ישבתי עם ציפי לבני ודיברנו על סיבוב המו"מ האחרון בין נתניהו לאבו מאזן. "שמע, בתור מישהי שמאמינה בתהליך, מה שקרה העלה אפילו אצלי חשש לגבי הנכונות של אבו מאזן להגיע להסדר", אמרה לי. "איך את יכולה לדעת? הרי לא הצעתם לו כלום", עניתי. "עזוב", המשיכה, "תגיד לי אתה פעם אחת מה אתה חושב שאפשר להציע לו". אז אמרתי לה. לבני שקעה במחשבות לכמה שניות ואמרה: "אה, תראה… להצעה כזאת ייתכן שהוא היה אומר 'כן'".
ציפי לבני אשמה. לבני אשמה שאין הסדר שלום עם הפלסטינים. וגם אם לא, זה בהחלט נחמד לחשוב שאדם אחד אחראי לכל הבלגן. סביר להניח שלא משנה מי היה נושא ונותן מטעם ישראל, התוצאה הסופית היתה דומה. ובכל זאת, כשאתה מתבונן על השכנוע העמוק של הציבור היהודי במדינת ישראל שאבו מאזן הוא לא פרטנר אפשרי להסכם שלום, קשה שלא לתהות איך זה קרה.
איך קרה שהאיש הכי מתון שהחברה הפלסטינית הצמיחה, האיש שמשמאל לו (פוליטית) אצל הפלסטינים יש רק קיר. המנהיג שכאשר ישראל הרגה מאות ילדים ונשים מתושבי עמו ב"צוק איתן", דיבר בפומבי נגד החמאס. איך קרה שהאיש הזה נחשב "לא פרטנר"? כמי שלא יכול לקבל את ההחלטות הגדולות? נתניהו יכול לסגור עוד מעט עשור כראש ממשלה, בשתי קדנציות שבהן לא הציג אפילו פעם אחת מפה עם גבולותיו למדינת היהודים, ועדיין רוב הציבור היהודי יתלה את האשם במי שכבר אמר מיליון פעם שהוא רוצה מדינה בגבולות 67.
חזרה ללבני.
אני מכיר כל כך הרבה אנשים המשך לקרוא