ארכיון שנת: 2012

האם וינוגרד ובורובסקי עזרו לישי מול לינדנשטראוס?

21 ביוני 2012
 

בהתחלה ישי שכר את עו"ד יעקב בורובסקי. אנשיו אמרו לו – הוא חבר של המבקר, מכיר אותו, יודע איך זה עובד. הוא היה יועצו הבכיר של לינדנשטראוס. הוא יידע איך לרכך את הדו"ח. ובכן, זה לא כל כך עבד. המבקר לא אהב את הרעיון. זה הריח לו לא טוב. התחקיר בערוץ 10 על פעילות בורובסקי לא שיפר את תחושתו והוא ביקש במכתב מבורובסקי לא לייצג מולו. לישי, בינתיים, צצה הברקה עוד יותר גדולה. לשכור את השופט בדימוס, אליהו וינוגרד. אם מי שהיתווה לכול השרים סטנדרט פעולה ראוי בוועדת וינוגרד, ידבר בשבחו, אז מה לינדנשטראוס יוכל כבר להגיד?

ובכן, מבחינת ישי, זה באמת היה גאוני. מבחינת וינוגרד, אלוהים ישמור.

ראשית, תקראו בדו"ח המבקר את ההתייחסות שלו לדרך בה ניהל ישי את הגנתו, באמצעות עורכי דינו המפולפלים. עזבו, אני אחסוך לכם את הקריאה. המבקר קורע את ישי על התגובה שלו. על פי התגובה של ישי – האחריות למחדל היא של משרד הבטחון, המשרד לבטחון פנים, משרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות (כן, כן, זו לא המצאה שלי), אבל היא בשום פנים ואופן לא של משרד הפנים. יתרה מזאת, לגורמי משרד הפנים, טען ישי, אין שום קשר ישיר או עקיף לאירוע. למה יש להם קשר? לגידול החסה בשטחים? המבקר קורא לזה "התנערות לא ראויה מאחריות". בשביל סוג התגובות הזה צריך את נשיא בית המשפט המחוזי? מה, גם בגיל 80 מותר לוותר על כל טיפת אינטגריטי בשביל כסף?

אפרופו כסף. תקראו את תגובת וינוגרד ל YNET על הביקורת כלפיו על כך שבסרט התעמולה של ישי, איכשהו הושמטה העובדה שהוא עורך דינו של ישי. וינוגרד משיב שהוא לא קיבל כסף. המשרד בו הוא עובד קיבל כסף (למיטב הבנתי, זה בכלל כסף ציבורי. ההגנה על ישי מומנה מתקציב משרד הפנים).

לא הוא. האם אי פעם שמעתם טיעון מופרך מזה? מה היה עושה השופט וינוגרד לעורך דין שהיה טוען בפניו טיעון כזה? מה שיעור ההוצאות שהוא היה פוסק נגדו?

אלי ישי הוא אחד השרים הרעים שהיו פה. ככה היה בכל המשרדים בהם כיהן. שטחי ופופוליסטי. איך השתכנע וינוגרד לייצג אותו? הרי הוא הכיר קצת את פועלו בזמן מלחמת לבנון השנייה. מה הניע את וינוגרד? הכבוד? הכסף? תהרגו אותי אם אני מבין.

מ"ידיעות" לא נמסרה תגובה

11 ביוני 2012
 

מאמר שפרסמתי הבוקר ב"מרקר" לקראת הכנס השנתי של התנועה לחופש המידע. הכנס ייערך ב – 19.6, יום שלישי, החל מהשעה 17:00 בבי"ס למשפטים של המכללה למנהל בראשון לציון ויעסוק הפעם בשקיפות בתקשורת. ידברו: רזי ברקאי, ח"כ אורי אורבך ורותי יובל. הכנס פתוח לציבור.

תריצו בגוגל את המשפט הבא: מ"ידיעות" לא נמסרה תגובה. המסך יתפוצץ. מ"ידיעות" לא נמסרה תגובה לטענות קשת בנושא סיקור פרשת הכדורים ב"האח הגדול"; מ"ידיעות" לא נמסרה תגובה על טענות לפרסום שגוי בנושא בדיקת הפוליגרף שעברה האם שנחשדה בהתעללות בתאומיה; ומהעיתון לא נמסרה תגובה אפילו לסתם מינוי של סגן עורך חדש.

אולי סתם לא נמסרה תגובה? יכול להיות שהדוברת ב"ידיעות" קצת אטית? זהו, שאתם מניחים שיש דוברות. נסו לחפש בגוגל את המשפט: "ידיעות" סירבו למסור תגובה. תגלו שלפי התוצאות העיתון סירב למסור תגובה לאיזה טיזר שנשכח ב"ממון" והפיל לכאורה מניה. הם סירבו למסור תגובה לטענה על ניגוד עניינים מובנה של פרשן לענייני בריאות (כמה זה קשה לחבר תגובה סבירה לטענה הזאת?). אחר כך תקתקו בגוגל: ""מידיעות' נמסר בתגובה". הידיעה הראשונה שעולה היא ממארס 2005.

"ידיעות אחרונות" הוא רק מקרה מוקצן. כולנו חולים במחלת חוסר השקיפות. אנחנו לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד. למה מי אתם בכלל? מה תעשו לנו? אנחנו לא צריכים להגיד דבר על תהליך קבלת ההחלטות שלנו. קופסה שחורה. הכנת העמוד הראשון של העיתון יותר חשאית מתהליך הכנת התקציב. סידור הליין אפ של מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה היא מינימום תוכנית התקיפה הישראלית באיראן. למה החליט העורך שהוא פותח עם גבעת האולפנה? למה הוא לא עושה פולו-אפ לידיעה של הערוץ המתחרה? איך נגנז לפתע תחקיר מעניין? למה בעיתון אחד אין מלה חיובית על ועדת הריכוזיות ובעיתון אחר היו 50 כותרות ראשיות בעניין בשנה?

זו לא סתם חוסר שקיפות. זה מוסר כפול. העיתונאים דורשים מהממשלה שתיתן הזדמנות הוגנת בקבלת עובדים, שתפרסם מכרזים, שלא תנהג בפרוטקציה. אנחנו נוציא להורג שר שנתן למקורביו ג'ובים. מישהו ראה מודעת "דרושים" לתפקיד כתב בכלי תקשורת גדול? אנחנו דורשים מהשלטון שישלב נשים, ערבים ורוסים בתפקידים שונים. האם שמעתם כלי תקשורת שמדווח כמה כתבים ערבים יש לו? יוצאי חבר העמים?

העיתונאים דורשים מהרשויות שייתנו דין וחשבון על מחדליהן, שלא יטייחו ושיישאו באחריות – לשריפה בכרמל, למרמרה, למלחמת לבנון השנייה ולפערים החברתיים. וכשאנחנו מפרסמים מסמך מזויף או טוענים שבטוח יש לסדאם חוסיין נשק לא קונבציונלי (עיתונים אמריקאיים מכובדים, שטענו את אותה טענה, פירסמו אחרי המלחמה תחקירים מטעמם בשאלה "איך טעינו?" ומה המסקנות שאנחנו צריכים להסיק מכך, כולל פרסונליות).

אנחנו דורשים בצדק מהשלטון שיתקשר עם הציבור, שיענה לפניות. ניסיתם להתקשר לכלי תקשורת גדול? לקבל תשובה? לדבר עם העורך הרלוונטי?

נכון, לא כל העיוותים האלה קשורים לשקיפות. חלקם עמוקים יותר ובעייתיים יותר, אבל זו טיבה של שקיפות. אם אתה יודע שיום אחד תהיה חייב לדווח על שיקוליך, יש סיכוי גדול יותר שבזמן אמת השיקולים שלך יהיו ענייניים. אם תצטרך לתת תשובה לשאלה למה לא עשית פולו-אפ לידיעה חשובה של המתחרה, אולי תצטרך לגנוז את המדיניות הפופולרית בחדרי החדשות – אל תעשה פולו-אפ על סיפור של המתחרה, אלא אם אין ברירה, מתוך תקווה שהסיפור שלו ייקבר.

אנחנו, העיתונאים, דורשים, ובצדק, שינהגו בכלי התקשורת כאילו הם פועלים במרחב הציבורי. אנחנו לא סתם חברות עסקיות שנועדו למקסם רווחים. אנחנו באמת לא. אנחנו פועלים במרחב הציבורי ומגיעה לנו קצת יותר הבנה בבתי המשפט לתפקידנו. מגיעה לנו יותר נגישות לשלטון. מגיע לנו?

עזרו לנו למצוא את עופר עייני

16 במאי 2012
 

זה מאוד קשה למצוא את מר עייני בימים אלו. הכנסים שלו סגורים לתקשורת. הוא לא מתראיין, לא מדבר, לא מגיב, לא נואם, לא קיים. יו"ר ההסתדרות מעדיף, כנראה, שלא תשימו לב שיש בחירות בהסתדרות עוד שישה ימים. אם יו"ר ההסתדרות כל כך גאה בכהונתו, למה הוא מתחבא? הוא לא מסכים לעימות עם יריבו איתן כבל. גם לא בעיתון.

עייני לא המציא את האסטרטגיה של הרדמת הבחירות. כל מועמד מוביל שואף ששום דבר לא יזוז עד שהקלפיות ייסגרו, אבל עייני לקח את זה לשיא חדש. אפילו נתניהו, בקרב הקשה נגד פייגלין, הסכים לפתוח כנס אחד שלו לתקשורת. במקרה של עייני זה נראה יותר מאשר האסטרטגיה השקופה של להוריד את אחוזי ההצבעה למינימום. אצלו זה נראה כמו משהו אישיותי, קושי לעמוד בפני שאלות קשות, פחד מפני ביקורת.

כשערכתי את התחקיר על תפקודו כיו"ר הסתדרות, הגיעה מצידו הצעה מפתה – אתם תגנזו את התחקיר ובתמורה מר עייני יסכים לבוא לראיון אחד על אחד אצלך. תוכל לשאול כל מה שאתה רוצה. ניסינו להסביר בעדינות, שלמרות הפיתוי העצום, אנחנו לא גונזים תחקירים. הצד של עייני התעקש. קחו ראיון. כל התקשורת מבקשת לראיין אותו והוא לא מסכים. הוא יבוא רק אליכם. יהיו פרומואים: עופר עייני עונה על הכול.

הצעת הנגד שלנו אמרה – אנחנו מזמינים את מר עייני להתראיין אחרי התחקיר. הוא יוכל להגיד כל מה שהוא רוצה ללא צנזורה. הסכמנו לתת לו זמן שידור שווה לזמן התחקיר. הבטחנו שיוכל להכפיש אותנו ככל רצונו, לטעון שאנחנו עושים את זה משיקולים זרים, שאנחנו משרתים את אוייביו, כל מה שהוא אמר באותם ימים למי שדיבר איתו.

תשובת עייני הייתה – מה פתאום. ככה תקבלו גם תחקיר וגם ראיון בלעדי. בראייה שלו, מסתבר, ראיון איתו זו מין מתנה כזאת שנותנים רק למי שמגיע לו (אם אתה גונז תחקיר, למשל). עכשיו, למשל, יש טענות חזקות שעיתון גדול גנז תחקיר כנגד מר עייני. אגב, ההצעה האחרונה של מר עייני אלינו, בהקשר לתחקיר, הייתה – תפרסמו אותו אחרי הבחירות. למה עכשיו. כלומר, חכו איתו חצי שנה. אל תשפיעו על הבחירות. הבוחרים עוד עלולים להתעורר חלילה, לגלות שיש בחירות וללכת לקלפי. אסון.

עלובים

28 באפריל 2012
 

כמה עלובים השרים האלה. בבת אחת, מתקפה מכוערת של שרים על ראש שב"כ, שרק אתמול הם מרחו במחמאות מכף רגל ועד ראש. השר שמחון (חידה: מי יכול לנקוב במשהו חיובי שעשה השר שמחון?), מאשים אותו בתקופה ששליט היה בכלא. ליברמן תוהה למה לא התפטר (למה ליברמן לא התפטר כשהקפיאו את הבנייה בהתנחלויות, לא העבירו ברית זוגיות אמיתית, לא קידמו את חוק הגיור, לא שינו את שיטת הבחירות ובקיצור, לא עמדו בכל הבטחות הבחירות של מי שנוהג להתגאות ש"מילה זו מילה" כשבעצם אצלו "מילה זה "אני בטוח שתשכחו את מה שהבטחתי""), "שר בכיר המקורב לנתניהו" משער שהמתקפה של דיסקין היא מכיוון שהוא לא שבע רצון שהמועמד 'שלו' לא נבחר להיות ראש השב"כ. איזה גועל. בא אדם, שכל מה ששמענו עליו 4 שנים זה שבחים על גבי שבחים מכל השרים האלו ממש. אמרו לנו שהוא אחראי לעצירת הטרור (לא הפלשתינאים), שהסקירות הבטחוניות שלו הן תאווה לאוזניים, שהוא רציני, מעמיק, יסודי, שאין לו אספירציות פוליטיות ואז הוא מעז למתוח ביקורת על נתניהו וברק. אלוהים שישמור. כפר באלוהים, מרד בשכינה, יצא נגד עשרת הדיברות. ישר יוצאים שרי ממשלת ישראל במתקפה. להרוס את האיש, לרצוח את המוניטין שלו, לא להשאיר ממנו כלום. אף אחד לא מתמודד חלילה עם הטענות לגופן. אף אחד לא שואל את עצמו אולי במקרה האיש צודק. למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על משיחיות? מי חושב שהוא המשיח (ניחוש מושכל: הבעל של שרה)? איך שר התמ"ת יודע בכלל שראש השב"כ לשעבר לא צודק?

בתום הכהונה הקודמת שלו כראש ממשלה, התברר שראשי זרועות הבטחון שתחתיו חשבו שנתניהו הוא ראש ממשלה בעייתי, בלשון המעטה. הרמטכ"ל בתקופתו, אמנון ליפקין שחק, התמודד נגדו. לראש השב"כ בתקופתו, עמי אילון, לא היו מילים טובות עליו, בלשון המעטה. בכהונה הזאת, מסתבר, נתניהו וברק מפחידים עוד יותר את ראשי זרועות הבטחון. הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי אומר עליהם דברים קשים (מתי בפומבי?). את דגן, ראש המוסד, שמענו ועכשיו גם את דיסקין, במתקפה חסרת תקדים בעוצמתה. לא יודע מה איתכם, אבל אותי זה די מפחיד שאנשים שקולים, שאמורים רק להפסיד ממתקפה על ראש ממשלה ושר בטחון מכהנים (פחות משתלם להעסיק בכיר בטחוני, שמסוכסך עם מספר 1 ומספר 2), שמים את נפשם בכפם ויוצאים נגדם.

ראיון ל"וואלה! ברנז'ה". 25.4.2012

25 באפריל 2012
 

קשה לחשוב על עיתונאים ישראלים המזוהים עם המושג עצמאות מבלי לקחת בחשבון את הפרשן הפוליטי של ערוץ 10 ומגיש תוכנית התחקירים של הערוץ "המקור" (לצד מיקי רוזנטל), רביב דרוקר.

עשר תוכניות לפני סוף העונה ("כאן לא חושבים על פגרה"), וכשערוץ 10 – האכסניה בה מתגורר דרוקר כבר קרוב לעשור – ממשיכה להתנדנד בין חיים ומוות, התפנה דרוקר לשיחת חג עם וואלה! ברנז'ה על מצב אומת התקשורת. כצפוי, לא רק הקפה היה חם. להמשך קריאה.

תביעת הדיבה של רן ארז – הסוף (כנראה)

8 באפריל 2012
 

בשבוע שעבר קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור ערוץ 10 על פסיקת ביהמ"ש השלום וקבע שמה ששידרנו על רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, היה גם אמת וגם תם לב. כמה הערות על החוויה:

1. חמש שנים, אין ספור ישיבות, מתחים, ידיעות בעיתון (הצד השני נעזר במשרד יחסי ציבור ששיווק כל איזה חצי אמירה במשפט המאה הזה, בלי לשכוח, כמובן, להחמיא לעורכי הדין של ארז, גלמן ופעיל). היה שווה? לא, אבל זו לא הייתה החלטה שלנו לפתוח בהליך ומיליון פעם ניסינו להוריד את מר ארז מהעץ. הצענו לו שיבוא, יתראיין, ישפוך חמתו עלינו. לא הלך.

2. כשהתחיל ההליך,  הודעתי בטיפשות שלא אסקר את תפקודו של רן ארז עד תום ההליך. חשבתי שזה נקי יותר. בפועל, זה גרם לכך שחמש שנים לא נגעתי בסיפור ויצרתי תקדים לא חכם שמי שרוצה שקט מאיזשהו כתב או ערוץ, צריך לתבוע אותו. לרן ארז זה לא עולה כסף, השם שלו יעמוד גם בקביעות של פסק הדין (ארז טען שלא אמר כלל את הדברים. ביהמ"ש פסק שאמר), כך שמבחינתו זה WIN WIN.

3. עד מפתח בפרשה היה מנחם כהן, סמנכ"ל משרד החינוך, ששמע את דברי ארז בשיחה המפורסמת ההיא. אם הייתי שר החינוך, לא הייתי משאיר את כהן בתפקידו רק על העדות שהוא נתן בביהמ"ש. זו ממש לא הייתה עדות של מישהו שנחוש לספר את האמת. הוא הלך ימינה וזגזג שמאלה. השופטים, למזלו, לא אמרו דבר על עדותו, אבל אני נשארתי עם התחושה שאם זה סמנכ"ל משרד החינוך, אז איזה ציפיות יכולות להיות לנו מהמשרד הזה?

4. מה שלתחושתי הוביל להפסד שלנו בבית המשפט השלום זו טעות טקטית. הסכמנו להליך גישור לא רשמי, שערכה השופטת ריבה ניב, מחוץ לפרוטוקול. לא סתם הליכי גישור אמורים להיערך עד ידי צד שלישי ונשארים חסויים. במסגרת הניסיונות של השופטת לגמור את זה בפשרה, הסכמנו לתת כל מיני הסכמות לצד השני, להודות כביכול בטעות, שלא ממש הרגשנו שעשינו. בסוף, ההליך התפוצץ, אבל השופטת, כנראה, נשארה עם ההסכמה שלנו (שלא מתועדת, כמובן, כמו כל הדיון) והפכה אותה לפסק הדין בבימ"ש שלום.

5. יולי תמיר – אני מרגיש לא נוח לבוא בטענות לשרת החינוך לשעבר. חלק מהמשפט התנהל בזמן לא נוח, מבחינתה, ברמה האישית. גם הפוסט הזה נכתב בזמן לא נעים. בכל זאת, קיוויתי (קיווינו) שתמיר תעיד בביהמ"ש על מה ששמעה בפרשה הזאת. זה לא קרה. אולי אנחנו לא ניהלנו את זה טוב, אולי באמת הראש שלה היה במקומות אחרים (בצדק).

6. דניאל דורון – רובכם בוודאי לא מכירים את האיש, שמקדיש את חייו לעיסוק בשאלות אידיאולוגיות ונלחם עליהן כמו אריה. בסיפור הזה הוא היה המקור. הוא הסכים לבוא לביהמ"ש, לחשוף את זהותו ולספר את מה שראה. היחס שקיבל מעורכי הדין של הצד השני (וקצת מהשופטת) לא כיבד את האיש בעל הרזומה המכובד, אבל בסוף, עדותו התקבלה והערוץ שהסתמך עליו ניצח. מי אמר שהצדק לא יוצא לאור?

זו הייתה פרשה לא חשובה, שעלתה המון אנרגיה, כסף ולעתים גם עוגמת נפש. היא הסתיימה ככה מכיוון שמנהלי ערוץ 10 – יוסי ורשבסקי, ראודור בנזימן ואורי רוזן סרבו לוותר ובגלל הכשרון המשפטי של גלעד וינקלר, איילת בן חיים ובוקי כצמן (שטען בכשרון במחוזי).