3 הערות: על מוהלים, קרית שמונה וחטיבת כפיר

מאת  | 1 ביוני 2009
 

1. כתבת המוהלים – גילוי נאות

אתמול פורסמה ב"המקור" כתבת תחקיר על המוהלים בישראל. הכתבה התחילה ממסמכים שהשיגה התנועה לחופש המידע. התנועה, שאני יו"ר שלה, הגישה עתירה לביהמ"ש, באמצעות עו"ד עידית קירזון, נגד הרבנות הראשית. בסופו של המאבק המשפטי, נאלצה הרבנות הראשית לחשוף את פעילותה של ועדת הפיקוח על מוהלים, שפועלת ברבנות ומפקחת בסלחנות רבה על מוהלים.

למה אני מלאה אתכם? כי אני רוצה להרוג את הטענה שהשתמשתי בחומרים, שהשיגה התנועה שאני פעיל בה, כדי לקדם את התוכנית, שאני מגיש. זו טענה שתחיה רק בברנז'ה, כמובן וההסבר שלה כל כך מייגע, שחסכתי אותו מהצופים. אתם תסבלו.

בשש השנים שהתנועה פועלת לא השתמשתי, למעט מקרה אחד (הסקרים של ראש ממשלה. זה נושא שהתחלתי בו עוד לפני הקמת התנועה), בחומרים שהיא השיגה. הם ניתנו להרבה עיתונאים אחרים, כולל מתחרים ישירים שלי כדי שאף עיתונאי לא יחשוש לעבוד עם התנועה. במקרה הזה, רועי פלד, מנכ"ל התנועה, רצה מאוד שהמסמכים שהגיעו, יקבלו טיפול טלוויזיוני. הוא הלך, בהסכמתי, ל"עובדה" ונתן להם את המסמכים. הם הביעו עניין, החזיקו את החומר במשך מספר שבועות, אבל לא קידמו אותו, מסיבה שאינה ידועה לי. בסוף התהליך, הם הודיעו לו שהם מוותרים. רועי החליט שבנסיבות האלה, אפשר לחרוג מהכלל ולתת את החומר למערכת "המקור". מואב ורדי וטל גרנות, ביכולות עיתונאיות מאוד מרשימות, הצליחו להפוך את המסמכים היבשים לכתבה טלוויזיונית.

2. קרית שמונה יורדת לליגה הלאומית

אני לא ממש עוקב אחרי ליגת העל בכדורגל אצלנו. זה כל כך משעמם, שאין טעם אפילו להסביר. מרחוק אני קורא על עוללות קרית שמונה, גם בגלל הסיפור יוצא הדופן של הקבוצה והעיר ובעיקר בגלל איזי שירצקי. אחרי שירותי הצבאי עבדתי קצת כחוקר פרטי ב"מוקד חקירות", שבבעלות שירצקי. ממש לא נהניתי מהעבודה ומהמקום, אבל מכיוון שאני מכיר את האיש, אני עוקב אחרי הדרך בה הוא מנהל את קרית שמונה. השנה זה לא נראה מי יודע כמה, אבל מאוד אהבתי את הדרך בה הוא הגיב לכשלון של קבוצתו. שירצקי אמר: אני אשם בכישלון, אני אחראי ואני לא אעזוב עד שנעלה בחזרה לליגת העל. יש כזו עוצמה באדם שלוקח אחריות על כשלון ומבטיח לתקן. לא, אני לא מתכוון לעשות השוואות ולהכניס פוליטיקה, סתם רציתי להגיד מילה טובה.

3. חטיבת כפיר

ביום שישי התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה על לוחם בחטיבת כפיר. הלוחם לקח יום אחד כמה חיילים, נכנס לכפר ערבי, השתלט בכוח על מונית מקומית, כפת את נהג המונית והסתובב עם חבריו בכפר. תוך כדי הסיור ירה אחד החיילים מהמונית לעבר התושבים המקומיים. הלוחם כבר נשפט בביד"צ צבאי, הורשע ונשלח למאסר. עילת הכתבה היא החלטת משרד הבטחון לא לממן ייצוג משפטי לאותו לוחם, שפלשתיני שנפצע תובע ממנו פיצויים בתביעה אזרחית. הכתבה הייתה ספוגה בדמעות הלוחם. התבכיינות למהדרין כולל כל הקלישאות: לא נותנים לי גיבוי וחיילים לא יסכימו להילחם וכל הקשקושים הרגילים. הכתב, יוסי יהושע, לא חיווה דיעה באופן ישיר. אולי היה רק נדמה לי שהיה בכתיבתו טון של סימפטיה מצידו לטענות של הלוחם.

לדעתי, זו אחת ההחלטות החכמות והמוסריות ביותר, שמשרד הבטחון היה יכול לעשות. מה פתאום לייצג את הפושע הזה? במה מעשיו קשורים בכלל לפעילות צבאית? לצה"ל? סתם בריונות, אלימות ואכזריות. ללא סיבה. תפוז מכאני.

תגובת משרד הבטחון לכתבה הייתה בדיוק ברוח הזאת. לא נייצג מי שפועל בצורה כזאת. עם זאת, אולי בגלל טון השאלות שהפנה העיתון, נאמר בתגובת המשרד שאם ייפסקו פיצויים נגד החייל, משרד הבטחון ישלם אותם. אני מקווה מאוד שהם לא יעשו את זה. חייל שפעל במסגרת תפקידו וטעה, חטא, זכאי לכל ההגנה. חייל שיזם פעולת אלימות כזו, ללא שום הנחיה או סיבה, דינו כדין כל פושע אחר. אין שום סיבה שמשרד הבטחון ישלם על חטאיו. המסר שיעבירו פיצויים כאלה הוא הרבה יותר גרוע מחוסר גיבוי. זה מסר שגם מי שיתנהג כמו פושע, יקבל את הגנת המדינה.    

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.