פרידמן יוצא מהארון (לא שהוא טרח להסתתר)

מאת  | 6 בספטמבר 2009
 

המאמר של פרופסור דניאל פרידמן ב"ידיעות אחרונות", הוא מאמר יוצא דופן ומאוד צפוי. יוצא דופן ששר משפטים, עד לא מכבר, תוקף את החלטת היועץ המשפטי לממשלה. צפוי, כי אצל פרידמן, זה מהלך טבעי. מה שבאמת יוצא דופן זה שהפרופסור למשפטים בונה טיעון מופרך וחסר היגיון. על פרידמן תמיד היה אפשר להגיד הרבה דברים. אי אפשר לזלזל ביכולת האינטלקטואלית שלו. הוא חכם, ידען ויודע את אמנות הויכוח. במאמר הוא, למשל, סוגר (שוב) חשבון עם פרופסור יצחק זמיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה. זמיר מירר את חייו של פרידמן, כשזה היה שר משפטים. הוא מתח עליו שוב ושוב ביקורת בתקשורת. פרידמן, כאילו בדרך אגב, מספר במאמר שלו על החלטתו של היועהמ"ש זמיר להגיש כתב אישום נגד הפוליטיקאי אבו חצירא, יום אחרי שזוכה במשפטו. פרידמן מזכיר שהוא מתח ביקורת על ההחלטה כבר אז, רוצה לומר – זמיר ירד עליי כי אני ירדתי עליו.

עיקרי הטיעון של פרידמן במאמר הם:

1. ריבוי התיקים של אולמרט מרמז על רדיפתו בידי התביעה הכללית. זה טיעון מוזר. פרופ' פרידמן לא מוכן להעלות הסבר חליפי: אולמרט הוא איש מושחת מהיסוד. יש עשרות פרשיות שהוא מעורב בהן. רק מיעוטן הגיעו לכתב אישום. טבעי שמהרגע שכבש את כס ראש הממשלה, חלק מהפרשות הללו התחילו לרדוף אותו. ריבוי התיקים מעיד על עוצמת המושחתות של האיש, לא על הרדיפה של התביעה. פרופ' פרידמן נתפס רבות ללוח הזמנים של גיבוש התיק, כדי להראות זדון. שטויות. התיקים אכן מוזמזו לא מעט על ידי מזוז, אבל הם מוזמזו דווקא מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה חשש ובצדק להדיח ראש ממשלה מכהן. לשר המשפטים לשעבר אין מילה אחת להגיד בגנותו של אולמרט, לא על מעשיו וגם לא על ההתקפה הבוטה ומשולחת הרסן שלו כנגד התביעה הכללית והמשטרה. גם תרגילי העיכוב של אולמרט לא מפריעים לפרידמן.

2. הטיעון העיקרי של פרידמן הוא שמזוז כבר חייב את עצמו להחלטה בעניינו של אולמרט, במהלך החקירה והעדות המוקדמת. עכשיו הוא לא יכול לסגת. לפי הטיעון הזה, תמיד היועץ המשפטי לממשלה צריך להעביר את ההחלטה למישהו אחר. הרי ההחלטה לחקור שר תמיד עוברת דרך היועהמ"ש. פרידמן בעיקר נתלה בהליך העדות המוקדמת החריג ויוצא הדופן עליו החליטו מזוז ולדור. נדמה לי שאחרי שטלנסקי הראה שהוא לא בדיוק זמין מתי שרוצים אותו, ההחלטה ההיא של מזוז ולדור נראית הרבה יותר סבירה. מה היינו אומרים אם הם לא היו נוקטים בהליך הזה, מסתפקים בעדות טלנסקי במשטרה ואז משה שלנו לא היה מסכים להגיע ארצה? איך הם היו נראים אז?

פרידמן מציין במאמרו את התיקים כנגד אולמרט שנסגרו. ההקשר שמוצג בפני הקורא הוא – הנה, תראו איזו רדיפה. סתם פתחו תיקים, מיררו למסכן הזה את החיים וסגרו אותם. רגע, מי סגר? זה לא אותו מזוז? מה, בתיקי כרמיה ובל"ל הוא לא היה כבול בהחלטותיו לפתוח בחקירות? מאיפה הוא ולדור (בתיק בל"ל) שאבו שם את האומץ לסגור? דווקא סגירת התיקים ההם מוכיחה שמזוז ולדור מסוגלים גם לסגור תיקים נגד אולמרט.

יתרה מזאת, מה פרידמן מציע? לשיטתו, גם לדור פסול להחלטה. אז מי צריך להחליט? אובמה? או שפרידמן מציע לחכות עד שייכנס יועץ משפטי חדש לממשלה עוד ארבעה חודשים, אחר כך ייקח לו חצי שנה ללמוד את התיק, אח"כ שימוע (אולמרט ויתר כי זה היה מזוז. עם יועהמ"ש חדש הוא בוודאי יבקש שימוע), אחרי השימוע יעברו עוד כמה חודשים עד שתהיה החלטה סופית, אם מישהו ב – 2012 עוד יזכור על מה מדובר.

אני מסכים עם הרבה מעמדותיו של פרידמן כלפי ביהמ"ש העליון, מורשת ברק והאקטיביזם השיפוטי. אלא שפרידמן לקח את זה בזמן כהונתו כמה גשרים רחוק מדי. מכל אות במאמר אתה מרגיש את יצריו של פרידמן האיש: הרצון להכיר תודה לאולמרט, להילחם עבור חברו רמון ולתקוע למזוז. הפובליציסט פרידמן רק הוציא במאמר הזה מהארון את שר המשפטים פרידמן. ככה הוא התנהג גם כשר משפטים. הוציא אינסוף אנרגיות על ועדת הבדיקה המופרכת לבדיקת חקירת רמון, במקום להשקיע מאמץ בתיקון מערכת המשפט הקורסת שלנו.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.