נורמה – פוליטיקאים משקרים

מאת  | 1 ביוני 2004
 

בערב חג השבועות העניק ממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ראיון מרגש לעיתונאית נורית פלתר ב"ידיעות אחרונות". בתוך הדברים היה חבוי פרט מעניין במיוחד. אולמרט גילה לפלתר כי בשיחות סודיות שהוא קיים עם ראש הממשלה, אהוד ברק, הוא הביע תמיכה בהעברת כמה שכונות פלשתיניות בירושלים לריבונות פלשתינית (אולמרט "הישן" היה קורא לזה "חלוקת ירושלים").

נשמע לכם מוכר?

לקראת מערכת הבחירות של 2001 הוציא אהוד ברק, בצעד שנוי במחלוקת, את מי שהיה אז ראש עירית ירושלים מהארון. "אולמרט היה אצלי", סיפר ברק בערוץ הראשון "ופתח מפות ותצלומי אוויר והציע לי הצעות לעמדות שאפשר להציג אותן, על דעתו, בקמפ דיוויד, שפירושן המעשי הוא חלוקת ירושלים". אולמרט התנפל על ראש הממשלה דאז בחמת זעם. "אני חושב שנשרף לו (לברק – ר.ד.) גנרטור", אמר אולמרט לקול ישראל "דבריו של ברק הם אוסף של שטויות שברק, כשהוא נמצא בצלילה לתהומות שהם לא נעימים – מנסה לייחס לי עמדה של חלוקת ירושלים". היום, כשזה, כנראה, קצת יותר נוח לאולמרט "החדש", הוא מספר את האמת. אולמרט יודע שאף אחד לא יבוא איתו חשבון על מה שאמר אז.

התרבות הפוליטית של "אי דיוקים", שלא לומר שקרים בוטים, היא משהו שהציבור הישראלי מקבל משום מה בשיוויון נפש. נדמה שהתחושה הציבורית היא – בטח, הפוליטיקאים האלו הם שקרנים, מה עוד חדש? חלק מאיתנו אפילו חושבים שהפוליטיקאים בכלל צריכים לשקר ואולי בכלל אנחנו רוצים שהם ישקרו.

זאת אחת התופעות המגעילות ביותר בתרבות הפוליטית שלנו והגרוע מכל הוא שזה בכלל לא נחשב חדשות אצלנו.

הנה עוד כמה דוגמאות מהזמן האחרון:

לפני כשלושה חודשים טענו ראשי מועצת יש"ע שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הציע להם בשיחות דיסקרטיות להסכים לפינוי של מספר יישובים מצומצם. לשכת ראש הממשלה הכחישה באופן רשמי. אחר כך טענו שרון ואנשיו שהמנכ"ל יצחקי דיבר ללא רשות וסמכות (…). בסוף, כשכבר היה ברור שראשי יש"ע אמרו אמת הפסיקו אנשי שרון פשוט להגיב. גם הם יודעים שיום – יומיים לאחר מכן כולם ישכחו מזה. אכן, שכחו.

דוגמא שנייה.

לפני שבועות ארוכים הגיעו פרס ושרון לסיכום מפורט על ממשלת אחדות. פרס נשאל שוב ושוב על המגעים לאחדות והכחיש בזעם אדיר שהושג סיכום כזה או אפילו שהתנהל מו"מ עם הליכוד. יתרה מזאת, פרס לא היסס להכחיש את פגישתו עם מקורבו של שרון, אורי שני. בלי להתבלבל מסר דוברו של פרס לאיילה חסון מהערוץ הראשון שלא התקיימה פגישה כזאת. מאוחר יותר הסבירו אנשי פרס שהם נשאלו על פגישה עם אורי שני בביתו של פרס. הפגישה לא הייתה בבית של פרס ולכן ההכחשה במקומה.

גם פרס יודע שבארץ לשקר בפומבי זה לא חדשות.

ולבסוף, מגיעה הדוגמא של משאל מתפקדי הליכוד. כאן לא מדובר בשקר אלא 'סתם' בהפרת הבטחה פומבית. נכון, התקשורת רוצה בנסיגה מעזה ולכן לא מציקה לשרון אבל מה שעושה ראש הממשלה הוא כמעט בלתי נתפס. רק לפני חודשיים הוא הבטיח פומבית לקיים את צו הבוחר. חכם, לא חכם, לא משנה. ראש הממשלה הבטיח. כשנדמה היה ששרון מנצח הזהירו אנשיו את שרי הליכוד המתנגדים שלא יעזו להפר את צו הבוחר. לכאורה, הבטחה פומבית של ראש ממשלה היא הבטחת ברזל, צ'ק בנקאי. לא בישראל. שרון פשוט דורס עכשיו ברגל גסה את הבטחתו בלי להסביר, בלי לנמק, בלי שיש נסיבות חדשות, כלום. אמרתי? הבטחתי? אז מה?

אין צירוף מילים שחוק ומאוס יותר מ"במדינות מתוקנות"  שלאחריו תמיד באה השוואה מתנשאת עם ישראל. במקרה הזה יש לצירוף המילים הזה מקום אמיתי. אין במאמר הזה מספיק מקום לפרט את כל הדוגמאות לפוליטיקאים בעולם שנאלצו להתפטר אחרי שנתפסו בשקר קטן, קטן, לא שקרים גדולים ומשמעותיים כמו אלו של אולמרט, פרס ושרון. שוויון הנפש הציבורי כלפי התופעה רק מבטיח את התעצמותה.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.