תכתבו זיכרונות, רבאק, ממה אתם מפחדים?

מאת  | 7 בספטמבר 2010
 

טוני בלייר מספר באוטוביוגרפיה שלו עד כמה אריאל שרון היה בלתי נסבל בפגישות. הוא היה משגע אותו בהרצאות ארוכות על טרור, כאילו בלייר לא נתקל בקונספט הזה מעולם. "הייתי יוצא מפגישות איתו ושואל את עוזריי. מה הוא חושב שאני? צרפתי?". בגילוי לב מרתק, בלייר מספר איך סירובו לגנות את ישראל במלחמת לבנון השנייה פגע בו פוליטית. האמנתי שישראל צודקת, הוא כותב, ראיתי איך דעת הקהל במערב לא מצליחה לעמוד מול התמונות הקשות מלבנון, לא מצליחה להתעלות מעל האמוציות ולהפנים שחיזבאללה צריכים לצאת מופסדים מהסיבוב הזה, גם אם ישראל פוגעת בעל כורחה באזרחים חפים מפשע. בלייר מתוודה, שידע שסירובות לגנות את ישראל, יפגע בו פוליטית. עשר שנים קודם, כשנבחרתי, הייתי מגנה את ישראל, מן הסתם, הוא כותב. בלייר מתלבט – האם זו בגרות של מנהיג או גאוותנות? איך מפרידים בין מניעים שונים לפעולה? בין אגו לאידיאולוגיה?

העניין שלי בפוליטיקה בריטית מוגבל. למרות זאת, אני קורא עכשיו שתי אוטוביוגרפיות. של בלייר ושל פיטר מנדלסון, האיש אולי הכי מרתק בפוליטיקה הבריטית בעשור האחרון, חבר בטריו שהמציא את הניו לייבור הבריטי, בראון – בלייר – מנדלסון. הם הפכו להיות ראשי ממשלות, הוא היה לאלטר אגו של בלייר, הופרש פעמיים מהקבינט שלו, היה לאוייב מר של בראון ואז חזר פתאום לקבינט שלו. למה אני קורא בכל זאת? כי גילוי הלב והפתיחות כובשים. לא כך כך מעניין אותי הטיפול של בראון בפנסיות הבריטיות, אבל היחסים האישיים בין השלושה הם דרמה שאי אפשר להפסיק לקרוא. הדרך בה הדרמה הזאת משפיעה על כל החלטה של בלייר, מדהימה.

אריק שרון מעולם לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם הביוגרפיה של אורי דן. גילוי לב לא ממש היה שם. אהוד ברק לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם רן אדליסט. גילוי לב לא היה שם. שמעון פרס לא כתב את זיכרונותיו. הוא שיתף פעולה עם מיכאל בר זוהר. גילוי לב לא היה שם. בנימין נתניהו לא כתב את זיכרונותיו. אפילו את ספרי התיזה שהוא כתב, הוא גנז. ממה הם כל כך מפחדים? למה הם לא כותבים? הרי הם מתים שנכיר את מורשתם ואת הגירסה שלהם לעובדות. מסתבר שהחשש שלהם מההשלכות של כתיבת האמת הוא כל כך גדול, שהם מעדיפים לא לעמוד לעולם מאחורי גירסתם. זכותם? בטח, רק שבגללם אנחנו נדפקים. יש ערך עצום לספרי הזיכרונות הללו של בלייר ומנדלסון. הם עוזרים לציבור להבין איך מנהיגים עובדים, הם מסדרים את הזיכרון ההיסטורי ואולי הכי חשוב – הם גורמים למי שפועל עכשיו, לזכור שמעשיו בסופו של דבר ייוודעו. זה מרתיע אותו מלעשות שטויות. זה יכול להרתיע פוליטיקאי מללכת לאיים על בלייר, כמו שבראון איים עליו, בפגישה מכוערת במיוחד. לאחרונה פרסמו דני חלוץ ודני יתום את ספרי הזיכרונות שלהם. אלו ספרים קצת פחדניים. אני בטוח שגם בלייר ומנדלסון צינזרו לא מעט, אבל יתום וחלוץ מצנזרים את הרוב הגדול של העובדות המעניינות ועדיין, יש לספרים הללו ערך. גירסתו של יתום לסיפור יהודה גיל, גרמה לגיל להפר שתיקה בת 13 שנה. הדרך בה חלוץ מתאר את עצמו מספרת לנו המון על איזה פוליטיקאי הוא עומד להיות. בקיצור, תכתבו רבאק. תפסיקו לפחד. מה כבר יקרה? יותר גרוע ממה שהציבור חושב עכשיו על הפוליטיקאים שלו, לא יכול להיות.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.