נאום אובמה – הטיעון המופרך על איבוד קלף המו"מ

מאת  | 25 במאי 2011
 

העיתונאי ארי שביט כתב ב"הארץ"בתגובה לנאום אובמה שהנשיא האמריקני עשה טעות חמורה. בתום לב, הוא טען, זה ניתן לתיקון, אבל טעה קשות. מה הטעות? שאובמה ציין מה תהיה נקודת הסיום במו"מ הטריטוריאלי (התבססות על קווי 67') ולא ציין את נקודות הסיום בנושא של פליטים וירושלים. זה יכול להביא להצפת ישראל בפליטים, קבע שביט.

קראתי ולא האמנתי. לא מתאים לעיתונאי אינטליגנטי כמו שביט. לא חשבתי שזה יכה שורשים, אלא שהטיעון הזה נשמע מאז מכל עבר. בוגי יעלון חזר על זה בראיון ל"הארץ", גלעד ארדן חזר על זה אתמול בערוץ 10 וזה הדהד בנאומו של נתניהו בקונגרס, לאמור: ישראל נותנת לפלשתינים את קלף המו"מ החזק שלה – נסיגה לקווי 67' וכתשגיע לדיון הקריטי על ירושלים ופליטים לא יהיה לה מה לתת.

לדעתי, זה טיעון מופרך. למעשה, הפלשתינים הם אלו שמתנגדים לדחיית הדיון בפליטים וירושלים וסיום הנושא הטריטוריאלי. הם מבינים שזה אינטרס ישראלי ראשון במעלה. בחוכמתם (כן, הם מנהלים את זה לאחרונה בהמון חוכמה. איזו באסה…) הם לא מחצינים את ההסתייגות שלהם מהמתווה הזה ונותנים לישראל להצטייר כאיש הרע.  

מה מדאיג את הפלשתינים? שיסתיים הדיון הטריטוריאלי, תוקם מדינה פלשתינית על שטחי 67' והדיון בפליטים ובירושלים יידחה. במצב הזה, מי בעולם יקשיב לקינותיהם על ירושלים, אל אקצה והשיבה? הקלף החזק ביותר שלהם, "אנחנו תחת כיבוש", יילך לאיבוד ויישאר סתם סכסוך בין שתי מדינות, שאי אפשר לגבש סביבו אנרגיה רצינית בעולם.

בצד שלנו, זה בדיוק הפוך. הכיבוש הוא נטל, היום כבר נתניהו מבין את זה. זה לא קלף במו"מ, זו דרישה ישראלית. זה הפוך לגמרי. ארי שביט, יעלון וארדן חוזרים על תובנות ישראליות משנות התשעים, כשעוד סיפרנו בעולם שהסכמה שלנו למדינה פלשתינית היא ויתור גדול, שנעשה רק בתמורה למיליון ואחד דברים. מאז, הדברים התהפכו וכולם מבינים, שיש לנו עניין ביישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש.

אז מה ניתן לפלשתינים תמורת ויתור על זכות השיבה? ראשית, ההנהגה הפלשתינית לא חושבת שתהיה זכות שיבה. נצטרך לתת להם משהו, אבל לא זכות שיבה. איווט ליברמן אמר במסיבת העיתונאים האחרונה שלו שאפילו אם פליט אחד יחזור, זה סיכון קיומי עבורנו. זה מפליא לראות איך פעם אחר פעם הפוליטיקאי, שמצטייר כחזק ביותר, מדבר כמו הפחדן הגדול ביותר, שכל חזרת פליט אחד מאיימת, מבחינתו, על קיום המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון. למרבה הצער, גם לבני חושבת כמו ליברמן, או לפחות נעלה את עצמה בעמדה הזאת כבר ב–2005 ומאז לא שינתה אותה.

מה כן אפשר לתת לפלשתינים כדי שיירדו מהעץ הסימבולי של זכות השיבה? הכרה דקלרטיבית באחריותנו לבעייה, שימוש במילים שעושות להם נעים, הסכמה להשתתף בפיצוי הכספי של הפליטים ואפילו, הסכמה לקלוט כמה עשרות אלפי פליטים באמתלה כזו או אחרת. זה לא נעים ולא קל, אבל ממש לא מסכן את קיום המדינה וגם לא את המאזן הדמוגרפי. הרי אנחנו 'נפטרים' באותה הזדמנות מאיזה מאתיים אלף פלשתיניים במזרח ירושלים.

אגב, במו"מ האחרון דנו בסודיות גמורה ברעיון יצירתי. ישראל תיתן זכות שיבה, אבל רק לפליטים המקוריים של 48', אלו שבאמת עזבו אז פיזית את הארץ, לא לצאצאיהם וקרוביהם. כמה מהם בכלל עוד בחיים? כמה ירצו לחזור? הפלשתינים יוכלו להגיד – קיבלנו את זכות השיבה המקורית ומבחינת ישראל, יחזרו מקסימום איזה עשרת אלפים זקנים פלשתיניים לארץ. נתמודד עם זה.

ולבסוף, אם מחפשים קלף מו"מ אז הקלף האמיתי הוא ירושלים. הם יוותרו על זכות השיבה, אנחנו נחלק את ירושלים, אבל כל זה, כמובן, הוא לא יותר מבלבולי מוח. כנראה שגם אובמה ונתניהו מיצו את העניין שלהם בקידום העניין. נאמו, קיבלו קצת תשומת לב וילכו הביתה, מקווים שהנאומים שלהם יעזרו לבנות קייס נחמד לקראת ספטמבר.   

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.