שרון צור, זאב רובינשטיין ואיך הם מפריטים את משרד החוץ

מאת  | 10 בדצמבר 2003
 

שרון צור היא בחורה צעירה ששמה לא אומר דבר לרוב מוחלט של תושבי ישראל אולם צור היא עדות לתופעה מדאיגה שהולכת  ומתרחבת בחודשים האחרונים. צור מארגנת לבכירים ישראליים שונים סיורים בארה"ב, בעיקר בניו יורק. ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, למשל, מסתייע רבות בשירותיה הטובים של צור. לכאורה, אין שום פסול בכך שצור, שמייצגת ארגון הסברה יהודי, מארגנת לאולמרט ובכירים אחרים סיורים בניו יורק בשירותה של התעמולה הישראלית. למעשה, מדובר בסוג של יחסים שטוב לא יכול לצאת מהם.

התופעה רחבה וכוללת הרבה מאוד שרים ובכירים. כשלימור לבנת נוסעת לארה"ב היא בדרך כלל מסתייעת בשירותיו של איש עסקים יהודי-אמריקני. בני אלון, שר התיירות, שנוסע הרבה מאוד לארה"ב (להביא תיירים לישראל, כמובן) מסתייע באיש עסקים אחר. אורי לופליאנסקי, ראש עירית ירושלים, חזר לא מזמן מארה"ב. גם הוא הסתייע בביקורו באיש עסקים שלישי.

המארגנים הפרטיים למיניהם דואגים בדרך כלל לאורחיהם לכל דבר, מקטן עד גדול. הם אחראים על תוכנית הביקור, רשימות האורחים לאירועים השונים, האנשים שיפגוש השר ועד ללוגיסטיקה חשובה. איפה עושים קניות, המלון בו ישהה הבכיר וכו'. בוא נניח, רק לשם הדיון, שכל מה שיש למארגנים בראש זה כוונות טובות והכנסת אורחים. אף פעם לא חלפה לידם מחשבה על הפקת טובת הנאה מהקרבה הזאת.

עדיין, האם אתם יכולים לחשוב על סיבה אחת עניינית בגללה אולמרט, לבנת וחבריהם יעדיפו את אותם אנשי עסקים פרטיים על שירותיו של משרד החוץ, שירותים שניתנים, כזכור, בחינם?

הרי בדיוק בשביל הדברים האלה יש לישראל שגרירות בוושינגטון, קונסוליה בניו יורק ועוד לא מעט קונסוליות ברחבי ארה"ב. האם יכול להיות שיש סיבות אחרות, לא ענייניות, שבגללן הבכירים מעדיפים את השירותים של צור וחבריה על השירותים של משרד החוץ?

בשיחות סגורות יגידו לכם הבכירים למיניהם שהסיבה האמיתית היא שמשרד החוץ מדליף כל דבר. אי אפשר לסמוך עליהם. תמיד יש להם, לבכירים, גם מין חיוך ממתיק סוד כזה כשהם מגלים לך, העיתונאי, את הסוד הגדול. לפעמים, אחרי שאתה מתאושש מתחושת הסחבקיות הנעימה אתה שואל את עצמך -רגע, רגע, מה בדיוק יש להדליף? מה יש לשרינו להסתיר כשהם מבקרים בארה"ב? מה הם לא רוצים שנדע?

בוא נפסיק להיתמם. השרים המכובדים לא רוצים שנדע שגיחותיהם לחו"ל מנוצלות, לא מעט, למציאת תורמים כבדים, הם פוחדים שפקידי משרד החוץ יידעו מי התורמים האלו ועוד יותר הם חוששים להיתפס ברגעים הדוניסטיים לא נעימים. מלון יקר מדי. פמליה עבה. מערכת שעות דלילה. פגישות עם קרובי משפחה ושאר סודות מהחדר. שרינו הרי אף פעם לא לוקחים חופשה (וגם זה חלק ממציאות ישראלית חולה משהו). הם תמיד עובדים, תמיד מופיעים בפני קהילות יהודיות, תמיד מזיעים. אלא שהמחיר של ההסדר העקום הזה גבוה מדי. השרים ושאר הבכירים נכנסים למערכת יחסים לא בריאה, שלא לכנות זאת בכינויים אחרים, עם אותם מארגנים למיניהם. אחת משתיים – אם מלאכת הארגון נעשית בתשלום מדובר בשערורייה. מניין מוצא השר תקציב לשלם למארגן פרטי כאשר יש לו עובדי מדינה מיומנים שמוכנים לעשות את העבודה בחינם? ואם המארגנים אכן עובדים בחינם ראוי לשאול למה? מה הם מצפים לקבל בחזרה? איך שר מוכן להכניס את עצמו למצב כזה בו הוא חייב משהו למישהו, במיוחד איש עסקים? פוליטיקאים חייבים הרבה מאוד לכל מיני אנשים. זה טיבו של העיסוק הפוליטי. פוליטיקאי מוכשר יודע איך לצמצם את מספר הנושים. במקרה הזה אין לבכירינו שום סיבה להיכנס לפינה הזאת.

בסוף השבוע תגיע לארץ משלחת של חברי קונגרס מכובדים מארה"ב. אנשי השגרירות האמריקנית בישראל כבר נערכים לביקור. הם ילוו את האורחים בכל פעילויותיהם בארץ, ישתתפו בפגישות, ייקחו את המכובדים ויחזירו אותם. סומכים עליהם. לפני כמה חודשים שאלתי חבר קונגרס שביקר בארץ על האפשרות שאיש עסקים ישראלי יארגן את ביקורו. חבר הקונגרס הסתכל עליי בפליאה. לא הבנתי, מה זאת אומרת, למה אני צריך את זה, לא, לא, זה בלתי אפשרי, הוא סיכם.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.