תחקיר ישראל היום

מאת  | 4 בפברואר 2013
 

ביולי 2010 , שלוש שנים אחרי שיצא לאור, "ישראל היום" לעיתון שזוכה לחשיפה הגבוהה ביותר בישראל.

מתוך שיחה עם עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2008:

אתה לא אוהב שקוראים לעיתון שלך "חינמון".

המילה חינמון יש בה משהו פחות ערך.

בבחירות 2013 היה נדמה שהחינמון הזה התגייס לטובת בחירתו מחדש של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הכותרות הראשיות תאמו לא פעם את המסר של הליכוד. כשפרופסור אמנון רובינשטיין העביר למערכת עיתון, תוך כדי מערכת הבחירות, טור ביקורתי על ממשלת נתניהו, הוא לא פורסם. כשהכותב הבכיר של העיתון, דן מרגלית, העביר יום לפני הבחירות, טור ביקורתי על הניסיון למנות את כחלון ברגע האחרון, הטור שלו נדחק לעמוד 37.

מתוך שיחה טלפונית עם דן מרגלית ב"בוקר טוב ישראל", גל"ץ:

גולן יוכפז: דן בוקר טוב.

בוקר אור.

יוכפז: שאלה טכנית לפני הכול, אני רגיל לראות את טור הפרשנות שלך בכותרת של "ישראל היום" – לא אהבו את הטקסט שלך במערכת "ישראל היום"?

מרגלית: אתה שואל אותי שאלה קשה. אני אומר לך שהבוקר אני ראיתי את הכתבה שלי מופיעה מילה במילה כפי שכתבתי אותה, והיא מופיעה בעמוד 37 שם, בעמוד דעות, וזאת עובדה.

"ישראל היום" נמצא בבעלות אחד היהודים העשירים בעולם, הטייקון שלדון אדלסון. אדלסון מקורב לנתניהו, ימני בהשקפת עולמו, הקים את העיתון ותומך בו. לא מזמן הוא נבחר לאיש המשפיע ביותר בתקשורת הישראלית על ידי המגזין גלובס. התבטאויותיו על אופי העיתון מצומצמות למדי והוא מעולם לא העניק ראיון מסודר על השם שהדביקו יריבי העיתון ל"ישראל היום" – "ביביתון".

אבל נקודה אחת מעולם לא פוצחה – איך זה עובד? איך עיתונאים, כתבים, עורכים, פרשנים, חלקם בעלי מוניטין ונסיון – פתאום מוציאים מתחת ליד טקסטים מוטי נתניהו? איך בכלל הם יודעים מי ברשימה השחורה של נתניהו, הווירטואלית כמובן, ומי ברשימה הלבנה? עורך ראשי של עיתון גדול לא אמור לכנס את עיתונאיו ולהגיד: את האנשים הללו אנחנו תוקפים ואת אלו לא. זה נחשב לפאול בעייתי במיוחד בעולם התקשורת. עורך ראשי של כלי תקשורת יודע לא פעם להעביר מסרים לעיתונאים מה הוא רוצה שייכתב, אבל ההתנהלות המקצועית של "ישראל היום" מעלה שאלות רבות שחשוב לשאול .

מתוך דבריו של עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2008:

"אנחנו נמצאים על המגרש האמיתי, הגדול, של עיתון לכל דבר, שמתמודד מול העיתונים האחרים, ובינתיים, תודה לאל, בהצלחה מסוימת".

תחקיר "המקור" התחקה במשך שנה וחצי אחרי השאלות הללו. שוחחנו עם עשרות עיתונאים מ"ישראל היום" והצלחנו להגיע לאוצר הסודי ביותר בכל עיתון, בעינינו לפחות – טקסטים מקוריים של כתבים שהועברו למערכת, לפני ששונו. באמצעות האוצר הזה, התאפשר לנו לראשונה לבדוק האם יש פער בין מה שהכתבים מעבירים, למה שבסוף מתפרסם ומה טיבו של הפער הזה. אז הנה הצצה ראשונה לאיך המכונה של "ישראל היום", שמבקריו נוהגים לכנות ה"ביביתון", עובדת.

בתאריך 17.2.11 מתפרסמים נתוני הצמיחה של כלכלת ישראל ברבעון האחרון של 2010. שבעה נקודה שמונה אחוזים. יפה. הפרשן הכלכלי של העיתון התבקש לכתוב טור פרשנות, אבל, מעשה שטן, חזי שטרנליכט, לא כל כך מתלהב.

"הקטר דוהר, הקרונות קצת פחות", מכתיר הפרשן הכלכלי את טורו. "בסרט "ג'רי מגוויר" זועק טום קרוז על השחקן קובה דאונינג ג'וניור "SHOW ME THE MONEY ". איך זה יכול להיות שלאור נתוני הצמיחה הפנומנאליים… הציבור לא מרגיש שהתעשר?" לפרשן הכלכלי יש גם מסקנה: "מרבית הציבור… לא נהנה מחלק גדול מהצמיחה". מילים כדורבנות. אבל הנה מה שהתפרסם למחרת בטור של שטרנליכט: הכותרת היא כבר "קונים ובוכים", ופסקת הפתיחה: "נתוני הצמיחה שהוצגו בפני הציבור הם מרשימים בכל קנה מידה. כל הכלכלנים שדיברו, נותרו עם פה פעור… מתברר שבניגוד לקמפיין המתוזמר, ששרר פה בתקשורת בשבועות האחרונים, שלא כל כך רע פה… גל המחאה האחרון היה ברובו מוגזם, מנופח, משולהב ובעיקרו פשוט מהלך פוליטי מהצד השני של המפה". כל הפסקה הזאת לא הופיעה בטורו המקורי של שטרנליכט כפי שהגיע לידינו, אבל הופיעה תחת שמו בטור בעיתון הנפוץ במדינה.

הנה מה שאמר לנו חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", בראיון שערכנו עימו:

אם פרשן כתב טור מסתייג על נתוני צמיחה , עד כמה אפשר להפוך אותו לטור מתלהב מנתוני צמיחה?

לדעתי אי אפשר. אבל אפשר לא לפרסם את זה . אפשר לדבר עם הפרשן ולהגיד לו "שמע, אתה על הבנקט, בוא תנסה לראות את זה מהיבט אחר", אבל אני חושב שזה צריך להיות בהסכמה הדדית.

חנוך מרמרי כיהן במשך עשרות שנים בתפקידי עריכה בכירים, לרבות העורך הראשי של "הארץ". עם זאת, חייבים להדגיש, חוות הדעת של מרמרי ניתנה על בסיס עקרוני. הוא לא קרא את המסמכים שבידינו ולא יודע את מה שסיפר לנו עובד בעיתון – שטרנליכט העביר טור, רגב לא היה מרוצה, הוא התקשר לשרנליכט ואחרי זמן קצר הטור הביקורתי הפך לטור מתלהב. שטרנליכט לא רצה להגיב לשאלתנו בנושא.

כשהמחאה החברתית הגדולה הגיעה, בקיץ 2011, העיתון כבר יצא למלחמה של ממש.

דפני ליף יוצאת לשדרה ב – 14 ביולי 2011, יום חמישי. ביום ראשון, 17 ביולי, התפרסמה ידיעה על הפגנות סוף השבוע ב"ישראל היום". על הידיעה בעיתון חתומים 4 כתבים.

בטקסטים המקוריים שלהם, אף אחד מהם לא כתב את המילים השמאלניות "נגד הכיבוש", שהתפרסמו בעיתון:

"המפגינים שהתארגנו גם הם בפייסבוק הבטיחו עליית מדרגה במאבקים הציבוריים השונים בשבוע הקרוב כולל "נגד הכיבוש". "

מתוך שיחה עם רגב קונטס, ממארגני המחאה החברתית:

הדגשנו בכל ראיון בכל מקום כמה אנחנו לא מעוניינים להיכנס לזה. לא מפחד כדי להגיע לאיזשהו קונצנזוס, אלא להיפך, כדי לאפשר פעם אחת דיון עומק אמיתי ציבורי בדיוק בנקודות שהכיבוש או הדיון על הכיבוש הסתיר במשך כל השנים.

אוקי. אז ברור שזה לא היה ממסריה המרכזיים של המחאה , אבל יכול להיות שבימים הראשונים של המחאה, הרי השליטה שלכם באנשים לא הייתה מלאה, יכול להיות שאנשים הלכו וצעקו כל מיני קריאות?

ייתכן שאיזשהו אספסוף שהלך וקרא קריאות. אני לא שמעתי על זה כלום ושמענו אז בתקופה הזאת הכל.

יום לאחר מכן, המחאה תופסת תאוצה וכך גם הניסיון של העיתון לצבוע את המחאה בצבעים פוליטיים. הכותרת הראשית של העיתון היא – "השמאל הלאומי: הבאנו עשרות אוהלים למחאה". לפי הידיעה, הארגון של אלדד יניב ואנשיו הם האחראים למחאה הגדולה.

הנה מה שאומר על כך אלדד יניב, תנועת "השמאל הלאומי":

זה בדיחה. אני חושב שזה היה ביום שני. המחאה התחילה בחמישי. ביום ראשון והתחלנו לפרוס את האוהלים. איך שאנחנו מתחילים לפתוח את האוהלים ככה, עם תנועת הפתיחה, טיק נוחתים עלינו שני כתבים, אני לא הכרתי אותם. "נעים מאד". "נעים מאד". "אתה אלדד יניב? אני מ"ישראל היום" מי מממן את זה"? "מי משלם את זה?" "איך ארגנתם את זה?" "איך עשיתם?". עכשיו זה לא עניין אותם מה שאני עונה, מה שאני לא עונה, מה שאני מסביר, מה שאני לא מסביר. הם כבר עם הכותרת. אני רואה את העיתון… זה פשוט לא להאמין הדבר הזה.

עד כמה זה בעיניך, אתה הרי גם היית עיתונאי, עד כמה זה ווליום מוגזם יחסית למעשה שאתם עשיתם לשים אותו בכותרת הראשי?

מאפס לעשר. אנחנו הצטרפנו למחאה, אפשר לקרוא לזה 'מצטרפים' אפשר לקרוא לזה 'טרמפיסטים'.

"ישראל היום" לא היה היחיד שדיווח על מעורבות אלדד יניב ו"השמאל הלאומי" במחאה החברתית, אבל רק אצלו זה היה בהבלטה כזאת.

מתוך ראיון בעילום שם עם עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

מה היחס של העיתון כלפי המחאה החברתית ?

של בוז מוחלט. התפיסה של עמוס רגב היא שדפני ליף לצורך העניין צריכה ללכת למצוא עבודה במקום לבלב את המוח. ושכל הרעיון הזה הוא טיפשי לחלוטין כי אנחנו חיים במדינה מצוינת ואין שום סיבה בעצם.

הכותרות הביקורתיות של "ישראל היום" כלפי המחאה לא כל כך תופסות. המחאה דווקא כן.

מאות אלפים יוצאים לרחובות וב"ישראל היום" הדפיסו כתבה גדולה במוסף שבת תחת הכותרת "גם האמת היא אופציה". הנה טקסט הכתבה המקורית:

תחקיר ישראל היום - תיקונים בכתב יד על כתבה שהועבדה לדסק"האם אמצעי התקשורת יצרו מציאות או רק דיווחו עליה? התשובה שנותן העיתון: "בהחלט גם יצרו מציאות". המחיקות בטקסט, החיצים וההערות בכתב יד שאתם רואים הן כולן של העורך הראשי של העיתון, עמוס רגב. רגב הוא עורך ריכוזי למדי. אין כמעט ידיעה שיורדת לדפוס בלי שהיא שוזפת את עיניו. העיתונאים של רגב יודעים כבר למה הוא מצפה, אבל עדיין, עיניכם הרואות, רגב נדרש למחיקות.

חשוב להדגיש: זכותו וסמכותו של כל עורך ראשי למחוק ולשנות כראות עיניו. מקובל שהכח הזה מופעל ממניעים מקצועיים בלבד.

עיתונאי שעבד ב"ישראל היום":

"כל העיתון כבר נכתב בהתאם למה שעמוס רגב רוצה, ומה שחורג מזה נערך בהתאם למה שהוא רוצה, וכל העמודים מגיעים אליו לאישור בסוף הערב, ככה שדברים שחשובים לו באופן אישי, משונים, גם אם זה בדקה האחרונה".

תחקיר ישראל היום - מחיקות משפטים שלא פורסמו

בכתבה הבאה, למשל, כתבו העיתונאים על הדרך בה סיקר "ידיעות אחרונות" את המחאה. "ב – 25 ביולי הכותרת (של "ידיעות") הייתה "לחץ" והתייחסה להלך רוחו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו". השורות הללו, עיניכם הרואות, נמחקו על ידי רגב. קוראי "ישראל היום" לא צריכים לדעת שהעיתון המתחרה מייחס לחץ לנתניהו.

מתוך דברים שאמר לנו עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

"בהתחלה זה נעשה כמובן ברגל גסה, תוך שיכתוב עמוק והתערבות יומיומית של עמוס רגב בדסק. הוא עבר על כל טקסט הוא מאשר כל עמוד לפני הדפסה עד כדי כך שהוא יורד לפרטים קטנים כגדולים. ברגע שהחינוך הזה מתחיל להבשיל, יש כבר הפנמה מצד העיתונאים, מלאכת הסלקציה הופכת להיות קלה יותר מבחינתו… וכל עמוד מקבל את אישורו כאשר הוא עובר על החומרים. לא תצא ידיעה אחת מבלי שהוא ראה אותה".

מתוך שיחה עם יובל בן עמי, לשעבר כתב ב"ישראל היום":

שמעת אבל ממישהו במערכת אמירות פוליטיות מפורשות על נתניהו על שלטון הליכוד על מה אנחנו מצופים לעשות?

זה נמצא ברקע, בישיבות המערכת של המוסף, זה עבר בדרך כלל בתור איזושהי בין בדיחה שכולם יודעים. כלומר, אם היה עולה איזה משהו, מישהו היה אומר סתם בשביל לעקוץ, "אה, אולי נכתוב על זה ועל זה" ואז כולם צוחקים "חה חה חה". ברור שלא, הרי יש מטרייה מעלינו. רוב האנשים שעבדו בעיתון, זה לא היה קו המחשבה שלהם, או לפחות זו התחושה שלי. אבל יישרנו קו במידת מה מכיוון שהיינו חלק מהמערכת הזאת.

עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

"בכל אופן יש מציאות, ולא פעם צריך גם לשכתב אותה, והיא נעשית בהנחייתו. כאשר שנים הרבה זה נעשה בצורה כזו שהוא עשה את זה בצורה בולטת בדסק, בצורה בוטה".

יחסו של רגב למחאה החברתית עורר הרבה כעס אצל חלק מהעובדים בעיתון. חלקם מאוד תמכו במחאה והתקשו לציית לקו של העיתון. אחד מהם אף טרח להקליט את העורך הראשי בשעה שהוא מורה בדסק איך הוא רוצה שתיראה הידיעה. הנה ההקלטה:

העורך הראשי, עמוס רגב: מה כתוב פה? זו מהפכה… כל מכת הנגד שלהם. איפה כל זה בא אצלנו לידי ביטוי?… לא, אל תסביר לי, אל תסביר לי.

עורך בדסק: זה הכול בטקסט. זה כתוב בטקסט.

עמוס רגב: יפה.

עורך בדסק: אתה רוצה לשים את זה במשנה? את ההמלצות של…

עמוס רגב: לא בעקבות ה…ראשי המאבק מאיימים ב… הפגנת ענק ב- 29 בחודש. בלה בלה בלה. נכון? ועדת טרכטנברג מגיבה לביקורת נגדה. "הם לא קראו את הדו"ח. רוצים…"

עורך בדסק: אבל אין לי ציטוט כזה. מה, אני אכניס אותו… אין לי את הציטוט הזה. תראה, זה הכול מסובך. אתה אומר את זה…

עמוס רגב: לזה הכוונה. אתה רוצה לחזור למה? למשטרים אפלים? אל תוציא אותי, אל תוציא אותי… לא של כלכלת שוק.

עורך בדסק: בוא נעשה את זה מסודר… אתה רוצה את התגובה של טרכטנברג…

עמוס רגב: אני רוצה את התגובה של טרכטנברג.

עורך בדסק: לא קראו את הדו"ח?

עמוס רגב: "לא קראו את הדו"ח ומתגעגעים למשטרים שעברו מן העולם".

עורך בדסק: אוקיי.

עמוס רגב: אוקיי, הלאה. זהו, גמרנו. שיהיו בממשלה, זה הפוליטיקאים. אני לא שומר עליך – אתה נהיה הדובר של דפני.

למי שהתקשה לעקוב, הנה תרגום. רגב רוצה להגדיל את המסר של ועדת טרכטנברג על חשבון המסר של ראשי המחאה.

העורך בדסק מעיר שלא הועבר לו בטקסט, הציטוט שרגב מדבר עליו. רגב מצטט בפני העורך דברים שנכתבו בבלוג של ועדת טרכטנברג ומבהיר לו, כשכל דסק החדשות שומע, את "רוח המפקד" בעניין הזה:

"אני לא שומר עליך, אתה נהיה הדובר של דפני".

עמוס רגב הוא עיתונאי ותיק. הוא היה בכיר ב"ידיעות אחרונות", בכיר ב"מעריב", אפילו עבד בערוץ 10. לפני מספר שנים, עוד הרבה לפני ש"ישראל היום" נוסד, רגב צורף למעין צוללת של בנימין נתניהו, הכינוי הברנז'אי לצוות הייעוץ הלא רשמי של נתניהו. רגב באותה תקופה הוא עיתונאי פעיל ובכיר. בזרוע אחת הוא עיתונאי פעיל, בכיר, שאמור לעקוב גם אחרי הפוליטיקאי נתניהו ובזרועו השנייה הוא השתתף אז בצוות הייעוץ האינטימי של אותו פוליטיקאי.

דיברנו עם חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ":

מה העמדות המקובלות בברנז'ה העיתונאית, כלפי השתתפות של עיתונאי פעיל, בכיר, בצוות ייעוץ של פוליטיקאי מסוים?

זה נראה לי בעייתי.

כי מה?

כי עיתונאי צריך להיות מרוחק מכול… הוא צריך להיות בעל יכולת ריחוק מספקת מהאובייקטים שאותם הוא מכסה. מה שאתה מתאר זה לא ריחוק . להיפך. הוא שם. אתה לא יכול להיות גם כאן וגם שם לא יכול להיות גם המנתח, המשקף , המבקר וגם היועץ.

תחקיר ישראל היום - עמוס רגב ברשימתו של נתניהותראו, למשל, את המסמך הבא. כשנתניהו יו"ר אופוזיציה יש בלשכתו נוהל. כל פעם שהבוס מתראיין צריך להודיע לקבוצה של מקורבים כדי שיידעו לצפות בזה. באוגוסט 2006, שמו של רגב נמצא במקום מכובד, בין נתן אשל לדוד שימרון, עורך דינו של נתניהו.

ברשימת המוזמנים לבר מצווה של אבנר נתניהו ב -2007, עמוס רגב ורעייתו גם שם.

כנ"ל באזכרה לאמא של שרה ועוד. באותה רשימת מוזמנים לבר המצווה נמצא גם גונן גינת , גם הוא בכיר בעיתון , גם הוא מקורב למשפחת נתניהו

גונן גינת הוא עורך המוסף הפוליטי של העיתון. הנה מה שכתבה בפתק שרה נתניהו לגינת ורעייתו כבר בשנת 1999:

"שמחתי מאד לקבל את השי הנאה ששלחתם לי ליום הולדתי. אני מודה לכם מעומק לב. חסרונכם ביום ההולדת היה מורגש, אך תמיכתכם ודאגתכם ליוו אותי גם ביום זה".

לפי לוח הזמנים של נתניהו, הוא גם הגיע לחתונת בתו של גינת ב – 2008 בקיבוץ עינת.

בנימין נתניהו תמיד ייחס חשיבות עצומה לתקשורת. באופוזיציה הוא נהג לומר לאנשיו ששני האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל הם "איראן וידיעות אחרונות". במהלך הקריירה שלו הוא שוב ושוב אמר לעוזריו "אני צריך שיהיה לי עיתון".

הסיפור הבא חושף כמה נתניהו היה מעורב בלידתו של "ישראל היום".

תחקיר ישראל היום - מייל אבי רצוןתחקיר ישראל היום - מייל אבי רצוןתחקיר ישראל היום - מייל אבי רצוןבשנת 2006 העיתונאי אבי רצון הוא עיתונאי בכיר ב"מעריב", עד שהוא מקבל טלפון מבנימין נתניהו. עומד לקום פה עיתון חדש ואני רוצה שתשמש כעורכו הראשי, אומר נתניהו לרצון. רצון ונתניהו בקשר טוב. לא פעם כתב רצון מאמרים לטובת נתניהו. יתקשרו אליך, הבטיח הפוליטיקאי הבכיר לעיתונאי ואכן מתקשרים. רצון מתמנה, לכאורה, לעורך "ישראלי", חינמון בו שלדון אדלסון, מקורבו של נתניהו, שותף.

שימו לב למייל ששולח באפריל 2006 נציגו של בן צבי, אריאל גרינברג, לנציגו של אדלסון, צ'רלס פורמן, אחרי שאדלסון מביע חוסר שביעות רצון מהמינוי של רצון: "מר רצון נשכר כעורך לבקשתם של ביבי ושלדון אדלסון (בשיחת טלפון משותפת עם נתן אשל). למר בן צבי אין מחוייבת מיוחדת כלפיו"

רצון סיפר לחבריו שהוא כבר ישב עם שרה נתניהו בבית קפה ושמע ממנה מה לדעתה צריכה להיות דמותו של העיתון החדש. בסופו של דבר, הוא לא זוכה לעבוד כעורך יום אחד. המיליארדר שלדון אדלסון, אז שותף ב"ישראלי" ומקורב כאמור לנתניהו, העדיף למנות את עמוס רגב.

ברק סרי, מנהל תוכן, העיתון "ישראלי", יוני 2006:

"אנחנו עיתונות אינסטנט איכותית ובחינם".

ב"ישראלי" אדלסון הוא רק שותף. הוא היה מסויג מהמיזם והחליט לפרוש להקים את "ישראל היום". רגב הלך איתו לשם.

מתוך דברים שאמר עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2007:

"יהיה עיתון טוב, הוגן, מאוזן, אחר, ישר ולעניין".

שימו לב ליומן הפגישות של נתניהו בתקופה לפני הקמת "ישראל היום".

תחקיר ישראל היום - יומן פגישות נתניהוב- 11.5.07 , פגש נתניהו את אדלסון בביתו של אדלסון. יומיים לאחר מכן, עוד פגישה עםא דלסון בביתו. בתאריך 24.6.07 עוד פגישה, ושוב, שלושה ימים לאחר מכן, ועוד אחת יומיים לאחר מכן. ב- 9.7.07 עוד פגישה. סך הכול 6 פגישות עם הפטרון של "ישראל היום" בחודשיים שלפני הוצאת העיתון לאור. בחמשת החודשים שלאחר מכן, לפי יומן הפגישות, השניים נפגשו רק 3 פעמים.

לפי יומן הפגישות, נתניהו נפגש באינטנסיביות באותה תקופה גם עם עמוס רגב ועם נתן אשל, הסמנכ"ל המיועד של "ישראל היום", מקורבו האולטימטיבי של נתניהו וחוליה קריטית בכל מה שקשור לקשר של נתניהו ל"ישראל היום".

בארבעת החודשים לפני שהעיתון יוצא לאור, נתניהו פגש את רגב 6 פעמים. הוא פגש אותו עוד 3 פעמים בשלושת החודשים שלאחר מכן. את נתן אשל הוא פוגש על פי אותו יומן, 9 פעמים מתחילת מרץ 2007 ועד הדפסת העיתון בסוף יולי 2007. עוד יותר מעניין, אשל כתוב ביומן הפגישות כמשתתף בהתייעצות רבות ואינטימיות של נתניהו לאחר הוצאת העיתון, כשאשל הוא כבר סמנכ"ל העיתון. ב – 10.9.07 הוא השתתף בפגישת הכנה לראיון של נתניהו בכלי תקשורת אחר. סמנכ"ל עיתון שותף להכנת פוליטיקאי לראיון. אשל גם שותף להתייעצויות בפורום האסטרטגי של נתניהו. במחצית הראשונה של 2008 נתניהו ראה את אשל בפגישות לא פחות מ – 12 פעם, חלקן בהתייעצויות הדחופות שכונסו כדי להתמודד עם תחקיר חדשות 10 על נסיעת נתניהו ללונדון, במהלך מלחמת לבנון השנייה.

אשל, כזכור, הוא הסמנכ"ל בעיתון שכמו יתר כלי התקשורת מסקר גם הוא את התחקיר, ובו זמנית הוא בצוות ההתייעצות של מושא התחקיר.

מתוך ראיון עם חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ":

הוא יגיד: "תשמע אני יודע לעשות את ההפרדה. כשאני פה אני פה, וכשאני פה אני לגמרי פה תסמכו על האינטגריטי שלי אני עשרות שנים בתחום"

מרמרי: אין אין. זה דבר שאי אפשר להגיד אותו בכלל. ברגע שאדם אומר את זה הוא צריך בו ברגע לקום ולהניח את הדברים וללכת.

גם אחרי שאשל מכהן כראש מטה ראש הממשלה, הוא ממשיך להגיע למערכת "ישראל היום".

עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

"יש ביקורים שכיחים לחלוטין של נתן אשל . לכל אורך התקופה. נתן אשל התחיל בעיתון ולכל אורך התקופה בלשכת ראש הממשלה היה מגיע לעיתון באופן גלוי לחלוטין, נכנס למשרדו של עמוס רגב, יושב, משוחח איתו ארוכות ויוצא".

עכשיו, בואו נחליף צד לרגע. רוב העיתונאים בישראלים תומכים בעמדות הפוליטיות של מרכז – שמאל. למה שלהשקפת העולם האחרת, זו של המרכז ימין, לא יהיה עיתון אחד?

מתוך שיחה עם עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

בעצם העיתון הזה – מתקשה לקרוא לו עיתון – נועד לשרת אדם אחד, זה את ראש הממשלה. הוא אפילו לא משרת דרך . מי שמכיר את העבודה בפנים יודע שלא מעט אישים גם בתוך המחנה, בליכוד, בימין בכלל, לא מקבלים ביטוי.

התערבויות על טקסטים מצד ימין של המפה הפוליטית?

כן, כאשר יש תקופה שבה רבים עם ליברמן וחברי הכנסת של ישראל ביתנו, אז לא מביאים לידי ביטוי חומרים שלהם.

בחודשים אוגוסט – ספטמבר 2007, חודשים בהם ליברמן בממשלת אולמרט, למגינת ליבו של נתניהו, אין תמונה אחת של השר ליברמן ב"ישראל היום". בחודשים מאי – יוני 2009, החודשים הראשונים בהם ליברמן הוא שר בממשלת נתניהו יש 13 תמונות שלו ב"ישראל היום".

כשבנימין נתניהו החליט להקפיא את הבנייה בשטחים, כתב נדב שרגאי כתבה על זעם הימין. בין השאר הוא ציטט אדם בשם בצלאל סמוטריץ' מתנועת קוממיות:

"אם לא תהיה ברירה, נפיל את הממשלה. נתניהו מאבד את הלגיטימיות שלנו לשלוט ושובר חזק שמאלה. לא נחכה הפעם, כמו שחיכנו בממשלת שרון. אז התעוררנו מאוחר מידי. המאבק יהיה אמיתי".

דבריו של סמוטריץ נמחקו מהידיעה שהתפרסמה בעיתון.

מתוך שיחה עם עיתונאי, עבד ב"ישראל היום":

אם יגיע טקסט מצד ימין של המפה הפוליטית, אבל שתוקף את נתניהו, מה יקרה בהתנגשות?

הוא ימותן.

בנובמבר 2010 התפרסם ראיון בעיתון עם אופיר אקוניס, חבר כנסת מהליכוד שמקורב לנתניהו.

תחקיר ישראל היום - העיקר האינטרס של הצרכןהכותרת המקורית שנתנו העורכים, מתכתבת עם נאום בר אילן של נתניהו. "אני מתנגד למדינה פלשתינית". לכאורה, אקוניס נגד נתניהו. הכותרת שהתפרסמה בעיתון לעומת זאת: "העיקר האינטרס של הצרכן". ההתנגדות למדינה הפלשתינית ירדה מהכותרת הראשית לכותרת המשנה.

בחרנו שני אישים כדי לבדוק את התיזה הזאת, כלומר, האם זהו עיתון שמבטא השקפת עולם, הכי לגיטימי, או עיתון שעובד לשירותו של איש אחד. נתחיל בציפי לבני, במשך מספר שנים המתחרה של נתניהו על כס ראש הממשלה.

עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

"העיתון לא מייצג השקפת עולם פוליטית העיתון מייצג בנאדם אחד. כשהסיפור המרכזי הוא ציטוט של לבני הכותרת משתנה… כמה שפחות להראות אותה, כמה שפחות להראות את השם שלה, כמה שפחות לתת לה קרדיט על עשייה וההיפך כמובן נתניהו".

הנה דוגמא קטנה. בטור צד, בנובמבר 2011, עורך בדסק נתן כותרת סתמית: "לבני תדרוש משמעת סיעתית נגד חוק דיכטר". הכותרת הוחלפה. כתב היד של רגב פוסל אותה. והנה הכותרת שהופיעה בעיתון: "גוברת הסערה בקדימה סביב "חוק דיכטר".

אגב, אם תסתכלו על חלקים אחרים בדף שאמור היה להתפרסם באותו יום, תראו שוב כמה מגוננת היא ההתערבות של רגב לטובת נתניהו. עו"ד אלדד יניב, מייסד השמאל הלאומי, צוטט שם כאומר: "אתם שממשיכים לעמוד על המרפסת". נתניהו עמד על אותה מרפסת מפורסמת בהפגנה נגד יצחק רבין. הציטוט הזה נמחק.

יניב גם צוטט בידיעה המקורית על הרצון להשתלט על רשות השידור, תחנות טלוויזיה וביהמ"ש העליון. גם הציטוט הזה נמחק מהידיעה.

בחמשת החודשים אחרי שהתפוצצו המגעים בין לבני לנתניהו על ממשלת אחדות, שמה של ציפי לבני הופיע ב"ישראל היום" 112 פעם. לפי השיפוט שלנו, 44 מהאזכורים הם שליליים. אין מחמאה אחת ללבני. חשוב להדגיש – השיפוט האם הידיעה על לבני הייתה חיובית או שלילית הוא שלנו ורק שלנו, סובייקטיבי לחלוטין ואפשר לחלוק עליו. ב – 2012, במהלך הקמפיין הכושל שלה לשרוד כיו"ר "קדימה" ספרנו 73 אזכורים של לבני בעיתון,בין ה – 9 בפברואר לשמונה במאי. 37 הגדרנו כשליליים, ופעם אחת היא קיבלה מחמאה. דן מרגלית כתב עליה שהיא לא אמרה את המילה האחרונה.

אישיות שנייה שבדקנו היא אהוד ברק. ממארס 2009 ועד לאחרונה, בן הברית האולטימטיבי. האם גם העיתון שינה את טעמו?

בדקנו גם אזכורים ב"ישראל היום" של אהוד ברק. פריצת הדרך במגעים בין ברק לנתניהו ארעה באמצע מארס 2009. בחודש לפני כן, שמו של ברק מופיע 49 פעם בעיתון. תשעה מהאזכורים שליליים, אפס חיוביים. בחודש אחרי שברק ונתניהו הופכים לשותפים, שמו של שר הבטחון הופיע 43 פעמים ב"ישראל היום". המאזן, שוב על פי השיפוט שלנו, שמונה אזכורים שליליים, אבל הפעם יש גם שישה אזכורים חיוביים.

הנה דוגמא ליחס העיתון לברק אחרי כניסתו לממשלת נתניהו.

אחרי פרישתו של ברק ממפלגת העבודה יצא כתב של העיתון לקיבוצו של ברק, משמר השרון. בכתבה שהתפרסמה לא נמצא קיבוצניק אחד, שמתח ביקורת על בן הקיבוץ לשעבר. ב"ידיעות", לעומת זאת, יצא יגאל סרנה לאותו קיבוץ . הוא דווקא ליקט שפע של תגובות ביקורתיות.

עוד דוגמא: כשאהוד ברק הדיח את מפקד גלי צה"ל, יצחק טוניק, מתפקידו, כתב אדם בשם מתי שמואלוף מאמר ביקורתי לעיתון.

הנה מה שנכתב במאמר: "שר הבטחון מתגלה כאישיות פוליטית דורסנית, חסרת רגישות ואנושיות".

והנה המאמר שהתפרסם בעיתון, גירסה חיוורת, שלא לומר מסורסת, של המקור: "גל"ץ: לשמור על עצמאות התחנה". אגב, שמואלוף, כותב חיצוני בעיתון, פרסם את המאמר המלא בבלוג שלו.

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

היחס לאהוד ברק. הרי אהוד ברק שינה את הפוזיציה הפוליטית שלו כלפי נתניהו. הוא היה פעם יריב מר, לפני הבחירות,ואז חבר אליו אחרי הבחירות, אז מה, העיתון גם שינה את יחסו לברק?

בוודאי. כיחסו של ראש הממשלה לברק, כך יחסו של העיתון, נקודה.

ל"ישראל היום" יש גם רשימה לבנה וירטואלית, אלו שזוכים ליחס מיטיב.

עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

אין תמונה של שרה בלי שעמוס מאשר אותה

בוודאות?

בוודאות מוחלטת. יש כמה תמונות, אם צריך להעלות באוב, שאפשר, אבל צריך גם להתאים את התמונה לטקסט, לאירוע. קודם אמרתי לכם שזה שתיים-שלוש תמונות שאותן ישימו.

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר נוסף ב"ישראל היום":

יש תמונות שהן מאושרות מראש, ואסור להכניס תמונות אחרות אלא אם כן מגיעות תמונות חדשות אז כמובן שעמוס רגב עובר עליהן ובוחר איזה תמונה תיכנס.

הוא בוחר אישית איזו תמונה?

הוא בוחר אישית איזה תמונה תיכנס

רוב חברי הכנסת של הליכוד זוכים ליחס V.I.P בעיתון.

הנה דוגמה: כתבה על נסיעות חברי כנסת לחו"ל. כותרתה "על חשבון הברון". בכיתוב לתמונה הגדולה נכתב במקור "טסים ונהנים". מופיעות התמונות של חברי הכנסת כץ מהאיחוד הלאומי, יואל חסון מקדימה ודני דנון מהליכוד. " "המצטיינים" בנסיעות במימון גורמים חיצוניים", נכתב. אלא שמעל התמונה, בכתב ידו של גונן גינת, העורך של המוסף הפוליטי, כתוב "רק שניהם" (כץ ויואל חסון). דנון בטח שמח שתמונתו, איש הליכוד, לא הופיעה בהקשר הזה.

לפני כשלושה חודשים הגשנו שאילתה מפורטת ל"ישראל היום". ביקשנו תשובות לכל הדוגמאות שאנחנו מביאים כאן. אולי יש נימוקים ענייניים לשינוי? דנון, למשל, טס פחות מחבריו לחו"ל. אולי בגלל זה העיפו את תמונתו. "ישראל היום" בחר שלא להסביר, ומצבור הדוגמאות הגדול, ההקשר הדי הקבוע והעדויות הישירות של עובדי העיתון, מעלים אצלנו חשד כבד שזו לא בדיוק עריכה עניינית.

הנה, למשל, הסיקור המקורי של רפורמת התחבורה הציבורית של בכיר הליכוד, שר התחבורה, ישראל כץ. הכתב שלומי דיאז העביר טקסט. "הבלגאן ענה על הצפוי. היום הראשון של הרפורמה – בלבול ותסכול. עומסים כבדים בתחנות האוטובוסים, עיכובים ארוכים והרבה עצבים".

והנה הטקסט שהתפרסם: "עיכובים ובלבול, אבל הציבור מתחיל להתרגל.. אי סדרים ועומס אבל במוקד של משרד התחבורה התקבלו תלונות מעטות בלבד".

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

כמי שעבד שם, תתאר לי מי האנשים המועדפים על העיתון שהעיתון.

תבדוק כמה פעמים שר האוצר קיבל ראיון. גדעון סער כשר חינוך כמה פעמים הם התראיינו בעיתון . תבדוק אלו שרים לא זכו לראיון בעיתון.

תחקיר "המקור" גילה כי ידיעות ביקורתיות על שר החינוך גדעון סער לא פעם נשארו בחוץ. השר גם זוכה לפרסם טורי פרשנות בחתימתו בעיתון. כשזיגזג סער בפרשת קיצור החופש הגדול, הודיע על קיצור ולאחר מכן חזר בו, הוא ספג ביקורת קשה מהרבה מכלי התקשורת. גם הפתיח המקורי, שהועבר ל"ישראל היום" היה ביקורתי, ואמר משהו בנוסח – אחרי שהודיע למורים וטלטל את המערכת וההורים והילדים, הודיע סער על חזרה בו מההחלטה המקורית. הטקסט שהתפרסם בעיתון, לעומת זאת: "לאחר שהודיע על קיצור החופש הגדול, הודיע אתמול שר החינוך כי הוא חוזר בו מכוונתו". מייד אחרי הפתיח פורסם ציטוט ארוך של שר החינוך. בעמוד הראשון פורסם גם טור פרשנות של דן מרגלית תחת הכותרת "לא נעים, לא נורא" וליד טור פרשנות שוב של שר החינוך.

גם שר האוצר, יובל שטייניץ, במועדפים, וזה כולל ראיונות רבים ומפרגנים. הנה דוגמא קטנה – בסוף אפריל, תחילת מאי 2011 התגבר הכעס הציבורי על עליית מחירי הדלק. כתבי "ישראל היום" העבירו ידיעה שנפתחה כך: "מתגברת המחאה נגד עליית מחיר הדלק". המשפט הזה נמחק מהידיעה שהופיעה בעיתון. במקום זאת היא נפתחה בציטוט מדבריו של שר האוצר, שהסביר שהמיסוי בארץ על דלק פחות יקר מבאירופה.

ב"ישראל היום" כותבים וכתבו כמה בעלי טור המזוהים עם השמאל. יוסי ביילין, עוזי ברעם, יהושע סובול, זהבה גלאון.

הנה מה שאומר לנו עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

"חלק מהעיתונאים נמצאים כ..ככסת"ח, זאת אומרת, "שמאלני מחמד". נגיד כותבי דעה שמתבקשים לכתוב והדעה שלהם לא מוצאת חן אז או שהיא נזרקת לפח או ש… עמוס רגב עובר על כל הדעות עוד לפני שהן נכנסות לעיתון, זאת אומרת עוד לפני שזה מגיע לעורך או במקביל, זה מגיע לעמוס רגב, ואם יש פסקאות שלא מוצאות חן בעיניו אז הוא מוריד אותן".

ברעם וביילין אמרו לנו כי לא צנזרו את מאמריהם ב"ישראל היום". עידו רוזנבלום, לעומת זאת, כתב טור בעיתון תחת הכותרת "ילדותי ואני". רוזנבלום עזב את העיתון בטריקת דלת. בתקשורת פורסמה מטעם סוכנו ההודעה הבאה: "אחרי שנה וחצי של כתיבה, התבקש עידו על ידי עורכי העיתון להפסיק לכתוב דעות פוליטיות בטור. במצב עניינים זה עידו לא יכול היה להמשיך בכתיבת הטור והצדדים הסכימו על היפרדות".

גם לכותב אחר, ראש אגף חקירות במשטרה לשעבר, ניצב משה מזרחי, הייתה חוויה מעניינת עם העיתון.

מתוך דברים שאמר לנו ניצב בדימוס משה מזרחי, לשעבר כותב טורים ב"ישראל היום":

הייתי כותב אחת לשבוע, שלוש שנים ברציפות. אפילו קצת יותר. ובשלב מסוים חדלתי ביוזמתי. העיתון תפס נפח במהירות מאוד רבה וצריך להגיד את זה לשבחו של העורך עמוס רגב. אז גם טווח האפשרויות שלהם הלך וגבר. טוריי הלכו והצטמצמו לא במובן של הכמות, אלא במובן של… ההתערבות שחלקה היה נובע מעריכה. חלקה נבע גם ממש משינוי תוכן שאני, היו לי חילוקי דעות מאוד חריפים, גם התנצחויות מאוד קשות מולם. זכיתי פה ושם בהתנצלות, אבל כשזה חזר על עצמו החלטתי להרים ידיים. אמרתי, לא שווה לי המחיר הכבד האישי, במובן של אני רוצה שמה שאני כותב, את דעתי להשמיע ולא דעת אחרים, ולכן הדרתי את עצמי. דוגמאות? לכתוב שתיק הולך להיסגר מחוסר ראיות זה משהו שהוא דיעה מקצועית כשמישהו משנה את התוכן שנשמע ממנו כאילו זה תיק עם ראיות אז אתה לא אוהב את זה ויש גבול. כלומר, זה לא שגיאת תוכן או שגיאת עריכה או משהו כזה.

אתה יכול להגיד לאיזה תיק אתה מתייחס שאתה כתבת?

זה דווקא היה תיק שנוגע לאולמרט.

כמעט מיותר לציין ש"ישראל היום" היה מאוד תוקפני כלפי ראש הממשלה אולמרט,יריבו הפוליטי של נתניהו. בחזרה לשיחה עם מזרחי:

כתבתי טור על העניין ואמרתי שסופו של התיק הזה לא ישורנו בכתב אישום, במילים אחרות כמובן. אז בקטנה הופכים את זה ואכן ישורנו. אתה קורא את זה מתייבש לך הדם. הלו?!?! אז הייתה התנצלות אחרי שאני הגבתי בחריפות וכו'.

עובד ב"ישראל היום" סיפר לנו שרגב דווקא ערך בירור על הטור ההוא של מזרחי, והגיע למסקנה כי מדובר בטעות טכנית בגלל סגנון הכתיבה של מזרחי. בוא נניח שזו תקלה טכנית. למה העיתון, אחרי שעלה עליה, לא פרסם תיקון המבהיר כי מזרחי סבר שאין די ראיות נגד אולמרט ולא כמו שפורסם שיש תיק.

נשוב לשיחה עם ניצב בדימוס משה מזרחי, לשעבר כותב טורים ב"ישראל היום":

חשת באיזה שינוי בתקופה שנתניהו עולה לשלטון?

כשהייתי מוחה היו אומרים, תשמע, אם חלילה יהיה משהו נגד ביבי מה אתה לא תכתוב, או לא ניתן לך לפרסם? אני מדבר במובנים האלה שאני כותב עליהם בדרך כלל. ספק בעיני אם זה היה קורה.

ומה קורה אם אחד מבעלי הטור השמאלנים לכאורה לא מפנים את ערכי המקום וכותב ביקורת ישירה על נתניהו?

בתאריך 11.11.2011 התפרסם מאמר של מזכ"ל שלום עכשיו לשעבר, מוריה שלומות: "תמיכתו של נתניהו בהצעת החוק שלפיה עמותות פוליטיות לא יוכלו לקבל תרומות מעל 20 אלף שקלים ממדינות וגופים זרים היא לא רק חצופה, אלא גם בלתי הגונה". ביקורת על נתניהו ב"ישראל היום"? מרשים, אבל תראו מה כתבה שלומות במאמר המקורי ששלחה לעיתון: "אני קוראת מכאן לראשי העיתון שלנו, "ישראל היום" לצאת ולהתנגד בחריפות לחקיקה האנטי דמוקרטית והאנטי ישראלית המתחוללת בימים אלו".

המשפטים הללו שכתבה שלומות קוצצו מהמאמר שהתפרסם בעיתון. שלומות כותבת על פעולות "תג מחיר" ועל הכתובות בסמוך לביתה של פעילת השמאל, חגית עופרן. "בנימין נתניהו הוא האחראי הישיר לאווירה, לסגנון, לרוח וגם למעשים". אלא שבמאמר המקורי שלומות גם המשיכה: "אבל נתניהו, כך טוענים בשמאל, עסוק בלרדוף אחרי רביב דרוקר. לטענתם, הוא רוצה להשתיק את ארגוני זכויות האדם כדי שהעולם לא יידע מה אנחנו עושים פה. הוא רוצה שאף אחד לא יפריע לו יחד עם החבר אהוד ברק". גם המשפטים הללו עפו מהמאמר.

יש הטוענים ש"ישראל היום" פחות בעייתי מעיתונים אחרים. אצלו לפחות אתה יודע במי הוא תומך, הכול על השולחן עדיף לכאורה מעיתון שאתה לא יודע מה השיקולים הלא ענייניים שלו. בהקשר הזה חשוב לומר שעובדים בעיתון חיים בתחושה שהיחס לנתניהו מכתיב גם את הדרך בה מתייחס העיתון לנושאים חשובים שעל סדר היום.

מתוך שיחה עם יובל בן עמי, לשעבר כתב ב"ישראל היום":

"הצעתי לכתוב כתבה על ג'לג'וליה. זאת הייתה תקופה שבה היו הרבה פשעים אלימים מאד שהיו מעורבים בהם בני נוער מג'לג'וליה… והלכתי והייתי כמה ימים בג'לג'וליה, חזרתי עם מסקנות ועם הבנות שג'לג'וליה היא מקום, כמו מקומות אחרים, שסובל מהתעלמות כמעט מוחלטת מהצרכים שלו מצד הרשויות, והייתה ביקורת בכתבה למרות שהיא הייתה כתבת מסע חווייתית. לאחר שהגשתי אותה, לפידות (עורך המוסף והבוס של בן עמי) הזמין אותי למשרדו ואמר לי: "הרשה לי ללחוץ את ידך, זאת הכתבה הכי טובה שכתבת לנו עד עכשיו, אנחנו כולנו כאן התרגשנו". והכתבה לא הופיעה, היא נפלה. גורמים במערכת הפילו אותה והיה לי ברור מיהם הגורמים האלה… תמיד הייתה לי תחושה שעמוס (רגב – ר.ד.) הוא בעצם עורך המשנה של העיתון ושהעורך הראשי הוא ראש ממשלת ישראל… כאשר בהזדמנות אחרת ישבתי מול רגב ואמרתי לו, "מה עם כתבת ג'לג'וליה?" הוא אמר: "היא הייתה כתבה גרועה". עכשיו, לגיטימי. אבל לא זה הרושם שאני קיבלתי מהעורך הישיר שלי".

עם כל הכבוד לתחושותיו של בן עמי, עמוס רגב הוא העורך הראשי של העיתון. זכותו לא לאהוב כתבה ולהפיל אותה. מצד שני, הוא לא אמור לאפשר השפעה מוגזמת מבחוץ. רגב הוא איש מקצוע. ההתרשמות של עיתונאים רבים בעיתון עימם שוחחנו היא שלא פעם נושאים שלא נוחים לנתניהו, איכשהו לא נוחים גם לרגב.

מתוך שיחה עם עיתונאי לשעבר ב"ישראל היום":

"אסון השריפה בכרמל. היו אח"כ כתבות אחרי האפטר שוק שסיפרו לי אנשים בתוך המערכת, שביקשו לכתוב ולא יכלו, על המצב בעוספיה, היום אולי הדברים השתנו, לא בדקתי, אבל במשך הרבה מאד זמן, למעלה משנה-שנה וחצי, הבטיחו לעוספיה הרבה מאוד דברים שלא התממשו. ביקשו לכתוב על זה, לא, זה לא נכתב כי זה לא מתאים".

בדקנו עם ראש מועצת עוספייה, וואג'י כיוף, מה הוא יודע בעניין:

אני רוצה לדעת אם זה נכון שב"ישראל היום" רצו לעשות איזה תחקיר שיראה שבעצם למרות השנה שחלפה לא קרה כלום בעוספיה?

דיברו איתי, הייתה איזו פנייה ואח"כ לא חזרו. באמת.

ויש עוד דבר ששמענו ממספר אנשים בעיתון. בניגוד אולי למצופה מעורך, שנטייתו תהיה להעדיף סקופים עיתונאיים של כתביו שלו, שמענו עדויות על עמוס רגב שמסתובב בדסק ובעצם מבקש מהעורכים להביא לו ידיעות שהוא שמע במקומות אחרים. בשפה הפנימית של "ישראל היום" זה קרוי "צעטאלעך".

תחקיר ישראל היום - דוגמה לצעטאלעךהנה דוגמה "צעטאלעך" של רגב לאחד העורכים. רגב ראה באחד הפורומים באתר האינטרנט רוטר, לא בדיוק אתר שרוב עורכי החדשות בארץ משתמשים בו, ש"עודד שחר תוקף בחריפות את דב לאוטמן ואומר שהוא צבוע. הוא עצמו פיטר אלפי אנשים". הוא מדפיס את הדיווח, חותך אותו וזורק לעורך בדסק שיכניס לידיעה. העורך ציית והנה הידיעה, מילה במילה.

הנה גם בקשה של הכתבת הצבאית של העיתון, לילך שובל, שהעבירה כתבה לעיתון. "לאור מקרים בעבר: נא לא להכניס לכתבה משפטים שאני לא מכירה בלי תיאום איתי. בסוף אני חתומה על הכתבה. תודה".

הנה כתבה, למשל, שהופיעה תחת שמה של לילך שובל, הכתבת הצבאית, סיכום כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל. בין היתר מופיע בה סיפור על ויכוח סביב שכר עובדי הקבע. המשפטים הבאים לא הופיעו בטקסט שהעבירה הכתבת: "אשכנזי לא נרגע והטיח "אל תקבל", ויצא בזעם מחדר הישיבות הנוכחים היו בהלם. היה בלשכת ראש הממשלה מי שאמר אחר כך שאשכנזי מתנהג כמו גנרל ברפובליקת בננות". יכול להיות שהיה בלשכת ראש הממשלה מי שאמר את זה על אשכנזי. שובל לא כתבה את זה בטקסט המקורי שלה, אולי מישהו אחר בעיתון דיבר עם מישהו בלשכת נתניהו.

ויש עוד זווית בעייתית לכאורה לתמיכה הזאת של "ישראל היום" בנתניהו. שלמה בן צבי, היום מו"ל מעריב ומקור ראשון, היה מסוכסך משפטית עד לא מזמן עם שלדון אדלסון. במשפט ביניהם, העריך בן צבי כי אדלסון שם כ – 3 מיליון דולר בחודש. בן צבי לא חשוף לנתונים הכספיים של החינמון והוא גם לא גורם אובייקטיבי, אבל הערכתו נסמכת לכאורה על ניסיונו בחינמון דומה. אם הערכתו נכונה, אז אדלסון שם עד היום במיזם מאות מיליוני שקלים.

מתוך דברים שאמר עמוס רגב, עורך ראשי, "ישראל היום", יולי 2008:

"אם נסתכל על כמות המודעות שמציפה את העמודים שלנו בזמן האחרון, אני יכול להעריך שאכן אנחנו נמצאים בדרך הנכונה גם מהבחינה הכלכלית".

חשוב להבין, לדעת גורמים במערכת הפוליטית, אם אדלסון היה רוצה לתמוך פוליטית בנתניהו, הוא היה יכול לתת לו עשרת אלפים דולר מקסימום, וגם זה לפריימריז. אם מטרתו הראשונית של העיתון היא בכלל לעזור לנתניהו, אז נמצאה כאן, אומרים אותם גורמים, דרך גאונית לתמוך בפוליטיקאי בסכומי עתק, בלי לתת לו דולר אחד ישירות.

מתוך שיחה שקיימנו עם חיים רמון:

אני משוכנע שאם היה קם עיתון ומישהו היה בא ומשרת את חיים רמון, זה מזמן היה חקירה. אני לא מבין איפה מבקר המדינה, איפה רשויות אחרות, שבה יש, לדעתי זו חריגה מכל חוק של מימון מפלגות.

דווח בזמנו בעיתון שקדימה הגישה תלונה למבקר המדינה.

הגישה תלונה מפורטת עם הרבה מאד הוכחות לכך שהעיתון הזה משרת את נתניהו, לפחות על פניו תרומה בלתי חוקית. לצערי התלונה הזאת לא טופלה ולא נחקרה.

הנה התלונה שהגישה "קדימה" באמצעות ח"כ יואל חסון:

תחקיר ישראל היום - תלונת 'קדימה' למבקר המדינה

לא מיותר להגיד, חסון היה אופוזיציה לנתניהו. מבקר המדינה חשב שבתלונה שלו אין בסיס עובדתי, שיכול להצדיק את המסקנות שנכללות בתלונתו ובהיעדרן, החליט המבקר, לא לחקור את הנושא.

עמוס רגב הוא וורקהוליק. הוא נמצא כמעט כל יום בעיתון עד לשעת הסגירה, ממעט לקחת חופשים ומעורב, כאמור, כמעט בכל כתבה או ידיעה.

עבדתי ככתב צעיר ב"מעריב" כשרגב היה ראש מערכת החדשות. התרשמותי אז הייתה שמדובר באיש חדשות מקצוען. כשהוקם "ישראל" היום" גם הערכתי פה בשידור שנתניהו עוד יתאכזב מרגב, בגלל המקצוענות שלו. למה, אם כן, רגב מסכים לערוך את העיתון בצורה כזו? האם זו הטראומה של הישארות ללא עבודה? הזדהות עם נתניהו? המאבק עם "ידיעות", שמסקר לתחושתו במגמתיות הפוכה את נתניהו? את החידה הזאת, אני מודה, ממש לא פיצחנו.

כתבתו של רביב דרוקר

בימוי ועריכה: רפי אבולעפיה, לי בר לבב

צילום: דודו בוקר, אמיתי אייזנברג, יוז'י ברוך

מקליטים: עמית אלה, יניב אוחנה

עיצוב ואנימציה: גיא לוין, הדס פלדמן, רועי צורף, עידו בליברג, שגיא הוברמן

תודות: גיל אמיר, איתי צפרירי, לינור גריסריו, מאיה גאייר, גילה פייסחוב

תגובות

תגובת ישראל היום:

מישראל היום וממקורבו של שלדון אדלסון נמסר כי עמדת ישראל היום פורסמה היום בהרחבה בעמודים 8-9 של העיתון תחת הכותרת "ידי נוני מוזס בערוץ 10". צופי ערוץ 10 מוזמנים לקרוא את הכתבה המורחבת וכתבות נוספות שיפורסמו באותו נושא בעתיד. מרשימת השאלות שהצגתם לנו עולה שאתם עוסקים בדברים שהם מופרכים, חסרי יסוד ודיבתיים. אנו דוחים על הסף את יומרתכם לעשות "תחקיר", לשפוט ולחרוץ דין באשר למה היא עריכה עיתונאית.

תגובת משרד מבקר המדינה:

בפברואר 2010 פנה ח"כ יואל חסון למבקר המדינה והעלה טענות בדבר קשרים בין הבעלים של העיתון "ישראל היום" לבין ראש הממשלה ח"כ בנימין נתניהו, ההופכים את פעילות העיתון ל"תרומה" אסורה.

בעקבות הפניה של ח"כ חסון, נדון העניין במשרד מבקר המדינה. נקבע כי מן הראוי הבחנה בין "פעילות עיתונאית אמיתית" לבין פרסומי תעמולה המוסווים ככתבה "עיתונאית אמיתית" וכי משרד מבקר המדינה יבחן, כפי שנעשה בעבר, כל מקרה לגופו. לגוף העניין, באותה פניה לא הובאו ראיות המטילות בספק פעילות עיתונאית אמיתית.

תגובות

תגובות

תגובה אחת על “תחקיר ישראל היום

  1. טליגנט

    הכתבות שלך חשובות לציבור ולדמוקרטיה. בבקשה אל תפסיק – שולח עידוד וחיזוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.