תשובה לעידו דיסנצ'יק, שאינו עיתונאי בכיר

מאת  | 16 באפריל 2010
 

עורך "מעריב" לשעבר, עידו דיסנצ'יק, כתב מאמר ביקורתי על גילוי הדעת בנושא אורי בלאו. זה מאמר מכוער, צדקני וצבוע, שכמובן תוקף את הצדקנות והצביעות. דיסנצ'יק כותב לפחות 7 פעמים, אולי יותר, שהוא אינו עיתונאי בכיר כמו אלו שחתמו על גילוי הדעת. מי זה היה שאמר "אתה לא מספיק גדול כדי להצטנע?"? גולדה? מרוב שהוא צנוע ולא בכיר, כל המאמר זה שיר הלל מניפולטיבי לפועלו העיתונאי הנשכח של מר דיסנצ'יק. הוא זה שחשף את המרגל קלינברג והוא זה שחשף את מרדכי ואנונו והוא נלחם עם הצנזורה והוא והוא והוא, אבל הוא לא עיתונאי בכיר.

אתחיל בביקורת העניינית. אז זהו שאין.

דיסנצ'יק כתב מאמר ארוך ומפורט, עם דוגמאות מחו"ל ומהארץ ובסוף לא ברור מה הוא רוצה, חוץ מלתקוף את העיתונאים שחתמו על גילוי הדעת ולהלל את מר דיסינצ'יק ואבא שלו וסבא שלו. למר דיסנצ'יק יש המון ביקורת על אורי בלאו ועל "הארץ". בסדר. גם לרבים מהעיתונאים שחתמו על גילוי הדעת יש ביקורת. ההתארגנות לא נועדה כדי להגן על בלאו או "הארץ". היא נועדה שהפרקליטות לא תשתמש במקרה הזה כדי לשנות את הכללים ולהעמיד לדין את בלאו על "החזקת ידיעה סודית". ועל מה מציע מר דיסנצ'יק להעמיד את מר בלאו לדין? על הפרת הסיכום עם השב"כ (איזו עבירה זו?). לא על "החזקת הידיעה הסודית". כלומר, הוא היה יכול לחתום על גילוי הדעת, אבל מכיוון שהוא אינו בכיר ולא היה בכיר והוא בכלל צנוע גדול ושייך לאלו שלא התרוצצו באולפני טלוויזיה והיה להם זמן ללקט את העובדות, אז בטח לא היה חותם על שום גילוי דעת. מר דיסנצ'יק, כמובן, מתמצא בעובדות של מקרה ענת קם הרבה פחות מרוב העיתונאים שחתמו על גילוי הדעת. הוא לא דיבר מימיו עם ענת קם או אורי בלאו. הוא לא שמע את ראש השב"כ ולא קרא את הפרוטוקולים של הארכת המעצר, אבל זה מפריע לו, כמובן, להגג על הפרשה וגם למתוח ביקורת על חוסר היסודיות של העיתונאים, שחתמו על גילוי הדעת. 

עכשיו לקטע הלא ענייני של הפוסט הזה. סיבתו האמיתית של הפוסט.

אתמול התראיינתי ב"נכון להבוקר" עם אילנה דיין. היא קראה לי קטע ממאמרו של דיסינצ'יק. לא קראתי אותו. הצד הווכחני שבי מייד רצה להעלות את המעשה הכי אנטי עיתונאי שאני מכיר, מעשה שמר דיסינצ'יק עומד מאחוריו, אבל תבונתי עמדה לי ולא העליתי. מה זה קשור, חשבתי לעצמי. למה להיראות קטנוני? למה להיגרר להכפשות אישיות? מותר למר דיסנצ'יק להחזיק בדיעה שונה. אחר כך קראתי את המאמר ולא האמנתי למראה עיניי. דיסנצ'יק מתגאה באותו מעשה אנטי עיתונאי. מה זה מתגאה. נותן אותו כדוגמא לדרך הנכונה לנהוג (בקטנה הוא כותב שהוא בעצם כשל).  

הנה מה שהוא כותב:

גם אני, חס ושלום, איני בכיר, עשיתי כמה פעולות עיתונאיות. חשפתי בתקשורת את פרשת השב"כ ואוטובוס 300. זוהי אחת הפרשות הכאובות והחמורות ביותר בתולדות ישראל: ראש השב"כ הורה על דעת עצמו לחסל שני מחבלים כפותים. אחר-כך ניסו לטפול את האשמה גם על שר הביטחון וגם על תת-אלוף בצה"ל (שהועמד לדין וזוכה), עסקו בטיוח בלתי פוסק של אשמות ועובדות, העידו עדות שקר ועוד.

היו הדלפות בעניין הזה, אחרת הוא לא היה נודע. אבל לא היתה גניבה סיטונית של מידע על כל פעולות לשכת ראש השב"כ בשנתיים שקדמו לעניין. אף אחד לא התחזה לרודף צדק טהור כוונות. זה היה דבר חמור ביותר שאנשים ניסו לטפל בו בדרכים מקובלות, תוך פנייה שקטה לדרגים ממונים ולגורמי שלטון ומשפט (משהו שענת קם לא חשבה אפילו לעשות, כי היא חיפשה תהילת עולם וג'וב בברנז'ה).

רק כאשר כשלו בדרך זו פנו ברמז לעיתונאי. והעיתונאי, אחרי שאסף את החומר ובדק את העובדות שהתגלו, פנה גם הוא לגורמי משפט ושלטון וגם הוא – אני הקטן – כשל. נשיאנו הנערץ נסיך בני ברק – שמעון פרס, אז ראש הממשלה – לא רצה לשמוע לעצה לפעול בנחישות מול הדבר הנורא הזה. ואחר-כך, כפי שהובטח לו שיקרה, אכן החרא ניתז מן המאוורר.

ובסוף המאמר הוא מוסיף באותו עניין:

בפרשת השב"כ-אוטובוס 300 לא היה דבר שיכול היה לפגוע בביטחון המדינה.

עכשיו הסבר. לא הייתי עיתונאי בזמן פרשת קו 300. בעיניי, זו הפרשה הכי גדולה שהייתה כאן, הכי מדהימה, הכי משמעותית. במקומות בהן נכתב על הפרשה גוללה פגישה יוצאת דופן. בכירי השב"כ הביאו את סיפורם הלא ייאמן בפני עורך "מעריב", עידו דיסינצ'יק. הם, מן הסתם, ציפו שיעשה מעשה, שיפרסם, שיילחם על הפרסום. דיסינצ'יק הלך לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, סיפר לו את הסיפור. פרס לא עשה דבר. מוזר. אולי מכיוון שהיה לו אינטרס לטייח את הפרשה? לא יכול להיות. ואז, מה עשה עורך "מעריב"? מה הוא עשה בסיפור המעשה הכי שערורייתי שהיה פה? לא פרסם. לתומי חשבתי שמר דיסינצ'יק לא יהיה מוכן לעולם להודות בסיפור ההוא. שהוא יסתיר אותו. שאולי בכלל סתם הוציאו את דיבתו של מר דיסנצ'יק, שהוא לא עשה את מה שייחסו לו, שסתם כתבו את זה עליו. במקום זאת, דיסנצ'יק מספר את הסיפור בגאווה, כאילו לא מבין שהוא נהג כמו עורך "פרבדה" בימים הכי רעים. הוא כותב ש"אנשים ניסו לטפל בו בדרכים מקובלות, תוך פנייה שקטה לדרגים ממונים ולגורמי שלטון ומשפט". מי הם האנשים הללו? דיסנצ'יק? לא יאומן כי יסופר. איך האיש הזה התמנה לעורך "מעריב"? מילא אם הוא היה כותב שחשב שתהיה פגיעה נוראית בבטחון המדינה ולכן הלך לראש הממשלה, במקום לנסות לפרסם. לא, הוא כותב במפורש שלא היה בפרשה דבר שיכול לפגוע בבטחון המדינה.

באחת ההצטנעויות המזוייפות שלו לאורך המאמר הארוך, דיסנצ'יק כתב שהוא עיתונאי במיל. בוא נתפלל שאף אחד לא יקרא לו לשירות פעיל.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.