ארכיון חודש: יולי 2014

ההצעה הסודית של אובמה לאבו מאזן

6 ביולי 2014
 

כן, גם אבו מאזן אשם בכשלון השיחות. לא רק האמריקנים ולא רק נתניהו, אבל הסיפור על אחריותו האמיתית של אבו מאזן כלל לא סופר.

בפברואר השנה נפגש אבו מאזן עם מזכיר המדינה קרי ברומא. הוצג לו לראשונה הנייר האמריקני, שלמעשה עבר אישור ישראלי. אבו מאזן לא הסכים לשמוע על זה ולדעתי, כאמור, בצדק מבחינתו. נייר שמובא כעמדה אמריקנית ומוצג אחרי שתואם לחלוטין רק עם צד אחד, הוא נייר לא קביל, מבחינת הפלשתינאים. הפגישה למעשה התפוצצה.

במרץ זומן אבו מאזן לבית הלבן לפגישה עם אובמה. מה שקרה בפגישה הזאת לא סופר עד היום, למיטב ידיעתי. האמריקנים גיבשו נייר חדש, בלי לתאם עם נתניהו, כמו שאמורה לעשות מעצמת על, שמתיימרת לשמש כ'מתווך הוגן'. לא ראיתי את הנייר הזה. ספק אם חברי צוות המו"מ הישראלי ראו אותו, אם כי הם הבינו בדיעבד שזה נעשה, אבל מהדיווח שאני שמעתי על הנייר הזה מדובר במסמך מרחיק לכת, שדומה יותר לפרמטרים של קלינטון. במקום אזכור חלבי של 'שאיפתם'  להקמת בירה בירושלים, מסמך אובמה קבע שתהיינה 2 בירות בירושלים. כנראה שגם הנוסחא הטריטוראלית חודדה שם. האמריקנים קיוו שלזה אבו מאזן לא יוכל להגיד 'לא'. המנהיג הפלשתיני אכזב אותם. אולי מכיוון שהופתע, אולי הוא באמת לא בשל, אבל אבו מאזן אמר משהו בסגנון – 'אני צריך להתייעץ, תעברו קודם את הישראלים עם זה'. המתווה שנקבע הוא שקרי יגיע לאזור, ייפגש עם נתניהו, יציג לו את זה ומשם ייסע לרמאללה כדי לעדכן את אבו מאזן בתשובה הישראלית.

קרי אכן הגיע בסוף מרץ לפגישה עם נתניהו. הוא היה אמור להיפגש גם עם אבו מאזן, אבל ביטל את הפגישה. הנימוק הרשמי היה שאבו מאזן בדיוק חתם על אותן 15 אמנות. כזכור, אלו אותם ימים קריטיים בהם ישראל לא ביצעה את הפעימה הרביעית של שחרור האסירים ואבו מאזן הגיב באותה חתימה על אמנות שאיימה לפורר את המו"מ. מה שעדיין לא פורסם זה שהאמריקנים גם פה פישלו. משום מה הם דיווחו לפלשתינאים על מועד כינוס הממשלה הקרוב, שנועד כביכול לאשר את שחרור האסירים. מועד כזה לא נקבע, בהחלט הייתה כוונה כזאת, אבל האמריקנים נתנו לפלשתינאים שאוטוטו זה בא, מה שרק ליבה אצלהם את הכעס.

האם נתניהו באמת אמר 'לא' למסמך אובמה, שהוצג על ידי קרי? למה אבו מאזן לא ברך עקרונית על מסמך אובמה? מכיוון שאינו בשל להסכם, או כי איבד כבר כל אמון בתהליך ובמנווטיו האמריקנים? כך או כך, כל העובדות המעניינות הללו לא סופרו לנו על ידי אינדיק.

ההערות של אינדיק מרתיחות

6 ביולי 2014
 

מזכיר המדינה, ג'ון קרי ושליחו למו"מ הישראלי – פלשתיני, מרטין אינדיק, השקיעו אנרגיה עצומה בקידום המו"מ. ערב אחרי ערב התכנס צוות המו"מ הישראלי והעלה את קרי בשיחת וידאו מהמדינה התורנית אליה נסע. הצדדים ניהלו שיחות של שעות, לא פעם בצעקות. אי אפשר שלא להעריך את המאמץ האדיר שעשו השניים. מצד שני, ההערות של אינדיק, אחרי התפטרותו, לעיתונאי ג'פרי גולדברג, הן לא פחות ממרתיחות.
אינדיק אמר שנתניהו "נע לתוך מרחב של הסכם אפשרי", אבל באמצע פברואר אבו מאזן לפתע "ננעל" ובמרץ הוא "יצא לגמרי מהמו"מ". אינדיק לא סיפר על הדרך הנוראית בה ניהלו האמריקנים את המו"מ. 4 חודשים התנהלו דיונים עקרים בין הצדדים, קצת דומה לשיחות וושינגטון. אחרי 4 חודשי בזבוז הזמן, האמריקנים בראשות קרי ואינדיק התחילו לעבוד על מסמך של עקרונות להסדר קבע. הם החליטו לעבוד רק מול ישראל. שלושה שבועות הם נפגשו באופן אינטנסיבי רק עם הצוות הישראלי ודנו איתו על כל מילה וכל משפט. אין דבר ששנוא יותר על הפלשתינאים מהטכניקה הזאת של מו"מ. אינדיק יודע זאת היטב. שלושה שבועות ישב צוות המו"מ הפלשתיני כמעט בחוסר מעש מוחלט, מתבונן בעיניים כלות איך מעצמת העל מתאמת את העמדות שלה עם ישראל, כשכל הזמן הזה הבית הלבן עוקב בדקדקנות (בחלק מהזמן הם שמו נציג שלהם בתוך הצוות האמריקני) שצוות קרי-אינדיק לא ייצר להם חלילה עימות פוליטי עם נתניהו על גבעת הקפיטול. אחרי שלושה שבועות, נזכרו האמריקני לבוא להציג את המסמך הפרו ישראלי שלהם לאבו מאזן (שלושה בכירים ישראליים, שמתמצאים במו״מ, ועליהם נשען מאמר זה, הודו באוזניי שנתניהו היה מסכים ליותר פשרות, אם היה מונח להחלטתו מסמך אמריקני עצמאי) ואז הם נורא התפלאו שהוא "נסגר". הם היו בטוחים שמנהיג הבובה שלהם יתחיל להעיר הערות על המסמך הפרו ישראלי במובהק שהם הציגו לו. וואלה, איזו הפתעה. המסמך, שמשתרע על כ – 10 עמודים, לא נתן כלום לפלשתינאים בירושלים, שיקף פשרה לא קטנה עבור אבו מאזן בסוגיית הפליטים, הכיר במדינה יהודית וכלל סידורי בטחון קשים לעיכול עבור הפלשתינאים.
מה שהכי מעצבן הוא שהטעות הזאת כבר נעשתה פעם אחר פעם בעבר. בקמפ דייויד, בשפרדסטאון, איפה לא. קוראים לזה עקרון ה"אין הפתעות" והוא אומר שארה"ב לא תפתיע את בעלת בריתה הקרובה בהצעות, שלא הובאו לידיעתה קודם. העקרון הזה גובר פעם אחר פעם על החובה הכי בסיסית של מתווך הוגן. אגב, לא אני אומר את זה. אינדיק כתב את זה בספר הזיכרונות שלו

אינדיק גם סיפק בטובו טענת הגנה לאבו מאזן. הוא "ננעל" בגלל הבנייה בהתנחלויות. אינדיק שוב שוכח לספר לנו על חלקם של האמריקנים. מסתבר שהאמריקנים הסכימו שנתניהו יפרסם מכרזים לבנייה בהתנחלויות תוך כדי המו"מ. יתרה מזאת, האמריקנים הם אלו שהציעו את הרעיון היצירתי שהמכרזים יפורסמו בצמוד לכל פעימה של שחרור אסירים. מכרזי הבנייה אף הובאו לידיעתם מבעוד מועד. אחרי הפעימה השנייה האמריקנים התחרטו וניסו להפסיק את הטירוף, אבל זה כבר היה קצת מאוחר מדי. אבו מאזן "ננעל"…

המאמר התפרסם הבוקר ב״הארץ״

הויכוח על "העורך הראשי" ברשות השידור – סיפורי מלחמה

5 ביולי 2014
 

פגשתי את ראודור במסדרון של קומה 23, המסדרון של משרדי התוכניות של חדשות 10. בדרך כלל הוא לא היה מסתובב שם. לא זוכר איך שיחת המסדרון התגלגלה –  עברו כבר כמה שנים – אבל די מהר מצאנו את עצמנו במשרד של "המקור". ראודור בנזימן היה מנכ"ל חברת החדשות במשך מספר שנים. יחסינו ידעו עליות ומורדות. באותה תקופה הם היו מצויינים. אולי בגלל זה  הוא הרגיש נוח לספר לי על הדרמה הענקית שהתגלגלה, מסתבר, מאחורי הקלעים ונחבאה מעיניי.

אני מתפטר מהתפקיד, כופים עליי התנצלות מבזה ואני לא יכול לעמוד מאחורי הדבר הזה, בישר בנזימן.

איזה התנצלות, מתי בכלל שידרנו משהו על שלדון אדלסון, על מה לעזאזל אתה מדבר. זכרתי שאבנר הופשטיין שידר כתבה על אדלסון לפני חודשים ארוכים, אבל זה לא היה איזה תחקיר מדמם ולא היו לו שום הדים מיוחדים. לא הבנתי איך מהכתבת פרופיל (הראויה) ההיא התבשל הסלט הבלתי ייאמן ההוא.

כמעט באוטומט ניסיתי לשכנע אותו לא להתפטר, לנשום עמוק, חשבתי שזה עוד אחת מהקריזות של ראודור, שזה משהו שקרה לפני שעתיים. לא ידעתי שזו סופה של התרחשות ארוכה ומפותלת. אתה צריך לראות את ההתנצלות, הוא אמר. לא הרבה לאחר מכן באתי למשרד שלו. האמת, לא ראיתי התנצלות כזאת בחיים שלי. כמה ימים לאחר מכן, הכול התפוצץ. כמה שעות לפני ששודרה ההתנצלות, התחלתי לבקש מכל העיתונאים של ערוץ 10 להגיע לדסק של החדשות. הרעיון היה שנעמוד מאחורי הזכוכית וכשגיא זהר יתפטר מהגשת התוכנית כולנו נריע לו. לא ממש חשבנו לעומק אם אנחנו רוצים שהצופים יראו אותנו או לא. אחרים חשבו בשבילנו. הקונטרול קיבל הוראה חד משמעית המשך לקרוא

החלטת המרכולים – הטיעונים של בן דרור ימיני, חגי סגל וגדעון סער

4 ביולי 2014
 

חגי סגל כתב היום ב"ידיעות" שכולה חלב. מה הסיפור שלכם, אחיי החילוניים, לא יהיה לכם חלב במקרר בשבת? תצטיידו בשישי. תל אביביים מפונקים, סיכם סגל. ובכן, עשרות שנים היה נדמה שהדתיים בארץ קצת מפונקים, שהם דופקים אותנו בשעון קיץ קצר מועד, כי הם לא רוצים לקום לסליחות בחושך. מה קרה, שידליקו אור וייצאו מהבית? אני בטוח שגם סגל מבין שזה לא החלב. בתור תל אביבי מפונק, אני רוצה לספר לו שזו תחושת החופש. אני בטוח שהוא מבין עד כמה התחושה הזאת יכולה להיות חשובה לאדם, התחושה שהמרחב הציבורי שלצידו מותאם לאמונתו ותפיסת עולמו.
בן דרור ימיני כתב ב"ידיעות" שמה בסך הכול קרה, החלטת שר הפנים, גדעון סער, דווקא הזיזה את הסטטוס קוו לצד החילוני, לראשונה יאשרו בחוק פתיחת מתחמי בילוי בשבת ובכל זאת החילוניים בוכים. אז ייסגרו כמה מרכולים. לא קרה כלום. ובכן, פורמאלית, ימיני צודק. מהותית, ממש לא.
סטטוס קוו זה מושג שטוב להסכמים קואליציוניים, העמדת פנים שנועדה לאפשר לפוליטיקאים מכול הצדדים למצוא תירוץ לשבת יחד בממשלה.למעשה, המציאות מזיזה את הסטטוס קוו לכל מיני כיוונים בכל מיני תחומים. בבית שמש הוא זז, בצבא הוא לובש צורה חדשה וגם בתל אביב, נכון הוא זז, אבל הסטטוס קוו הוא לא ערך בפני עצמו. הערך הוא היכולת לחיות יחד. איפה גדודי התל אביביים שהמרכולים הפתוחים מפריעים להם? הסקרים מראים ש – 75% מהתושבים מתנגדים להחלטת סער. אם ייעשה משאל תושבים (אפשרות שעיריית תל אביב בוחנת) בשכונות שונות, סביר שנראה רוב מוחץ בעד פתיחתם של המרכולים. הרי אם יש עיר בארץ שהמרכולים פתוחים בשבת ומתאכלסת לפתע בתושבים, שמתנגדים לכך, אז נשאיר אותם פתוחים כי זה הסטטוס קוו? זה מגוחך.

הפניתי אתמול שאלה לדוברת משרד הפנים. כמה חוקי עזר אישר שר הפנים בשלוש השנים האחרונות וכמה פסל. הדוברת הגיבה מיידית, למתי אתה צריך את זה, כבר עובדת על זה. עברו כמה שעות ואז היא חזרה עם תשובת בת שורה – בשלוש השנים האחרונות לא הוגשו לאישור שר הפנים חוקי עזר שהתירו פתיחת עסקים בשבת. לא אופתע אם השר סער ניסח אותה. מתאים לו. סימסתי לדוברת – זהו? לא תהיה תגובה אמיתית לשאלתי? קדחת. הדוברת ניתקה מגע. המידע הרי שייך להם, הם נותנים אותו רק כשזה משרת אותם.

גדעון סער טען בהנמקה שלו להחלטתו שהוא היה חייב להחליט. היו לו 60 יום. הוא היה חייב להתערב. ראשית, הוא לא מסביר למה בזבז את רוב הזמן הזה, קרא לשימוע את נציגי עיריית תל אביב בהתראה של 48 שעות (וכמה ימים לפני הדד ליין) והחליט ביום ה – 60 עצמו. לא חשוב. אולי הוא ליבן את זה עם עצמו חמישים ימים. שנית, זה קשקוש שהוא היה חייב להתערב. שר פנים מאשר כמעט אוטומטית את חוקי העזר בכל הרשויות, מתוך הבנה שהרשויות מנהלות את עצמן ושר פנים מתערב רק כשאין ברירה. הרי כל סמכותו של שר הפנים להתערב היא שריד של תקופת המנדט בה הנציב העליון לא סמך על ראשי הרשויות שיחוקקו לבד. לכן, יש לשר הפנים עוד המון סמכויות מיותרות לגבי הרשויות המקומיות. אם, למשל, אבא של סגנית ראש עיריית הרצליה צריך לקבל עבודה בעירייה, השר צריך לאשר את זה.

בפסק הדין שהתחיל את הבלגאן, קבעה השופטת נאור שמדיניות האכיפה של עיריית תל אביב היא לא סבירה בצורה קיצונית ולכן היא פוסלת אותה. עם זאת, נאור כתבה שבהחלט יש מקרים בהם הרשות לא אוכפת סעיפים בספר החוקים, בלי להוציא אותם משם. שנים ארוכות היה סעיף בחוק העונשין שאסר יחסים הומוסקסואליים והוא לא נאכף. היה גם סעיף נגד התאבדות, שלא נאכף וגם היום לא אוכפת המשטרה את האיסור לעשן ג'וינט, מה שיכול לאפשר לשר הפנים, אם רק ירצה, לגלגל לו איזה סיגריה עם חברים בהפסקה של משחק כדורגל המשך לקרוא

האיפול המשטרתי על חקירת רצח הנער הפלשתיני – טעות ענקית

3 ביולי 2014
 

זה ממש מגוחך שצריך לכתוב את זה. מה, במשטרה לא עובד אף אחד שמבין בתקשורת המונים? יש אירוע טעון, רגיש, החשדות של הפלשתינאים עצומים, הקונספירציות באוויר, מה עושים? ברור. נותנים מידע. משתפים, מראים את המאמץ. המשטרה עושה טעות נוראית כשהיא לא אומרת כלום. אין אמת חקירתית שגרועה יותר מהאיפול הזה. קצין משטרה בכיר צריך לעשות תדרוך מצולם כל כמה שעות, רצוי בערבית. הוא צריך לספר על פעולות החקירה, כל דבר שיוכיח שהחקירה אמיתית וכנה, הוא לא צריך לגלות שום פרט מוכמן, הוא כן צריך לענות לשאלות והוא צריך להיות זמין אחר כך להזים כל שמועה או קונספירציה שעולה.

זו בדיוק הטעות שעשה השב״כ, כש המשך לקרוא

It takes a journalist to act as one

1 ביולי 2014
 

The most important debate regarding the new Israel Broadcasting Authority is over who the new director general will be and what attributes he will have.

Could the chief executive of the Phoenix insurance company, for instance, become the editor-in-chief of Israel’s new public broadcasting agency – the ultimate arbiter of journalistic questions? Right now, that’s the situation.

Article 37 of the proposed new law states that the director general of the new public broadcasting agency must have either a journalistic background or substantial experience in management. This director general will also be the “editor-in-chief” – the most important person in the hierarchy and the one who decides whether or not to publish something, and if so, in what form.

In my view, this is a grave mistake. A director general who has spent his career making money from white cheese doesn’t have the right tools to decide whether or not to apologize to businessman Sheldon Adelson or whether to report the scandal over Prime Minister Benjamin Netanyahu’s overseas flights. Journalism is not some byproduct for which it’s enough to hire a good deputy and then you’ll know how to make the right decisions. Nobody would dream of putting someone who isn’t a lawyer at the head of the prosecution, and Israel has never yet had a hospital director who isn’t a doctor. The director doesn’t have to be the best doctor in the world, but he does have to be a doctor.

Last Thursday, Ram Landes came to the Elharrar Committee, the Knesset panel that is discussing the bill. Landes headed the committee that gave birth to the bill. He claimed the director general doesn’t have to be a content person. The Knesset members asked him, why not split the job? Let the director general be a management expert, while the head of the news department, a senior journalist, would be editor-in-chief. Landes answered that the most important thing is to have a clear hierarchical structure. You mustn’t create two centers of authority, he argued, and if the new director general isn’t a content person, then he’ll hire a good deputy.

That position is mistaken and, in truth, I find it quite astonishing that Landes holds it. He ought to be the first person to know that there’s nobody more important, especially in the formative stage, than the director general. Landes set up Channel 10 television’s news company; if it has a different, more skeptical, more aggressive DNA, it’s in no small measure due to the team of people that Landes chose and the spirit he instilled in the company.

Landes also ought to be the first person to know that two centers of authority can work together beautifully. He served during early stage as editor-in-chief of Channel 10 news, while above him administratively was the station’s director general. In other words, there were two hierarchies, and as far as I know from experience, it worked well. They asked Landes about this in the committee (Labor MK Nachman Shai and Yair Tarchitsky of the Association of Israeli Journalists opposed his position, and rightly so,) and he replied that, in reality, the director general of Channel 10 determines what is broadcast, with or without the title of editor-in-chief. Really? I have trouble believing Landes ever wanted to air something on Channel 10 that the director general of the station ordered him not to broadcast.

Incidentally, Channel 2 television also has two centers of authority. The Reshet and Keshet franchisees each has its own general manager, and then there’s the director general of the news company, who is also the editor-in-chief. That’s the way things work at newspapers as well: There’s an editor-in-chief and a managing director. Is it ideal for there to be two bosses? No, but the alternative – an editor-in-chief with no background in news and journalism – is much worse.

During the discussion in the Elharrar Committee, Landes questioned the success of this model in print journalism and proposed that, instead, certain protections should simply be granted the head of the news department. His questions were justified, but there’s an even bigger question: Where in the world does the model that Landes proposes exist? In what media outlet is the person who makes decisions about investigative reports, news and libel a person who has zero knowledge of and experience in the field?

Landes, in my opinion, did magnificent work in his report, and if Israel has a strong public broadcasting agency in the future, it will be in large part to his credit. It’s a pity to destroy all this work via one critical legal provision.

The article was published in Haaretz

חוק רשות השידור – מנכ"ל הפניקס יוכל להפוך לסמכות העיתונאית העליונה

1 ביולי 2014
 

הויכוח הכי חשוב בנוגע לרשות השידור החדשה הוא מי יהיה המנכ"ל החדש, מה יהיה האיפיון שלו. האם מנכ"ל הפניקס יוכל להיות העורך הראשי של השידור הציבורי החדש בישראל? הפוסק האחרון בשאלות עיתונאות?
כרגע זה המצב.
סעיף 37 לחוק החדש קובע שמנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש צריך להיות בעל רקע עיתונאי או בעל רקע ניהולי משמעותי. המנכ"ל הזה הוא גם "העורך הראשי", כלומר, על פי החוק הוא האיש החשוב ביותר בהחלטה אם לפרסם משהו או לא ובאיזו צורה.
בעיניי, זו טעות חמורה. מנהל שבנה את עצמו על ייצור כסף מגבינות לבנות, לא מצויד בכלים הנכונים להכריע אם להתנצל או לא בפני אדלסון והאם צריך לפרסם את "ביבי טורס". עיתונות אינה מוצר לוואי, שדי לך לקחת איזה סגן טוב וכבר אתה יודע להחליט בו. אף אחד לא היה מעלה על הדעת להעמיד בראש התביעה הכללית, מישהו שאינו עורך דין ועדיין לא נולדו לנו מנכ"לים של בתי חולים, שאינם רופאים. המנכ"ל לא צריך להיות הרופא הכי טוב בעולם, אבל הוא חייב להיות רופא.
ביום חמישי הגיע רם לנדס לועדת אלהרר בכנסת, הועדה שדנה בחוק. לנדס עמד בראש הוועדה שילדה את החוק הנוכחי. לנדס טען שהמנכ"ל לא צריך להיות איש תוכן. שאלו אתו למה לא לפצל: שהמנכ"ל יהיה איש ניהול וראש חטיבת החדשות, עיתונאי בכיר, יהיה 'העורך' הראשי'. לנדס ענה שהכי חשוב שיהיה מבנה הירארכי ברור. אסור ליצור, לטענתו, 2 מוקדי סמכות ואם המנכ"ל החדש לא יהיה איש תוכן, אז הוא ייקח לעצמו סגן טוב.
העמדה של לנדס שגויה והאמת, זה די מדהים, בעיניי, שדווקא הוא נוקט בה. לנדס הוא הראשון שאמור לדעת שאין חולייה חשובה יותר, בטח בשלב ההקמה, מהחוליה של המנכ"ל. לנדס הקים את חברת החדשות של ערוץ 10 ואם יש לחברה הזאת דנא אחר, יותר ספקני, יותר נשכני, זה לא מעט בגלל צוות האנשים שבחר לנדס והרוח שהכניס לחברה. לנדס גם אמור להיות הראשון שיודע ש – 2 מוקדי סמכויות יכולים לעבוד מצוין. הוא כיהן באותה תקופה כ'עורך הראשי' של חדשות 10. ניהולית כיהן מעליו מנכ"ל ערוץ 10, כלומר, היו 2 מוקדי הירארכיה וככל שאני יודע, זה עבד טוב. שאלו את לנדס על זה בוועדה (ח"כ נחמן שי ויאיר טרצ'יצקי מארגון העיתונאים התנגדו לעמדתו ובצדק) והוא אמר שהמציאות היא שמנכ"ל ערוץ 10 קובע מה ישודר, עם או בלי הסמכות של 'עורך ראשי'.
באמת? המשך לקרוא