"המקור" מסיימת עונה (אוטוטו)

מאת  | 26 במרץ 2010
 

הייתה לנו עונה מדהימה. באמת. זה נשמע יחצ"ני, אבל ככה אני באמת חושב. למעשה, אני מתקשה להאמין שנצליח להעמיד עוד עונה כזו בקרוב. תחקירים משמעותיים, גיבורים מעוררי השראה וכתבות דוקומנטריות חשובות. מציון נתן, פהמי סבאנה ויצחק לאור ועד הרנטגן, שולה זקן ומיקי צולר. מבן שפיצר ועד עמית קדוש, עמיר בניון ועמרי כספי. מיותם פלדמן ועד המאבטח ששמר על רבין (שי גלזר) המחבלים שגורשו לאירלנד. הנה כמה תובנות שלי מהעונה שהייתה:

1. התחרות מול "עובדה" – אין טעם להעמיד פנים. מהרגע הראשון היה ברור שזה אנחנו מול "עובדה". אני רחוק מלהיות אובייקטיבי, אבל אני חושב שהיינו לא פחות טובים מהם בעונה הזו. מהיכרותי עם האנשים שם, אני לא בטוח שבינם לבין עצמם, הם לא יסכימו איתי. אני כותב את זה דווקא כי העונה הזו גרמה לי להעריך הרבה יותר את אילנה דיין והצוות שלה. אף פעם לא הבנתי כמה קשה להרים תוכנית תחקירים עד העונה הזו. כל תוכנית הייתה קרב. לחצים, מועקות, איומים. רחוק מאוד מחווית "שישי". היומרה להעמיד הישג עיתונאי כל שבוע, או לפחות משהו שיהיה שווה פרומו, מכניסה אותך ללחצים לא קלים. לא, אל תשלפו טישו. יש הרבה אנשים שעובדים יותר קשה ולא זוכים להכרה ולמשכורת שאני מקבל.

מצד שני, אני לא יודע איך אילנה דיין עומדת בזה כל כך הרבה שנים. דיין שומרת בפריים טיים של ערוץ 2  על תוכנית תחקירים חזקה כל כך הרבה שנים. ממש לא דבר של מה בכך.

עכשיו, לקח בנאלי – מאוד קשה לגנוב אליפות בליגת הכדורסל ממכבי ת"א, גם בעונה, שהיא לא מי יודע מה חזקה. אבל האתגר האמיתי, הקשה, הוא לבנות קבוצת כדורסל, שתאתגר את מכבי מדי שנה. בתרגום לטלוויזיה, לגנוב את האליפות מ"עובדה" פעם אחת אחרי 15 אליפויות, או כמה שזה לא יהיה, זה נהדר, אבל לבנות תוכנית רצינית שתפרסם תחקירים ראויים וסיפורים חשובים מדי שנה, זה אתגר הרבה יותר קשה. לא ממש תובנה מקורית, מה?

הערה אחרונה בהקשר הזה – "ידיעות" פרסמו שב"קשת" שוקלים להוריד את "עובדה". מבחינתנו, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואני שמח שאבי ניר הבהיר שאין כל כוונה כזו. לא, אני לא משחק אותה אצילי. אם זכיין הטלוויזיה הכי מצליח יכריז שהוא לא צריך תוכנית תחקירים, זה יקרין על כולם. "המקור" צריכה את "עובדה" חזקה, אם אפשר, אז חזקה כמו בעונה הזאת…

2. הנהלת ערוץ 10 – תוכנית תחקירים זה דבר מאוד לא פשוט עבור מנהלי ערוץ מסחרי. "רשת", למשל, שקלה לאחרונה להרים תוכנית תחקירים. ירדו מזה, אני מבין. אני לא יודע למה, אבל יכול לתאר לעצמי מה עובר בראש של בעלי מניות ומנהלים לפני החלטה כזאת. "מה אני צריך את בלבול המוח הזה?".

אני גם מוכן לנחש שאין תוכנית שצרכה יותר תשומת לב מיוסי ורשבסקי, מנכ"ל הערוץ וראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות, מ"המקור". בכל זאת, לא התערבו לנו בדבר. עשינו כתבה על "איך חברות הסלולר דופקות אתכם". בפגישה שלי עם נציגים של אחת החברות, הם דאגו להשחיל באופן עקיף את הנתון שהחברה מפרסמת ב -3 מיליון דולר בערוץ 10. למרות זאת, לא שמענו כלום מורשבסקי וראודור. עשינו אפילו כתבה על בנק הפועלים שמעניש את "הארץ" על סיקור פרשת דני דנקנר. שרבבנו אפילו את שמו של נוחי דנקנר. קשה לחשוב על כתבה רגישה יותר לערוץ. "הארץ", בנק הפועלים, איי די בי, לא שמענו מילה. מאחורי הקלעים, מן הסתם, קרו דברים, אבל כל עוד הם לא מגיעים לידיעתנו, בזמן אמת ולא משפיעים על השידור, הכל בסדר.

3. עבודת צוות – לא, זה לא הולך להיות עוד לקח בנאלי. תחקירים הם מוצר בעייתי טלוויזיונית. בדרך כלל, אין לך תיעוד טלוויזיוני טוב ללוות את העובדות. ואז יש שאלה נוספת – מי יקריין את הכתבה? מי יעמוד בפרונט שלה? הרי במקרים רבים, מגיש התוכנית וזה שמזוהה איתה ציבורית, הוא לא זה שהכין את התחקיר. לעתים, הוא אפילו לא השתתף בצילומים. רוב תוכניות התחקיר/תעודה בוחרות לתת למגיש, לטאלנט, לקריין. אני מוכן להניח שזה לא משיקולי אגו, אלא מהרצון לחבר את הצופה לתחקיר. הצופה מכיר את הקול של רפי גינת/אמנון לוי/אילנה דיין, מאמין להם ורוצה לשמוע אותם. הוא לא רוצה לשמוע איזה תחקירן אנונימי. מצד שני, התחקירן האנונימי עבד מאוד קשה להביא את הסיפור ולהרים אותו לשידור. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הוא מרגיש אם "גונבים" לו את הסיפור בחדר עריכה. אנחנו בחרנו לתת לכתבים/תחקירנים שלנו לעמוד בפרונט של הכתבות. ראשית, כי מגיע להם. מואב ורדי הוא עיתונאי מדהים וכשהוא מלווה במשך שנה את סיפורה של עמית קדוש, או משקיע עשרות שעות בשכנוע של ציון נתן, אין שום צדק בכך שמישהו אחר יקריין את עבודתו. במקרה שלו, גם לא צריך לעשות ויתור ברמה הטלוויזיונית. הכתבות שלו, בדרך כלל, טובות מהכתבות שהטאלנטים עושים…

שנית ואולי יותר חשוב, כשאתה צריך להרים 2 סיפורים הישגיים מדי שבוע, כדאי שיהיה לך צוות, שמוכן להתאבד על העבודה ואם אתה רוצה צוות שיהיה מוכן להתאבד (התגמול הכספי שלו הרי רחוק מהתגמול של המגישים), אתה צריך לתת לו מוטיבציה, לפחות בדמות הכרה ראויה לעבודתו.

4. ואם כבר בהכרה ראויה עסקינן – אז "המקור" הצליחה השנה בזכות עורכות יצירתיות ומסורות כמו עדי גרתי ורותם שדות, עורכי המשנה נדב פייניק וברוך שי, הבימאית ועורכת הוידאו המדהימה, באמת מדהימה – טלי קורין, המפיקה היעילה והמתוקתקת, יעל רגב, עוזרות ההפקה, שירי הירש וכרמית חג'בי, התחקירנים המוכשרים יעל הורוביץ, נעמה ברומר, אסף אוזן, מאור צור, טל גרנות, גילה פיסחוב וכמובן, הכתבים ישראל רוזנר, נסל ברדה ומיקי רוזנטל.

5. "עונה", מה זו "עונה"? – כשהיינו ב"שישי" קינאנו עד בלי די בתוכנית שיש להן "עונה", שה"עונה" שלהן מסתיימת ובפגרות של התוכניות עם ה"עונות". ל"שישי" לא הייתה עונה. כל שישי, כל שישי ואם הברזנו באיזה יום שישי שנפל על חג, חטפנו ביום ראשון ממבקר עיתונות (שנח בשבת…). עכשיו יש לנו "עונות". תענוג. אבל למה, לעזאזל, הפגרה היא רק חודש וחצי, כולל פסח, יום העצמאות וכו'?…

כשעברנו מ"שישי" ל"מקור" היה קונצנזוס בתעשייה. עוד צעד הזוי של ערוץ 10. כל התיק נפל על מנהלי הערוץ. לעפר ולי בוודאי לא מגיע קרדיט על הצלחת המעבר הזה. להם כן.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.