לפגוש את ארקדי

מאת  | 25 במאי 2010
 

התכנון היה קודם כל לשבור את הקרח. ליצור קצת אמון, להתיידד. חשבתי לעצמי – אני איכנס, אחייך יפה ואבקש ממנו להראות לנו קצת את דירתו המפוארת, שמשקיפה על הקרמלין. אולי אוסיף איזה משפט חנפנות נעים כזה. "אם ככה נראים חולי לב, אז גם אני רוצה את הלב שלך". משהו כזה. מכאן כבר נוכל לייצר איזה סמול טוק, מה שלומך, איך הבריאות, "איפה צולמה התמונה הזאת". כמה "וואו" מתפעלים בטח יחממו אותו לרמת הטמפרטורה הנכונה, זו שבה ארקדי מבושל ומחומם היטב. יורה בכל מה שזז, מחסל חשבונות. אלוהים יודע שהשנה וחצי האחרונות בגלות רוסיה, בלי להתחמם באור המצלמות, בלי לטוס, מין סדנת ויפאסנה כזו – בטח נתנה לו תחמושת למאה ראיונות טלוויזיוניים.

הפנטזיה קרסה איך שנכנסנו. ארקדי היה קר להחריד. מה זה קר, קפוא. הוא לא ענה לשאלת ה"מה שלומך", לא הגיב לאף משפט שלי, נראה חיוור, חולה, עשה רושם שהוא שמח לראות אותנו בערך כמו בליינד דייט עם מלאך המוות.

אני הייתי בטוח שהקור נובע מזה שארקדי זיהה אותי והתבאס. בטלפון, שבוע לפני שנחתנו בדירתו, הוא היה חביב להפליא. עוד אני שקוע לי במחשבות האגוצנטריות שלי וארקדי סוף סוף הוציא משפט מהפה: "אנחנו לא מכירים, נכון?". אם הייתי מרגיש נוח (ואם הוא לא היה מתמחה באומנויות לחימה), הייתי מחבק אותו. מזמן לא שמחתי כל כך על זה שמישהו לא זוכר אותי, שכל השליפות והעקיצות והתחקירים לא נחרטו לו בראש. מצוין.

כך או כך, צוות הצילום שאיתי (דודו בוקר ובוריס לויט) לא היה צריך שום סימן ממני. הוא ויתר מהר מאוד על אופציית השיטוט מקרב הלבבות בדירה והתחיל להכין את סט הצילום. אני זרקתי לפח את כל שאלות החימום וזרקתי מהר ככל אפשר את מילות הקסם – "לב לבייב". זה עבד. הקרח נשבר. לא, לא רקמנו בונדינג נוסח מה שיש לו עם אופירה אסייג, אבל את התפוקה שרצינו לצאת איתה, הוצאנו.

בסשן הראשון שהינו אצל ארקדי כשלוש שעות. הוא היה לבד. לא עוזר, לא מזכירה. ביקשתי ממנו ללכת לבית קפה, לשנות קצת את האווירה, לראות אותו עם אנשים. "אתה רוצה קפה?", הוא שאל. "לא, לא. חשבתי לראות אותך קצת ברחוב, עם אנשים". ארקדי שמע וקרא לסוכנת הבית שלו. "אלה, אלה". הוא, כנראה, רצה להזמין ממנה קפה. אלה לא ענתה ולא הגיעה. גם קפה לא. כשיצאנו וחיכינו למונית סרגיי הגיע. "רוצים מים?". כנראה הבין שקצת התייבשנו.

אני לא מתיימר לדעת מה בדיוק מצבו הכלכלי והבריאותי של ארקדי על סמך היומיים שהייתי איתו. בזהירות ועל סמך שיחות עם עוד כמה אנשים שהיו (וחלקם עדיין) סביבו, אני יכול להגיד שהתרשמתי שהלו"ז שלו בימים אלו  ריק, שיש לו המון זמן פנוי. הוא גם נראה די בודד. המשפחה, כנראה, לא באה לבקר הרבה. לא נשארו חברים, אם היו אי פעם וארקדי נראה קצת משועמם וממורמר. אין לארקדי זיכרונות טובים מישראל. כששאלתי את נציגיו למה הוא היה קשה איתי בהתחלה, הם הסבירו שהוא התלונן שאיחרתי לפגישה הראשונה ושבכלל אני נטול תרבות. בפגישה עם הרב פנחס גולדשמיט קראתי לו (בטעות. באמת בטעות) "פנחס" ולא "כבוד הרב".

 ארקדי ראה בזה דוגמא לחוסר תרבות, אותה חוסר תרבות, שעטפה אותו, לשיטתו, בישראל ולקחה ממנו את הונו.

לבסוף, אם אתם חושבים שזהו, ארקדי יצא מחיינו, נדמה לי שאתם חיים בטעות. כמות הסיפורים, שהוא נקשר בהם בישראל ועוד לא יצאו לאור, עצומה. קשריו האמיתיים עם אולמרט, מה בדיוק קרה במשולש נתניהו- רוני מאנה – ארקדי, מה טיב קשריו עם אהוד ברק, מה היחס של הממסד הבטחוני אליו וקשריו עם השב"כ והמוסד וכמובן, אינסוף סיפורים מדהימים על האיש ומעשיו יוצאי דופן, שלא לומר מוזרים. התרומה הגדולה למגן דוד אדום בהחלטה של רגע, אחרי ששמע מבזק חדשות, המבצע היקר וההיסטרי להטסת ביתו לטיפול רפואי בתל השומר בעקבות כאב גרון (כאב גרון) ממנו סבלה ועוד ועוד. רק לאחרונה ידע ערוץ 2 לדווח על תעודת חיסיון, שהוציא שר הבטחון על חלק מהראיות במשפטו של גיידמק. ארקדי סיפר לי במה מדובר. אני עוד לא מפרסם מה הוא אמר, כמו סיפורים אחרים שסיפר, כי האיש עשיר בסיפורים ודל בראיות. אולי הסיפור הכי מדהים שנשדר בכתבה עליו הוא הדרך בה קיבל לאחרונה את החוזה הלא חתום עם לבייב, אותו חוזה שבגללו הסכים לקבל אותנו לביתו. לאנשי עסקים מן השורה הסיפור הזה יישמע הזוי. ממה שאני שמעתי על ארקדי לאורך השנים, זה נשמע לי מאוד הגיוני.

הכתבה המלאה מ"המקור"

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.