ארכיון שנת: 2016

היתרי הכניסה לכנסת – בפעם הבאה לא נחכה שמונה שנים עד שנבקש את הרשימה החדשה

24 באפריל 2016
 

אין מה לדבר כשח"כ שרן השכל חושפת בגאווה את החיבורים החברתיים לאנשים חשובים, כששרי המשפטים והחקלאות חושפים את הלו"ז שלהם, כשלא מעט חברי כנסת מוכנים לחשוף את הצהרות ההון שלהם, יש בהחלט תחושה שההכאה עם פטיש על הסלע, התחילה להוציא זרזיפים לא בלתי מבוטלים של שקיפות.

במובן הזה, סיפור רשימת היתרי הכניסה הקבועים לכנסת, הוא סיפור מדכדך.

בספטמבר 2006, כן כן, לפני 10 שנה הגיש עמית סגל המשך לקרוא

פסק דין מעניין שדן במקרה של שוקי משעול

20 באפריל 2016
 

מכיוון שהמקרה של שוקי משעול, אותו בכיר ברשות המיסים, עלה לאחרונה לכותרות בסדרה של ארנה בן דור, "דיני נפשות", כדאי אולי להביא כמה קביעות שיפוטיות בפסק דין שזה עתה ניתן בביהמ"ש השלום בתל אביב על ידי השופט עמית יריב. המשך לקרוא

האם לברקת ומרגלית מותר לממן לעצמם קמפיין? מתי ברקת יגיד לנו את האמת על "ירושלים המאוחדת"?

18 באפריל 2016
 

לקראת הבחירות המקומיות של 2008 העסיק המועמד דאז לראשות עיריית ירושלים, ניר ברקת, את יועצי הבחירות ארתור פינקלשטיין וג'ורג' בירנבאום. הם הכינו עבורו ספר באנגלית של איזה 500 עמודים, אולי יותר, שחוקר מה חושבים תושבי ירושלים כמעט בכל נושא אפשרי. פינקלשטיין ובירנבאום עושים את המחקר הזה בתחילת כל קמפיין שלהם. זה עולה בדרך כלל כמה מאות אלפי שקלים התענוג הזה. מה זה בשביל האיש והאקזיט, ניר ברקת.

"נו, מה השורה התחתונה שלהם?", המשך לקרוא

תגובה ליוצרי "צל של אמת"

17 באפריל 2016
 

שלושת היוצרים של "צל של אמת" פרסמו היום מאמר תגובה ב"הארץ" למאמר שלי שמתח ביקורת על הסדרה שלהם על רצח תאיר ראדה. כך כותבים היוצרים:

איננו עיתונאים אלא יוצרי קולנוע, ו"צל של אמת" איננה כתבת חדשות אלא יצירה דוקומנטרית. ההבדל טמון לא רק באופי היצירה עצמה, אלא באופן בה היא נתפסת אצל הצופה. "צל של אמת" איננה טקסט שבא להביע עמדה, או למצוא את הפתרון המיוחל שכולם מחכים לו. זו יצירה המבקשת לספר סיפור, לשאול שאלות, לרדת לעומקו של עניין, ומעל הכל להעביר לצופה את התחושה שמלווה גם את השופט בתיקים פליליים – שמאותו חומר ראייתי ניתן לייצר נרטיבים שונים.

אין לי עניין המשך לקרוא

צל של שקר – כל המניפולציות של הסדרה על זדורוב ותמלול מלא של ההודאה הראשונה שלו

14 באפריל 2016
 

כל פרק בסדרה של הוט על רצח תאיר ראדה נפתח בציטוט פילוסופי. פעם מתהילים, פעם דקארט. מהגגים על האמת. כשהמרואיינים בסדרה מדברים מופיעים הפרטים שלהם כמו בעדות משטרתית, לעתים ההוכחות לדבריהם מוצגות סימולטנית על המסך. זה משדר אמינות. במקביל יש גם שקופית שמסבירה שאנחנו צריכים להבין את כל הפרקים כיחידה אחת, לא לנתק אותם אחד מהשני. כל הטריקים האלה הם רק דרך למניפולציה בעייתית במיוחד. היוצרים עשו סדרה שתוכיח שרומן זדורוב לא רצח את תאיר ראדה. אין להם דרך לבסס את הטענה (הלגיטימית כשלעצמה) הזאת, אז הם עובדים עלינו. הם הקדישו את הפרק הראשון לראיות לאשמתו של זדורוב ואז שלושה פרקים לחפותו. עד תום הפרק הרביעי, ברור שאף צופה כבר לא חושב שהוא באמת אשם.

המקרה של רומן זדורוב המשך לקרוא

געגועים לפצצה האיראנית

11 באפריל 2016
 

האם ייתכן שהפצצה האיראנית נעלמה מחיינו? אחרי 15 שנה של תופי מלחמה, חייבים להודות שכבר קצת התרגלנו לפצצה, אפילו למדנו טיפה לחבב אותה. סידרנו את המערכת הפוליטית שלנו לפיה, יצקנו משמעות גורלית לכהונות חסרות תוכן, התרגלנו כבר שאנשים רציניים בחליפות היו מורידים את קולם ללחישה ומסבירים לך כל דבר ביקום באמירה – אני לא יכול להרחיב, אבל לא סתם נתניהו נראה רציני יותר לאחרונה. חיינו בכלל התנהלו מ'שנת הכרעה' אחת לשנייה ופתאום, באחת, פוף, נעלם.

לפני קצת יותר מחצי שנה ראש הממשלה הלך לנאום באו"ם. המשך לקרוא

תהרגו אותי – מה עבר להם בראש? המקרים של דרעי, הרצוג וחבריהם

4 באפריל 2016
 
כמה שאלות שרק פסיכו-פוליטיקאי יכול לפתור:
היה, מן הסתם, רגע בו אדריכל הציג לאריה דרעי את התוכניות של הבית בספסופה. דרעי רחוק מלהיות מטומטם. לא עלה לו בראש לרגע – אולי אחרי כל מה שדבק בי, עדיף לא לייצר מצב שבו תושבי ספסופה יתקשרו לעיתונאים ויגידו להם – אתם לא מאמינים מה אריה דרעי בונה פה. והיה רגע, מן הסתם, בו דרעי שלח את ביתו האהובה דסי להתחרות במכרז על מגרש בספסופה, למרות שהם לא היו אמורים להתגורר בו. לא חלפה במוחו של השר המחשבה – אולי לא כדאי? אם בעצם זה בית נופש 'למשפחה', אז אולי לי במיוחד אסור לעשות דברים כאלה? ובדקה בה הוא מילא הצהרת הון. הוא לא שאל את עצמו – אולי בכל זאת נדווח שיש לי חלק בבית ההוא בספסופה? והיה פרק זמן בו הקבלן של הבית בא ודרש עוד כסף.  בואו נניח שלא מגיע לו ושזו סתם סחיטה. דרעי לא מספיק חכם כדי לדעת שלו, במיוחד לו, אסור להגיע לסכסוך עם אף נותן שירותים? מדהים

המשך לקרוא

הפלאשמורה- "תזמינו אותי לטקס העולה המיליון"

29 במרץ 2016
 

ב 1993 זה קרה. ממשלת רבין החליטה לפנים משורת הדין להעלות את אנשי הפלאשמורה מאתיופיה. תוך חודשים ספורים הועלו כולם ונסתיימה הפרשה המכאיבה. רק שהתברר שיש עוד כמה אנשי פלאשמורה, ממש קצת ונגמר.
ב – 1998 סיימו גם איתם. ממשלת נתניהו החליטה על מבצע 'אחרון וסופי' בו תועלה שארית הפלאשמורה לארץ. הועלו 3,500 העולים האחרונים ונרפא הפצע המודלק.
כן, אבל התברר שחלה טעות קטנטנה ויש עוד כמה. לא הרבה, אבל אי אפשר להשאיר אותם מאחור.
ב – 5.8.2008 אחרי מאמצים רבים העלו גם אותם. הסתיימה רשמית וסופית העלאת אנשי הפלאשמורה. ממשלות שרון ואולמרט הסכימו לסיים את הטרגדיה הנוראית בהעלאתם של כ 17 אלף עולי פלאשמורה אחרונים שבאחרונים. ממש הסוף. הממשלה לא הייתה פראיירית. היא התנתה הפעם את העלייה הזאת, שמשרדי הממשלה שמו עליה תג מחיר של כ – 3 מיליארד שקלים, בכך שמחנות הפלאשמורה באתיופיה ייסגרו והארגונים העוסקים בדבר, יפסיקו לפעול. איזה יופי. רק ששוב, מעשה שטן, התברר שנשארו עוד קצת. שארית הפליטה.
הממשלה שוב נחלצה לעזור וב – 28.8.2013 בטקס חגיגי סיימה ממשלת נתניהו השנייה את מבצע "כנפי יונה". 7,000 בני הפלאשמורה ממש האחרונים, עלו לישראל. נתן שרנסקי, יו"ר הסוכנות, שוב סיפר שהוא נורא מתרגש והפרק הזה ממש ממש נגמר.
נגמר? ובכן, מסתבר שנגוסה (מה זאת אומרת מי זה נגוסה? אברהם נגוסה, ששייך לעדה ומקדם את ענייניה עשרות שנים, עכשיו כבר כחבר כנסת), מצא עוד כמה מאות אחרונים ששכחו אותם. טוב, מתברר שזה לא מאות אלא 1,900 בקשות. לא, לא 1900. 1,900 זה היה ב 2013. באוקטובר 2014 כבר הודיע משרד הפנים שזה בעצם 6,000 ועכשיו נגוסה והתאום הסיאמי שלו, ח"כ דוד אמסלם, כבר רוצים 9,000 והם הצליחו בסחיטה מכוערת להוציא החלטת ממשלה בהתאם. תשעת אלפים וזה נגמר, מה הסיפור?
כשיולי אדלשטיין היה שר קליטה, כמעט לפני 20 שנה הוא אמר לי שכשהתקבלה ההחלטה על העלאת אנשי הפלאשמורה (שדיברה, כאמור, על 4,000 בלבד) אמרה לו דיפלומטית אתיופית בחיוך: "תזמין אותי לטקס העולה המיליון". אדלשטיין, המשך לקרוא

ארדן אשם

21 במרץ 2016
 
אחרי הבחירות ניהלתי תכתובת סמסים עם גלעד ארדן. ארדן כעס על התקשורת השמאלנית. בטח לא דמיין שעוד יבוא יום וגופי תקשורת מרכזיים יעשו ׳תחקירים׳ נטולי ממצאים בשירות ארגוני ימין. שאלתי אותו שאלה ממוקדת. מה אתה מעדיף להיות שר בכיר כשהתקשורת שמאלנית, או באופוזיציה והתקשורת ימנית. ארדן, בכנות המאפיינת אותו, הודה שהוא מעדיף את המצב הקיים. שבע שנים שארדן כבר שר. הוא מהמוכשרים והישרים בשרי הליכוד. האם אתם יכולים לנקוב במשהו אחד גדול שהוא עשה? זה קצת לא הוגן. הרוב המכריע של השרים היו נופלים במבחן הזה,  אבל ארדן כבר עלה על מסלול נוסח הסלולר של כחלון. הוא רצה לברוא לנו יש מאין שידור ציבורי.
את עבודת הריסוק עשה ארדן במיומנות יוצאת דופן. אני זוכר כנס פתוח שהוא עשה להסביר את המהפכה שלו. ארדן התמצא בחוק, הרגיע חששות, ירה סכומים ועובדות, שכנע. אחר כך הוא דאג שתוקם ועדה מיוחדת בכנסת בראשות ח״כ קארין אלהרר, שתעביר את החוק שלו בהליך מזורז. העובדים ניהלו נגדו קמפיין קשה, השתמשו ברדיו ובטלוויזיה שבידיהם, ארדן לא נרתע והעביר את החוק שלו – יסגרו את הרשות הקיימת, הרקובה והמושחתת ויקימו משהו חדש מהיסוד. ארדן בא לכל ישיבה בועדת אלהרר (״מרגישה שרומיתי״) והיו אין ספור, ערבב, בחש, הסביר, סגר, אפילו מבצע ״צוק איתן״ לא עצר אותו – החוק עבר.

המשך לקרוא

להרצוג יש דרך לחסוך את המשך ההשפלה, אבל הוא צריך להיות סופרמן כדי ללכת בה

15 במרץ 2016
 
ב – 2007 התקיימה התמודדות לראשות מפלגת העבודה. היה ברור לכול שליו"ר המכהן, עמיר פרץ, אין שום סיכוי. מקורבים ופרשנים אמרו לו – רד מזה. אני זוכר שהתערבתי איתו על התוצאות. אחרי ההתמודדות כל אחד זכר אחרת את ההתערבות, אבל פרץ הודה בדיעבד שלא באמת חשב שיש לו סיכוי לנצח. אם פרץ היה מוותר על ההתמודדות האבודה ההיא ומצטרף כבר בסיבוב הראשון כמספר 2 לעמי איילון, כמעט בטוח שאיילון היה כובש את ראשות העבודה, אהוד ברק היה חוזר לעמדת האזרח המעופף וייתכן שכל הפוליטיקה הישראלית הייתה נראית אחרת.
שר הבטחון, עמיר פרץ, פשוט לא היה מסוגל לוותר מרצונו על הבכורה. הוא הסכים להכניס את משק הבית הפרטי שלו לחוב של כמעט 900 אלף שקלים, כדי להתמודד ונאלץ למשכן את הבית כדי להחזיר חובות.

המשך לקרוא

עמוד 5 מתוך 7« להתחלה...34567