הארכת הכהונה ההזויה של פרס

מאת  | 12 בנובמבר 2003
 

שמעון פרס רתח מכעס. מתן וילנאי מסתובב בסניפי המפלגה ועושה נפשות למועמדותו למנהיג המפלגה, אמר במרירות ביום שני היו"ר הזמני הכי קבוע של מפלגת העבודה. באמת חצוף מצדו של וילנאי. לחתור תחת פרס, לשאוף להיות מנהיג של מפלגת העבודה, חתרן קטן שכמותו.

לא פלא שפרס ממורמר. קודם כל הוא, כמובן, לא היה עושה דבר כזה למנהיג אחר. תשאלו את ברק. חוץ מזה, חבורת הפוליטיקאים הבכירים של מפלגת העבודה הרגילה אותו לצייתנות כנועה. מה פתאום מישהו מהם מרים ראש?

עכשיו, האדונים הנכבדים בורג, רמון, איציק וכל השאר מוכנים להאריך את כהונתו של פרס, היו"ר הזמני, בשנתיים שלמות. למה? צריך מוח פתלתל במיוחד כדי להבין את הסיבה. למרבה המזל, לבכירי מפלגת העבודה אין מחסור במצרך הזה, פתלתלות מחשבתית.

כמה דברים משותפים בימים אלו לבכירי מפלגת העבודה. כל הבכירים מדברים בלהט על הצורך להעמיד אלטרנטיבה ראויה לממשלת שרון. פרס הוא הרי לא אלטרנטיבה כזאת, מה עוד שהוא הודיע שלא יתמודד על ראשות הממשלה (אלא אם כן התנועה תלחץ עליו, כמובן) כל אחד מהם בטוח שהוא הוא האלטרנטיבה האמיתית, שהוא היה יכול להיות ראש ממשלה נפלא, אם רק היו נותנים לו. כולם ביחד וכל אחד בנפרד מתעבים את פרס. לא, זאת לא מילה חזקה מדי. דברו איתם בחדר סגור. מה שהם אומרים על פרס גרוע בהרבה ממה שהם אומרים על אריק שרון. אה, כן. עוד דבר אחד משותף להם. כל מנהיגי המרגרינה האלה תומכים בהמשך כהונתו של פרס בשנתיים תמימות. מעכשיו ועד 2005. למה, מה הבעיה? מישהו פה רוצה להדיח את אריאל שרון?

שאלתי את בנימין בן אליעזר, עוד מנהיג בעיני עצמו, מה עמדתו בשאלת הארכת הכהונה. במשך השנים שאלתי את פואד מאות שאלות. חלקן בנושאים מאוד רגישים. זאת הייתה הפעם הראשונה ששר הביטחון לשעבר פשוט סרב לענות ולא, לא היה מיקרופון בסביבה. אולי הוא לא מאמין בעצמו שמפלגת האופוזיציה הראשית ממשיכה במסע ההרס העצמי רק מכיוון שבכיריה, כולל הוא עצמו, עסוקים בחשבונות הקטנוניים, המטומטמים שלהם.

קחו למשל את חיים רמון. מי שמכיר את רמון יודע שהוא באמת היה יכול להיות אלטרנטיבה מנהיגותית אבל רמון, גם רמון, מסביר היום בלהט למה פרס צריך להישאר במקומו. שקט תעשייתי. פרס, על פי רמון, מביא שקט תעשייתי. אתם מבינים, מפלגת העבודה לא נמצאת במשחק הזה כדי להעיף את הליכוד מהשלטון. היא נמצאת בו כדי שלבכיריה יהיה נוח ונעים, שיהיה להם שקט תעשייתי.

הסקרים מוכיחים שדרכו של אריאל שרון כבר מזמן אינה פופולארית בעיני הציבור. הציבור למעשה קרוב הרבה יותר לעמדות של מפלגת העבודה מאשר לעמדות של שרון – נתניהו ושות'. מצד שני, הציבור, מוכיחים הסקרים, לא סופר בכלל את המועמדים של מפלגת העבודה. למה שיספור? הם לא מוכנים להיאבק בעצמם על המנהיגות. הם מתנהגים כמו מי שיצא מקשר כואב ולא רוצה יותר לצאת לדייטים, מפחד להיכוות. זה אפילו יותר מרגיז מזה. בכירי מפלגת העבודה באמת מעדיפים שבשנתיים הבאות לא יהיה למפלגת העבודה מועמד אמיתי לראשות הממשלה ובלבד שזה לא יהיה מישהו מחבריהם.

יש יוצא דופן אחד בכל הסיפור הזה. מתן וילנאי. אפשר להגיד הרבה דברים על וילנאי. שר התרבות והספורט לשעבר בוודאי לא הרשים בביצועיו בממשלות ברק ושרון. עדיין, וילנאי רוצה, וילנאי מתמודד, וילנאי הולך עם סכין  בין השיניים וחורש בגבו של כל מתנגד, מברק ועד פרס. אל תופתעו אם בסופו של דבר וילנאי יצליח לעקוף את כל גורי המנהיגים האלה – רמון, בורג, בן אליעזר – בדרך לבכורה. יש לקוות בשבילו שכשזה יקרה עוד יישאר משהו ממפלגת העבודה.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.