איך זה תמיד מסתבך לו לנתניהו?

מאת  | 18 בנובמבר 2010
 

ככה עושים את זה נכון – מנהלים מו"מ עם האמריקנים, מבינים מהם מה גבולות הגיזרה, הרי ברור שהם לא יכתבו שאפשר לבנות במזרח ירושלים. תוך כדי המו"מ הזה, עושים שיחות שקטות עם השרים, במטרה לגבש רוב. שומעים אותם, נותנים להם תחושה שמתייעצים איתם, סוגרים איתם, סוגרים עם האמריקנים ואז מגיע השלב הקריטי. המעבר מחקירה סמויה לחקירה גלויה, ממו"מ חשאי למשפט הציבור. בדרך כלל, ידלפו פרטים בשלב של המו"מ החשאי והם ירגילו את דעת הקהל למה שהולך לבוא. 

המעבר ל'חקירה גלויה' צריך להיות מהיר וחד. מציגים לממשלה, נותנים לכולם להוציא קיטור, מביימים שיח ציבורי, כינוס מהיר של הקבינט, נותנים לשרים לריב, דיון מרתוני לתוך הלילה, כותרות על עימותים קשים וקרע בין ההוא להוא ובבוקר, יש רוב, נגמר, הצהרה קטנה לתקשורת ועוברים הלאה. ככה עושים את זה נכון. זה לא קל. אני לא טוען שזה חדש לנתניהו, או חדש למישהו. זו תורת לחימה, שנוסתה מיליון פעם והיא עובדת.

וככה עשה זאת נתניהו – את כל השלב המוקדם, החשאי, הוא עשה, לכאורה, באופן סביר. לאט מדי, מגומגם, ספג קצת גינויים בדרך, אבל השלים את המלאכה. הוא הצליח בחוכמה להדביק את ההישג של קבלת מטוסים אמריקניים (שנולד ללא קשר לעיסקה הזאת, אלא כחלק מתפיסה כוללת של הממשל על הצורך לחזק את ישראל בטחונית, כדי שתהיה מוכנה לפשרות מדיניות) לעיסקת ההקפאה וקיבל עוד כל מיני מילים, שאפשר לשווק כהישגים. במקביל, הוא סגר עם ש"ס, גדעון סער ושטייניץ, וידא שיש לו רוב בקבינט והיה במרחק נגיעה מהשקה חלקה ומוצלחת. ואז הכל השתבש. למה? לא תאמינו. 

דן שפירו, אני חוזר, דן שפירו יועץ אמריקני צעיר של הממשל, תדרך ראשי ארגונים יהודיים. התדרוך ובו ההצעה האמריקנית, דלף, כמובן, לתקשורת. נתניהו לקח את זה קשה. במו"מ הקודם הם גם עשו לי את זה. דניס רוס תדרך יהודים והכל נפל לי על הראש. לא אתן להם לעשות לי את זה עוד פעם. חייבים לצאת מהר ולספר כמה הרבה קיבלנו מהאמריקנים, לפני שדעת הקהל פונה נגדנו.

התוצאה – נתניהו רץ ופירט את ההצעה האמריקנית לכאורה לשרי הממשלה ולכתבים. הוא הודיע בפירוש שהנייר האמריקני יאפשר בנייה בירושלים. מאיפה זה בא? אלוהים יודע. תוך שעות, התחיל הלחץ הציבורי. צפוי. נתניהו היה אמור לכנס את הקבינט בשני בבוקר ולסגור סיפור, אבל פתאום הוא הבין שהנייר שהבטיח, לא מספק את הסחורה. איזה סיוט. עכשיו הוא שוב נאלץ להתרוצץ, להזיע, להבטיח, לתמרן, הכל כדי מהר מהר לסגור סיפור, לפני שהכל מתרסק לו. בדרך הוא עיצבן את תומכיו, שטייניץ וסער, הרגיז את ש"ס, נקלע לעימות עם רוב סיעתו, ספג ביקורת פומבית מבגין ויעלון וכל זה, עוד לפני שהוא בכלל אישר את ההקפאה.

אוטוטו זה אמור סוף סוף לקרות. עוד שלושה חודשי הקפאה ייצאו לדרך. ואז מה? עם כל הכבוד לפרטי הפרטים של הניהול המיקרו הפוליטי הזה, מה עם התמונה הגדולה? העניין הוא שנתניהו לא חושב ככה. זו לא ביקורת. זו עובדה. אולי זו גם ביקורת. נתניהו סוגר עכשיו על פלסתר לבעיה הנוכחית ועל הבעיה שמאחורי הדלת, הוא מניח שיתמודד, כשתגיע. כשזה הלך הרוח, הבעיה באמת תגיע והיא תבוא בעוצמה גדולה יותר. ייגמרו שלושת חודשי ההקפאה, לא יהיה סיכום על גבולות, הפלשתינאים לא ירצו להמשיך, נתניהו יגיד שאי אפשר לצפות שעימות של מאה ועשרים שנה יסתיים בשלושה חודשים והאמריקנים, כרגיל, יתרוצצו כמו משוגעים. בלגאן. 

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.