ביקורת על ספרו של שלמה בן עמי, חזית ללא עורף

מאת  | 24 באפריל 2004
 

שלמה בן עמי, עד לפני שלוש שנים הדיפלומט מספר 1 של ישראל כתב ספר מאוד לא דיפלומטי ("חזית ללא עורף", הוצאת "ידיעות אחרונות"). רוב גדול של מאות הגיבורים שמוזכרים בספרו של בן עמי, גיבורי תהליך השלום זצ"ל, לא ישמחו לקרוא את זיכרונותיו של שר החוץ לשעבר. בן עמי תוקף את ברק (לא יצר אמון עם ערפאת, סרב לפגוש את המנהיג הפלשתיני במהלך פסגת קמפ דייויד, נסוג מהבנות עם האמריקנים במהלך המו"מ עם הסורים ולבסוף "ברק ידע שהוא נוהג ברפיסות ובחוסר הגינות כלפיי"), פרס (רצה לנהל מו"מ רק כתרגיל בחירות), מופז ("רמטכ"ל פוליטי") שלא לדבר על ביקורת קשה על הממשל האמריקני בכלל וההתנהגות חסרת האונים של הנשיא קלינטון בפרט.

ספרו של בן עמי מבוסס על היומן המפורט שניהל ההיסטוריון לשעבר במהלך תהליך השלום. היומן הזה אמור היה להפוך לאלבום ניצחון גדול. במקום זאת, הוא הפך למצבת זיכרון מפורטת, אולי מפורטת מדי, לכישלון הדיפלומטי הגדול ביותר, כנראה, בתולדות המדינה.

בשפע הפרטים הבלתי נגמר שמוסר בן עמי חסר, בעיניי, הסיפור הגדול באמת. הטרגדיה האישית של הפוליטיקאי האולטרה – אמביציוזי, שלמה בן עמי. מי שהיה מועמד ודאי של השמאל לראשות ממשלה, מקום ראשון בפריימריס של מפלגת העבודה ב- 99, והפך תוך זמן קצר ל – NOBODY, לפחות בכל מה שקשור לפוליטיקה ישראלית.

זה בולט במיוחד בתיאור היבש והקצר שמוסר בן עמי לאירועים הדרמטיים של דצמבר 2000. למי שלא זוכר – בן עמי בוושינגטון, תוך כדי אינתיפאדה, הלך במודע הרבה מעבר למנדט שקבע לו ראש הממשלה והציע להעביר את הריבונות בהר הבית לידיים פלשתיניות. במקביל בירושלים, ממש באותו זמן, ראש הממשלה ברק "מכר" את תיק החוץ, תיקו של בן עמי, לשנוא נפשו, שמעון פרס. בן עמי לא מדווח לקוראיו על הדראמה. האם בגידתו של ברק בירושלים השפיעה על התנהגותו של בן עמי בוושינגטון? "חזית ללא עורף" לא מגלה לנו.

יחד עם זאת, בהחלט אפשר למצוא עקבות למה שעבר על שר החוץ לשעבר  בדרך החושפנית, אולי אפילו קצת מרירה, בה הוא כותב את ספרו. בן עמי כותב כמי שיודע שאין לו עתיד פוליטי. הוא חושף פרטים מביכים על המנהיגות הפלשתינית, ביקורת של בכירים פלשתיניים (דחלאן, עריקאת) על ערפאת, ההתנהגות הדו פרצופית והפחדנית של מצרים ושל הנשיא מובארק בעצמו, הרפיסות והפחדנות האירופאית מעימות עם הפלשתינים ומותח ביקורת קשה על צה"ל. הוא אפילו מודה בטכניקת המו"מ הישראלית הבעייתית של כתיבת ניירות מו"מ שיוצגו כניירות אמריקנים מתוך כוונה להסתייג מהם מאוחר יותר (עמוד 103). זו, אגב, בדיוק אותה טכניקה שגורמת לפלשתינים לא להאמין למילה אחת שנאמרת להם מפי המתווכים האמריקנים. עד היום, אם לא הבנתם, אף נושא ונותן ישראלי לא אישר  רשמית שישראל משתמשת בטכניקה הזאת.

אי אפשר לטעון כנגד הספר שהוא אינו מנומק כהלכה. בן עמי מביא אמירות של אנשים בשם אומרם (ראש המוסד, ראש השב"כ, שרים בכירים) מדיונים סגורים, כולל כאלו שמוגדרים סודיים. הוא חושף הערכות מודיעין שניתנו לו בזמן אמת כדי להוכיח ש"מהלך השלום שלנו לא היה אפוא הזיה של פוליטיקאים".

אבל ההנמקות והאסמכתאות של בן עמי לא פותרות את מה שנראה, בעיניי, הבעיה הגדולה של הספר – הסתירה המובנית והיסודית שמבצבצת מכל עמוד בו. בן עמי כותב שוב ושוב שערפאת באופיו אינו מסוגל להגיע להסדר קבע סופי עם ישראל. יש לו אלפי סיבות ונימוקים  אבל הוא נכשל מלהסביר בשביל מה, אם כך, הוא מצביע על אלפי פגמים שהוא מוצא בהתנהגותם של אחרים. אם ערפאת ממילא לעולם לא היה חותם על הסכם קבע עם ישראל  אז מה זה משנה, למשל, שברק טעה בכך שלא התיר לו להיפגש שוב בחשאי עם אבו עלא לפני פסגת קמפ דייויד ובכך "החמיץ סיכוי לתפנית דרמטית" (עמוד 110)? אם ערפאת האיש פשוט אינו יכול-  מה מעלות או מורידות הטעויות של ברק, קלינטון, האירופאים או העולם הערבי, שבן עמי מביא בפירוט רב?

יתרה מזאת, אם זה המצב למה בן עמי טורח להביא אינדיקציות כאלו ואחרות שערפאת כן רצה הסכם (עמוד 132)? רק ככתב הגנה? או כי הוא עדיין לא בטוח בתיאוריה שלו עצמו?

בכלל, כשמנקים מספרו של בן עמי את התסכול העצום על הכישלון מתברר שסיפורו של המו"מ הישראלי – פלשתיני הוא סיפור אחר לחלוטין מזה שבן עמי מספר לנו. הסיפור האמיתי הוא שמנהלי המו"מ הישראלי, כולל בן עמי, חשבו שכל ההצעות שהוגשו לפלשתינים עד להצעות קלינטון בדצמבר 2000, היו לא הוגנות, לא מעשיות והכי חשוב – לא היה להן סיכוי להתקבל על ידי הפלשתינים. בכל זאת, כשהפלשתינים דוחים את כל ההצעות הללו בשבדיה, בקמפ דייויד ובוושינגטון בן עמי כועס, לוחץ, מתעצבן והכי גרוע – מאבד את האמון שלו בשותף הפלשתיני. הסיפור שבן עמי נכשל מלספר לנו, אם כן, הוא על מנהל מו"מ, שצריך איכשהו לנווט מול ציבור ישראלי שמסומם מהשקרים שסיפרו לו כל השנים ("ירושלים לא תחולק לעולם"), שחי באשליה שאפשר להגיע להסכם עם הפלשתינים במחיר מציאה. סיפור המו"מ שבן עמי לא מספר לנו הוא בכלל לא מו"מ בין ישראל לפלשתינים. זהו הסיפור על מו"מ בין ברק ובן עמי לציבור הישראלי. לא פלא שהפלשתינים כמעט ולא השתתפו במו"מ הזה. זה לא מקרה שהם לא זזו מעמדת המוצא שלהם בעוד שישראל גולשת וגולשת מעמדתה המקורית (80% מהשטח, ירושלים בריבונות ישראלית מלאה) לעמדות שהוצגו בועידת טאבה (חזרה כמעט מלאה לקווי 67, חלוקת ירושלים). הסיפור הזה לא מוצא ביטוי אמיתי בספר. במקומו, בן עמי בוחר לזרוק הכל על ערפאת. שלא יובן כאן שאני חושב שערפאת הוא הפרטנר האידיאלי לתהליך שלום. רחוק מכך. אבל משלמה בן עמי, המתוחכם, הידען ובעיקר הישר, ציפיתי למסקנה קצת פחות פשטנית לכישלון המו"מ מאשר – "ערפאת באופיו לא מסוגל לחתום על הסדר קבע עם ישראל" .

שתי הערות קטנות לסיום:

ראשית, מי יסכים אי פעם לנהל תהליך דיסקרטי באיזשהו תחום עם שלמה בן עמי כשהוא יודע שעשוי לבוא יום בו כל דבר שהוא אמר ייכתב בספר? כעיתונאי, אני האחרון שיכול להתרעם על כתיבה חושפנית מהחדר. מצד שני, אפשר להבין את התרעומת של אנשים רבים במערכת שדיברו מתוך אמון מלא עם בן עמי ומוצאים את זה היום בחנויות הספרים.

שנית ולא בציניות – המערכת הפוליטית חסרה היום את פרופסור שלמה בן עמי. אין במערכת הרבה פוליטיקאים עם איכויות כמו של בן עמי ואחרי מה שהוא עבר ספק אם יהיו, לפחות בעתיד הקרוב.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.