משפט קצב התנהל באופן שערורייתי. כבר נכתב על כך רבות. אין מה להוסיף. זה היה מצב קלאסי בו החשאיות שירתה את כל הנוגעים בדבר, חוץ מהציבור הכללי, אבל מה זה ציבור כללי. אני לא שואל את זה בציניות. יש הרבה מצבים כאלו בשיח הציבורי. עבור הציבור הכללי, משפט קצב זה טלנובלה, במקרה הרע. סיפור על מוסר וכוח, במקרה הטוב. עבור קצב, זה החיים שלו. להיות או לחדול. עבור השופט קרא, עורכי הדין פלדמן, אמיר, לביא, עמיאל ומירום זה יכול להיות שיא הקריירה, או אחד מהשיאים. זה הרבה יותר חשוב להם מלכלל הציבור וייתכן שבצדק. האינטרס של הציבור הוא אמורפי, לא מיוצג והאמת, גם אני הרי לא יודע מהו. מניין אני פוסק בכלל שהציבור רצה לדעת? איך אני יכול לדעת בשם מה רצה הציבור לדעת? מציצנות או רצון אמיתי להשכיל ולשפוט (מן הסתם, גם וגם)?
לא משנה כבר. זה מאחורינו.
עכשיו נותרה בעיה פעוטה – איך אפשר לדון במשפט הזה, לנתח אותו, לשפוט את הכרעת הדין, בלי שמותר לנו להגיד מה קרה שם. את מה שאני כן יודע על המשפט, אסור לי לכתוב. דלתיים סגורות. אני אפילו לא יכול לנמק את ההערכה שלי באשר לתוצאות המשפט. אבסורד. היה אפשר להתיר כל כך הרבה פרטים לפרסום בלי לפגוע במתלוננות.
המשפט נסוב סביב שני סעיפי אישום מרכזיים: אינוס של א' ממשרד התיירות בשתי הזדמנויות שונות. שאר הסעיפים קטנים יותר והרשעה בהם היא כמו הרשעת הנגבי בעדות שקר. לא צריך לשקר, אבל זה לא לב כתב האישום. לב כתב האישום נגד קצב הוא האונס. לפי מה שאני מבין (וכאמור, אי אפשר ממש לנמק) – יש סיכוי גבוה מאוד להרשעה באחד מסעיפי האונס, זה שהתרחש במלון וסיכוי קטן יותר להרשעה באונס הראשון. האונס השני נתמך בראיות חיצוניות נסיבתיות וגירסת קצב לא ממש החזיקה מים. באונס הראשון אין ממש ראיות חיצוניות, עצמאיות ובו גם היה להגנה קלף חזק בדמות עד מפתח, שחיזק את גירסת קצב. אם השופטים האמינו לעדותה של א', אז קצב יתחרט מאוד על כך שדחה ברגע האחרון את הסדר הטיעון המאוד נדיב שקיבל.
שתי הערות אחרונות, שמותר לי לכתוב (אני חושב):
אנשים שליוו את המשפט מעריכים, על פי הערות השופטים במהלך הדיונים, שהשופטת מרים סוקולוב תהיה הנוקשה ביותר כלפי הנשיא קצב. אב בית הדין ג'ורג' קרא ממוצב באמצע והשופטת יהודית שבח נראית לכאורה, שוב על פי הערותיה, כמקילה יותר.
ולסיום, אחד הגיבורים המרכזיים של הפרשה ישמע את הכרעת הדין בבית בלא פחות מתח מרוב הנוכחים במשפט. במילים אחרות, איזו תוצאה תהיה הכי טוב ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז? מצד אחד, הוא בטח רוצה בהרשעה. קצב לא התחבב עליו במיוחד והניסיון להרשיעו עמד במרכז כהונתו. מצד שני, הרשעה רק תחדד את השאלה – אם אפשר היה להרשיע אותו באונס, מדוע הלכת לעיסקת טיעון כה מקלה? זה עוד יותר מסובך מזה – במקרה של זיכוי, יטענו כנגדו – בטח, אחרי ששפכת את דם המתלוננות בבג"צ, כשניסית להגן על עיסקת הטיעון, תרמת לזיכויו. אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל אחרי הכל נשארה אצלי לפחות תחושה אחת כלפי מזוז – געגוע. הוא פישל בפרשת קצב, אבל ככל שעובר הזמן, רק מחריפה תחושת הגעגוע ליעילות שלו, המהירות, היושר והחוכמה. הוא היה באמת יועץ על, מהטובים שהיו לנו, למרות הפאשלה בפרשת קצב וההתחלה הנוראית בסיפור של האי היווני.