גמר יול"ב – מכתב לשרון

מאת  | 12 באפריל 2004
 

זאת ללא ספק הייתה העונה הקשה ביותר. לא, לא לשרון. זאת אומרת, גם לשרון, אבל בראש וראשונה לציפי, אמא של שרון, אמא שלי. לפני איזה 15 שנה אמא ציפי באה לאיזה משחק נערים של שרון, כשהוא עוד היה שחקן.

שרון הפסיד באותו משחק ואיתו באה לעולם החלטה נחרצת. אמא ציפי לא רואה יותר משחקים של שרון. כשמתחיל המשחק היא יוצאת לצעדה שמסתיימת רק כשאבא אבי מתקשר עם התוצאה. כמו שנראו המשחקים של ירושלים השנה אתם יכולים לתאר לעצמכם לאן היא הגיעה עם הצעדות שלה. בשלב מסוים שקלנו לקנות לה GPS כדי שתמצא את הדרך חזרה. מה אתם יודעים. היו צעדות השנה שאמא ציפי, בחרדותיה, הייתה מוכנה לחנוק את ויל סולומון במו ידיה. באחרות היא הייתה מוכנה לעשות לו דברים אחרים (הלו, זאת אמא שלי).

לא היה לשרון עד היום אתגר בקריירת האימון שלו כמו ויל סולומון (ובורקו ראדוביץ' היה חתיכת אתגר). בכלל, יש רק ויל סולומון אחד וטוב שכך. מיותר להגיד שסולומון הוא אחד השחקנים הכי גדולים ששיחקו בארץ מאז ומעולם. מצד שני, אם מישהו רצה לייצר שחקן שהפוך ב – 180 מעלות לכל מה ששרון רוצה הוא בוודאי היה קורא לו ויל סולומון. שרון אוהב שחקנים כמו קלי מקארתי, דורון שפר, גיא קנטור, ג'סי סולטרס (זוכרים?). לא צריך להסביר למה. אבל את סולומון שרון הביא. למעשה, הוא חצי גנב אותו ממכבי (בלאט כבר התקשר) ושכנע את דני קליין לשים עליו כמות דולרים שכמעט מוטטה את חברת "מגדל" (טוב, אני מגזים).

היו ימים בעונת הלונה פארק הזאת שסולומון רצה לעזוב. הגיעו כבר הצעות מחו"ל. היו ימים שאפילו שרון כבר חשב לוותר על המשימה הבלתי אפשרית הזאת. אם אתם שואלים אותי (ואתם לא) זה ההישג הגדול ביותר של שרון בקריירה המטאורית שלו. סולומון של היום משחק גם עבור הפועל ירושלים ולא רק עבור סולומון. לא, זה לא 100%. הוא כבר לא יהיה שפר. מצד שני, הייתי בחולון לא מזמן במשחק רבע הגמר נגד בני השרון. סולומון יצא למתפרצת. ב- WEEK SIDE, רחוק מהכדור, התייצב דורון שפר מנופף בידיו, אילם (הפעם מסיבות לא רצוניות). סולומון קלט אותו, חדר לאמצע ועבר שני שחקנים רק כדי למסור לשפר. זה נגמר בשלשה. יותר נכון, זה נגמר בניצחון, עוד ניצחון בדרך לעונה מדהימה של הפועל ירושלים בהנהגתו של האחד והיחיד ויל סולומון.

הערב אמא ציפי תצא לצעדה לילית ארוכה במיוחד. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הצעדה הזאת מסתיימת בחלום שלי-  ויל סולומון גובר על הרגליים המעט עייפות של אלמר בנט ועוד יותר חשוב על האגו התמיד רעב שלו, שפר שם את השלשות, קוז'יקרו חופר בעומק הבשר המדרידי הבלתי נגמר ואז, או אז, אבא אבי יחייג משרלרואה (תזכיר לי לקחת סלולרי איתנו) עם דמעות ואני לידו (חונק את הדמעות, בכל זאת צריך להתקשר לאלירן, האח היותר מוצלח…) ויגיד לה – יאללה, ציפי, תחזרי הביתה. לקחנו גביע.

מגיע להפועל ירושלים, מגיע לדני קליין, מגיע לשרון והכי חשוב – מגיע לה.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.