הויכוח על "העורך הראשי" ברשות השידור – סיפורי מלחמה

מאת  | 5 ביולי 2014
 

פגשתי את ראודור במסדרון של קומה 23, המסדרון של משרדי התוכניות של חדשות 10. בדרך כלל הוא לא היה מסתובב שם. לא זוכר איך שיחת המסדרון התגלגלה –  עברו כבר כמה שנים – אבל די מהר מצאנו את עצמנו במשרד של "המקור". ראודור בנזימן היה מנכ"ל חברת החדשות במשך מספר שנים. יחסינו ידעו עליות ומורדות. באותה תקופה הם היו מצויינים. אולי בגלל זה  הוא הרגיש נוח לספר לי על הדרמה הענקית שהתגלגלה, מסתבר, מאחורי הקלעים ונחבאה מעיניי.

אני מתפטר מהתפקיד, כופים עליי התנצלות מבזה ואני לא יכול לעמוד מאחורי הדבר הזה, בישר בנזימן.

איזה התנצלות, מתי בכלל שידרנו משהו על שלדון אדלסון, על מה לעזאזל אתה מדבר. זכרתי שאבנר הופשטיין שידר כתבה על אדלסון לפני חודשים ארוכים, אבל זה לא היה איזה תחקיר מדמם ולא היו לו שום הדים מיוחדים. לא הבנתי איך מהכתבת פרופיל (הראויה) ההיא התבשל הסלט הבלתי ייאמן ההוא.

כמעט באוטומט ניסיתי לשכנע אותו לא להתפטר, לנשום עמוק, חשבתי שזה עוד אחת מהקריזות של ראודור, שזה משהו שקרה לפני שעתיים. לא ידעתי שזו סופה של התרחשות ארוכה ומפותלת. אתה צריך לראות את ההתנצלות, הוא אמר. לא הרבה לאחר מכן באתי למשרד שלו. האמת, לא ראיתי התנצלות כזאת בחיים שלי. כמה ימים לאחר מכן, הכול התפוצץ. כמה שעות לפני ששודרה ההתנצלות, התחלתי לבקש מכל העיתונאים של ערוץ 10 להגיע לדסק של החדשות. הרעיון היה שנעמוד מאחורי הזכוכית וכשגיא זהר יתפטר מהגשת התוכנית כולנו נריע לו. לא ממש חשבנו לעומק אם אנחנו רוצים שהצופים יראו אותנו או לא. אחרים חשבו בשבילנו. הקונטרול קיבל הוראה חד משמעית – לא להראות את העיתונאים שמוחאים כפיים, אבל היה גיבור אלמוני בקונטרול – עד היום אני לא יודע מי זה – שהפר את ההוראה וכך יכול היה כל מי שראה את ההתפטרות בשידור חי של גיא לראות את הפגנת הסולידריות שלנו. כשגיא יצא מהאולפן, הוא התקבל במחיאות כפיים סוערות. מאוחר יותר כתבתי מכתב מחאה לרונלד לאודר, בעל המניות שהחזיק לבדו אז את הערוץ. חתמו על המכתב עשרות מעיתונאי ערוץ 10. לאודר לא אהב את המכתב, בלשון המעטה. גם ככה הוא הרגיש שהוא עושה טובה לערוץ. אדלסון גם הרתיע אותו עם איום התביעה (לאודר סיפר על זה חודשים מאוחר יותר באיזה מפגש עם בכירי ערוץ 10. זכרון החוויה הלא נעימה של המפגש עם אדלסון עוד ניכר עליו)

לפני מספר ימים ניסיתי להסביר למה 'העורך הראשי' של רשות השידור החדשה חיב להיות עיתונאי. בתגובה כתב העיתונאי אבנר הופשטיין מאמר תגובה ב"וואלה" . לגישתו, לא צריך עיתונאי בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אלא איש אמיץ. הופשטיין הסביר שהוא דווקא חושש מעיתונאים כי הם נוטים לשמש עלי תאנה, בהיותם מועדים לחיכוך מפתה עם השלטון. הופשטיין העלה כמה דוגמאות לסוסים טרוייאנים אלו – ניר חפץ, עורך "מעריב" לשעבר, עמוס רגב, עורך "ישראל היום" ויוני בן מנחם, מנכ"ל רשות השידור.

דווקא יוצר אמיץ, איש אקדמיה בעל שיעור קומה, או משפטן מוערך יכולים לחוש עצמם בטוחים יותר להפריד את החלבון העיתונאי מהחלמון השלטוני ברשות השידור העתידית, כתב הופשטיין.

אני חושש שהופשטיין לא הבין אותי ומכיוון שההצבעה על הנושא הזה צפויה השבוע, אני מוצא לנכון להסביר שוב. ראשית, איש אקדמיה בעל שיעור קומה לא יוכל להיות מנכ"ל רשות השידור וגם לא יוצר אמיץ או משפטן מוערך. כרגע, תנאי הסף הוא אדם בעל נסיון משמעותי בניהול של לפחות 5 שנים (או אדם עם רקע עיתונאי של 5 שנים לפחות). לא מכיר הרבה יוצרים אמיצים כאלה.

שנית ועוד יותר חשוב,לא טענתי שהמנכ"ל צריך להיות עיתונאי. ממש לא. כתבתי שאני מוכן לקבל את הטיעון שהמנכ"ל צריך להיות איש ניהול, אבל סמכות 'העורך הראשי', כלומר, זכות המילה האחרונה לגבי פרסום חדשות, צריכה להימצא בידי עיתונאי ולכן, עדיף שהסמכות הזאת תימסר לידי ראש חטיבת החדשות, שכפוף מנכ"ל.

האם זו תעודת ביטוח מפני חפץ/בן מנחם/רגב? לא, ממש לא, אבל ברוב המקרים, עיתונאי בתפקיד הזה ירגיש יותר מחויב לערכים עיתונאיים ויהיה מצויד בידע עדיף כדי להכריע מאשר 'יוצר אמיץ', בלי לזלזל ביוצרים אמיצים. במאמר שלי העליתי באמת את פרשת ההתנצלות לאדלסון. ידעתי שזו טעות, שזה יזמין מיד מאמר תגובה מהופשטיין. אם הבנתי נכון, הוא השתמש בה כדי להצדיק את גישתו. אני דווקא חושב שזו דוגמא שמוכיחה למה צריך שהעורך הראשי יהיה עיתונאי.

מנכ"ל חברת חדשות 10, שהוא גם 'העורך הראשי', על פי החוק, התפטר על הדבר הזה, בפעם היחידה בתולדות המדינה שזה קורה. מנכ"ל, שאינו עיתונאי, היה מרגיש מחוייבות להתפטר? בנוסף, גיא זהר התפטר מהגשת המגזין. רותי יובל, עורכת המגזין, התפטרה מתפקידה. כל העיתונאים הללו התפטרו בגלל הכבוד המקצועי שלהם והמחוייבות שלהם לערכים עיתונאיים ועצמאות עיתונאית. האם מישהו שאינו עיתונאי ואין לו כבוד מקצועי, חברים בברנז'ה או אתוס עיתונאי היה נוהג אותו הדבר? האם בסופו של תהליך (ובגלל התפטרות העיתונאים), מישהו מאמין שמילה בכתבה של הופשטיין הייתה לא מדויקת?

כאמור, הויכוח האמיתי הוא לא תנאי הסף לאיתור המנכ"ל החדש. מוסכם כבר שהוא לא חייב להיות עיתונאי (אם כי עדיף, לדעתי, שיהיה לפחות אדם עם רקע בענייני תוכן. המנכ"ל הזה בכול מקרה יהיה ה'עורך הראשי' של כל שאר השידורים – ספורט, דרמה, בידור). הויכוח הוא האם ליצור 2 מוקדי סמכות – מנכ"ל רשות השידור, שאחראי על הכול וראש חטיבת החדשות, שממוקם מתחתיו בפירמידה, אבל מחזיק את סמכות 'העורך הראשי' (רק) על שידורי החדשות. רם לנדס, שעמד בראש הועדה שיצרה את החוק החדש, סבור שזה מתכון לבעיות. אני מסכים איתו שיש פוטנציאל לבעיות, אבל הנזק האלטרנטיבי הרבה יותר בעייתי ומסוכן.

ראשית, המון מערכות פועלות עם כמה מוקדי סמכות ולא רק קודקוד אחד, כפי שלנדס מייחל. שר הכלכלה אחראי על הממונה על הגבלים עסקיים, אבל הממונה מקבל החלטות בלי שהשר יכול לעשות דבר. שר הכלכלה יכול להתוות מדיניות לגבי מענק למפעלים ברחבי הארץ, אבל למנהל מרכז ההשקעות שתחתיו יש אוטונומיה מלאה להחליט איזה מפעל יקבל מענק ומי לא. אסור לשר להתערב. שר השיכון יכול להתוות את המדיניות הקרקעית במדינה, אבל אין לו סמכות לתת הנחיות למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל (רמ"י) איך ייראה חוזה חכירה כזה או אחר. כזכור, גם בערוץ 2, ערוץ 10 ובעיתונים המודפסים זה עובד ככה. למעשה, קשה לחשוב על כלי תקשורת רציני שהעורך הראשי של שידורי החדשות אינו עיתונאי. היה פעם ל"מעריב" את עופר נמרודי כ׳עורך ראשי׳, שאינו עיתונאי. לא בטוח שזה תקדים שאנחנו רוצים לחזור אליו. נקווה שועדת אלהרר, בריצה המהירה שלה אל עבר אישור החוק, לא תפשל בעניין הזה.

תגובות

תגובות

6 תגובות על “הויכוח על "העורך הראשי" ברשות השידור – סיפורי מלחמה

  1. נרי שביד

    אדם אמיץ, בעל יושרה וערכי מוסר הוא המועמד האידאלי לכול תפקיד. אנשים אמיצים יש מעט, אכן, אך לא נכון לחפש אותם בקרב קבוצה מיקצועית מסויימת. יש עורכי-דין סמרטוטים (המון) ויש עתונאים אמיצים (מעטים). וכך גם בכול תחומי החיים. רוב האנשים רוצים לחזור הביתה בשלום, ומתיישרים עם הקו שמכתיבים נותני לחמם או מי שגורלם המיקצועי תלוי בהם. בקיצור, יש לשאוף כי ייבחר אדם ישר ואמיץ (רצוי מאוד שגם יהיה חכם), ויש לחפש אותו בכול מקום – אפילו בקרב אנשי התחזוקה.

  2. יוריק קרמר

    רביב, הדרישות שלך צודקות. אבל קשה לכופף את המציאות ולמצוא את האדם האידיאלי לתפקיד. מסקנה – למצוא את הטוב ביותר בתנאים הקיימים. זה לא אידיאלי, אבל זה טוב יותר מאשר להמשיך במצב הנורא הקיים. לכן, בכל זאת אני תומך במסקנות ועדת לנדס ומקווה לטוב גם בהחלטות ועדת אלהרר.

  3. יצחק

    אני מתנצל מראש על התמימות שלי, אבל אני חייב להודות שאיני רואה סיכוי לשינוי העקרון, שלפיו , יהיה מי שיהיה בעל הסמכות, הוא יהיה איש של ביבי.

  4. גל

    דמוקרטיה היא תוצאה של עקרונות שברירייים, פרטים קטנים ואיזונים כמעט בלתי אפשריים. במדינת ה"אור לגויים" שלנו מעטים הם המבינים את ההשלכות הרחוקות או הקרובות של הפרת איזון כזה או אחר שלא לדבר על חקיקת חוקים נוגדי פלורליזם דמוקרטי חברתי או כלכלי. מרגע שהציבור לא מודע ולא מסמן את הדמוקרטיה ויציבותה כנדבך בסיסי לכל הנעשה, הרי ששום דבר כבר לא קדוש, כל דבר לגופו ולאינטרס הצר שמרכיב אותו. בניית השידור הציבורי החדש תוך התעלמות דורסנית מדיון בשאלות הרות גורל אך קטנות בסדר היום העמוס, הן כמו לבנות מנוע גדול מבלי לעסוק בשאלת שימון המיסבים, קוטר צינורות הדלק וכיו"ב. קריסת המערכת תהיה עניין של זמן בלבד.

  5. אושיק

    קראתי בחיי שקראתי את כל המילים שכתבת
    הוא מתנצל אתה היא רשות השידור שכיום היא ערוץ גבית כספים
    בלבד. אבל מה טוב בכתבה נזכרתי בירדן פודמניצקי שחקן דרמתי עם שורה אחת
    בכול המחזה של אפרים קישון. שניכם טוחנים מים

  6. מלכיפוך

    רביב,
    תודה על הרמת המסך מעל קו התפר בין עיתונות לשלטון.
    ושתי הערות "אקדמיות".

    ראשית, כתבת: "…איש אקדמיה בעל שיעור קומה לא יוכל להיות מנכ"ל רשות השידור…כרגע, תנאי הסף הוא אדם בעל נסיון משמעותי בניהול של לפחות 5 שנים…"
    יש אנשי אקדמיה רבים עם ניסיון ניהולי רב. כולל של אוניברסיטה למשל.

    שנית, גם האוניברסיטאות בארץ מתנהלות בשני ראשים. ראש ניהולי (נשיא) וראש תוכני-אקדמי (רקטור).
    גם אוניברסיטה היא גוף שמייצר תוכן פוליטי וביקורתי ונאבק לשמור על עצמאות מקצועית.
    עם כל הביקורת (ויש…), המודל של שני מקורות סמכות הוא הרע במיעוטו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.