דרמטי שיעצב, אני מקווה, את כל הפסיקות העתידיות של בתי המשפט בעתיד.

מה השורה התחתונה? צריך לעתור יותר. הממשלה, לצערנו, עדיין לא מצליחה להתרגל לעידן השקיפות. בתפקידי הטלוויזיוני אנחנו מנהלים מאבק נגד המועצה להשכלה גבוהה, גוף שאמור להציב לכולנו דוגמה לשקיפות והתנהלות נכונה. באילו דרכים עלובות הם מתפתלים בניסיון לא למסור שום מידע אמיתי, פשוט מזעזע. יש לי עוד הרבה דוגמאות כאלו, אבל כמעט בכל פעם שאנחנו מביאים את הדבר למגרש של בית המשפט, דברים משתנים (אם יקרה נס, ייתכן שבית המשפט יכריע סוף סוף גם בעתירה שלנו לחשיפת הדרך שבה נקבע ציון הקב"א על ידי הצבא, עתירה שאוטוטו מגיעה לגיל גיוס…). אני לא רוצה להיות דרמטי מדי, אבל אם בשנה הבאה תוגשנה פתאום כמות אדירה של עתירות חופש מידע, זה ישנה את המדינה יותר מכל הפגנה.