תאוות הבצע שלי

מאת  | 23 ביולי 2009
 

מירב ארלוזרוב כתבה אתמול ב"מרקר" מאמר תגובה למאמר שלי. היא מאשימה אותי בתאוות בצע. אם הבנתי נכון, הטיעון שלה הוא שעיתונאים רוצים להרוויח משכורות עתק כי הם רואים את סביבתם מרוויחה ככה.

האמת, לא הבנתי עד הסוף את הטיעון. באמת לא הבנתי. לא כדרך טיעון צינית. נדמה לי שמה שארלוזרוב מבטאת, זה סנטימנט סוציאליסטי קלאסי. אנחנו רוצים להרוויח הרבה, רק כי מישהו אחר מרוויח הרבה ולא כי אנחנו צריכים או שזה ראוי חברתית.

כמה הערות על תאוות בצע:

באופן אישי, אני חושב את עצמי לאדם עם תאוות בצע מאוד קטנה. בין שלל המוטיבציות שמניעות אותי, חלקו של הרצון בכסף קטן, יחסית. רוב שנותיי בתקשורת הרווחתי כסף קטן. סך נכסיי היום, בתום 16 שנות עבודה בתקשורת, לא מספיק לקנות דירת שלושה חדרים בפ"ת. אני גר בדירה שכורה (בנווה צדק, בשכ"ד גבוה במיוחד. תחזירו את הממחטות לכיסים) והיום אני אכן מקבל הרבה כסף מערוץ 10, אבל ארלוזרוב טועה לחלוטין אם היא חושבת שהמוטיבציה שלי היא מה מרוויחים אחרים. זה במקרה לא מעניין אותי. אני כן משווה את עצמי לסביבתי, אבל לא בכסף. מאוד מעניין אותי אם עיתונאי מתחרה מפרסם סקופ גדול, או עובר לתפקיד מאוד מעניין במערכת הממשלתית. אני מקנא בכל מי שנדמה לי שיש לו אקשן יותר גדול בחיים. בחיים לא קינאתי במישהו עם יותר כסף. סביר מאוד להניח שלו הייתי ממשיך באפיק התעסוקתי המקורי שלי – משפטים – והופך לעו"ד, הייתי משתכר בקריירה הרבה יותר ממה שאני מקבל בתקשורת. זה לא מציק לי לשנייה וחצי. אין לי גם עניין בהנפקות היי טק, עסקים וכו'. אני לא מאמין שאי פעם תמצאו אותי במקצוע שרוב תכליתו עשיית כסף. פשוט לא מעניין אותי.

שלא תבינו לא נכון – גם בעתיד אשתדל להשתכר כמה שיותר. הסיבה המרכזית היא שאני מאוד מאוד אוהב את המקצוע שלי, רואה בו שליחות גדולה ורוצה להגיע למצב של עצמאות כלכלית. מה זו עצמאות כלכלית? זו הידיעה שגם אם פוטרת מכלי התקשורת שלך או שהוא נסגר, אתה יכול לשרוד תעסוקתית לאורך שנים ארוכות. רק עיתונאי עם עצמאות כלכלית יכול להרשות לעצמו להתפטר, אם מצנזרים אותו בעבודתו. רק עיתונאי כזה פחות פגיע לפחדים של עימות עם כוחות כלכליים. הוא פוחד פחות מתביעה ויודע שיש לו משאבים לתבוע אותם. בגלל זה חשוב לי להרוויח הרבה, כל עוד זה אפשרי. בראש אני עושה חישובים – יש לי כך וכך כסף בעולם. כמה שנים זה נותן לי של עבודה בהנחה שירדתי באופן משמעותי בשכר ובלי לרדת באופן משמעותי באיכות החיים?

כרגע, יש לי, לפחות החישובים שלי – שנתיים, אולי שלוש. אם אשמור על רמת ההשתכרות הזו עוד שנתיים, זה ייתן לי מרווח של עוד שנתיים – שלוש.

ועכשיו, מהפרט אל הכלל: לא נעלבתי מהמאמר של ארלוזרוב. באמת שלא. היא גם ריפדה אותי במחמאות, כך שהיה לי קל לא להיעלב. אני באמת חושב שהיא מחמיצה את הנקודה. היא יודעת כמוני שאחת הבעיות הקשות של התקשורת הישראלית היא משכורות הרעב. מעמד הביניים של העיתונאים נעלם. לא סתם "הארץ" איבד כמה עיתונאים חשובים במיוחד בשנה האחרונה. רותי סיני, רן רזניק, שחר אילן, נדב שרגאי היו, כל אחד בתחומו, נכס יוצא דופן. רזניק הוא כתב הבריאות הטוב ביותר. סיני הייתה כתבת הרווחה הטובה ביותר. שחר אילן עשה עבודה ייחודית בכנסת ונהנה מידע יוצא דופן בנושא החרדים ונדב שרגאי הביא מידע, שאף אחד אחר לא מביא, על ירושלים, התנחלויות ושאר מרעין בישין…

"הארץ" – לחוץ ממצבו הכלכלי נאלך לנסות לקצץ עמוקות במשכורותיהם של הכתבים ומי שסירב, הלך הביתה. התקשורת הולכת ונשלטת על ידי צעירים שמרוויחים שכר רעב. מתחקירנים בערוץ 10 ועד לכתבי "מרקר". איך אפשר לצפות מהם ליסודיות ועומק? איך אפשר לקוות שיצברו ניסיון וישתפרו, כשמשכורותיהם נשארות מצומקות?

בצד השני של פירמידת השכר ישנם כוכבים שמרוויחים סכומים גבוהים מאוד. לא כל משכורת מוצדקת, אבל באופן עקרוני, משכורותיהם הגבוהות מאפשרות להם עצמאות כלכלית שתורמת לחופש הביטוי שלהם וליכולת שלהם להגיד את האמת שלהם בשידור. המלחמה שלנו, העיתונאים, צריכה להיות שמשכורות הרעב יעלו, לא שהמשכורות הגבוהות יירדו.

וכן, אנשים משווים את השכר שלהם לשכר של סביבתם. מחקרים פסיכולוגיים מוכיחים שאנשים מודדים הצלחה, עושר, למעשה כל דבר, רק באופן יחסי. עם כל ההזדהות שלי עם הסנטימנט האצילי שמבטאת ארלוזרוב, זה לא מעשי לצפות שעיתונאים לא ישוו את עצמם לסביבתם. העיתונאי, שויתר על קריירת העורך דין, בודק כמה חבריו לפקולטה מרוויחים (לא אני. אני בודק כמה אקשן יש להם ובינתיים לרובם יש פחות ממני). זה טבעי ומובן. אם הוא ימשיך להרוויח הרבה הרבה פחות, הוא יגיד לבן שלו – שלא תעז לעשות את הטעות שלי. אל תעבוד בתקשורת. כשזה יקרה וזה כבר קורה, כולנו ניפגע. אנחנו כבר נפגעים. התקשורת השטוחה והמרושלת שקיימת בישראל נובעת במידה רבה ממשכורות העיתונאים כאן.

בעניין הזה אני בטוח שאני לא מחדש דבר למירב ארלוזרוב.

נ.ב.: בערב פרסם איתן אבריאל ב"מרקר" מאמר משלו בנושא. אני מסכים עם כל מה שהוא כתב.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.