גילוי הדעת בעניין אורי בלאו

מאת  | 15 באפריל 2010
 

אחסוך מכם שוב את הטיעונים המלומדים למה לא צריך להעמיד את אורי בלאו לדין על החזקת ידיעה סודית (אחרי שיחזיר את המסמכים שקיבל מענת קם). מן הסתם,כבר שמעתם את זה באלף ואחד מקומות. אני רק אגיד שיש עוד ועוד עיתונאים שביוזמתם מבקשים להצטרף לעמדה הזאת – ירון לונדון (בכפוף לכך שאשפץ מעט את העברית בגילוי הדעת. דחיתי את הדרישה על הסף), דורון גלעזר, שהיה עורך "מעריב" ועורך עכשיו את "עובדה", שחר אלתרמן, עד לא מזמן עורך בכיר ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות", יעל דן, מגישת "עושים צהריים" בגלי צה"ל, אילן גורן, שליח חדשות 10 לאירופה ועוד.

אני כן אגיד לכם מה ממש משמח אותי בהתארגנות הזאת. עצם ההתארגנות. העובדה שנוצר חיבורים עדין בין עיתונאים שונים, מכלי תקשורת מתחרים, חלק מאותם עיתונאים ממש לא מיודדים עם החלק האחר. מי שמכיר מקרוב את התקשורת הישראלית יודע כמה התחרות העבירה אותנו על דעתנו. אם כלי תקשורת יוצא עם גילוי מסוים, אז כלי התקשורת המתחרה מייד יפרסם הכחשה (במקרה הטוב)  או יתעלם ממנו (במקרה הרע). בכל העולם כלי תקשורת מתחרים, זה המנוע הטבעי של כולנו וכך צריך להיות. אבל האתגר הוא לא לאבד את הגבולות. לא לעשות "סיכולים" (המילה המכובסת לניסיון להרוס לכלי תקשורת מתחרה הישג עיתונאי, גם במחיר של גימוד הסיפור), לא לנקום במקורות על כך שהעזו להתראיין במקום אחר, לקדם סיפור חשוב שהתחיל במקום אחר, לתת קרדיט למי שחשף את הסיפור, גם אם לך היה אותו ורק לא הספקת לפרסם, גם אם פרסמת משהו דומה חצי שנה לפני כן.

זה לא שאני לא תחרותי. אני כן, אלא שאני מנסה להזכיר לעצמי בכל פעם שהתחרותיות מאיימת להשתלט עליי כמה התחרות הזו מגוחכת. לא מדובר על מי יירשם בהיסטוריה כממציא הריבוזום. לציבור ממש אין מושג מי חשף את הפרשייה הזו ומי פרסם ראשון את הסקופ ההוא. בקושי הציבור זוכר איך קוראים לעיתונאים ואיפה הם משדרים. התחרות היא משחק פנימי, קצת פאתטי בין כמה מאות אנשים, שרק הם זוכרים מי פרסם מה ראשון ולצערם, אף אחד לא ממש מתעניין במידע הזה. ברור שצריך להתאמץ להיות ראשונים, הישגיים, אבל אין טעם רציונלי להתאבד על זה. זה לא שווה המון כסף כמו תרופה חדשה ואי אפשר לעשות מזה אקזיט. הרבה יותר חשוב לצרכן התקשורת, שהוא יקבל אינפורציה הגונה ואמינה, מאשר לדעת שהוא קיבל את זה רבע שעה קודם. ממילא, כשהוא קורא על זה באינטרנט, הכל הופך לשלולית אחת גדולה.

במקרה של אורי בלאו 22 עיתונאים, 22 מתחרים, התאגדו כדי לבטא עמדה משותפת. כולנו גילינו, אני מקווה, כמה כוח יש לעמדה המשותפת, איזה גל ציבורי היא יוצרת. מאמרים בעד, מאמרים נגד, דיון ציבורי. כל אחד מאיתנו הרי יכול היה לבטא את אותה עמדה באכסנייה שלו. זה לא היה יוצר את אותו גל הדף. לחיבור יש כוח. נודף ממנו ריח של "אם האנשים הללו, על התחרותיות והאגו שלהם, הצליחו להתאגד, אז כנראה שזה ממש חשוב".

אולי גם ייצא משהו טוב (וקטן) מפרשת בלאו – קם.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.