שוקן 1, דנקנר 0

מאת  | 12 ביולי 2011
 

בחודשיים האחרונים מתחולל מאחורי הקלעים אחד המאבקים המרתקים ביותר בעיתונות הישראלית. הטייקון נגד המו"ל. האיש שחי, כנראה, בעולם בו כסף יכול לקנות הכול, בטח עיתונאים, מול האיש שעל המצבה שלו יכתבו, מן הסתם, "תגידו תודה שעוד משלמים לכם". נוחי דנקנר נגד עמוס שוקן. עד שדנקנר קנה את "מעריב", הקרב הזה כלל קמפיין חריף של ה"מרקר" נגד דנקנר וחרם מודעות, בהיקף משתנה, של דנקנר על "הארץ". אל תטעו. הניסוח לא מרמז לסימטריות מוסרית. בצד האחד, יש עיתונאים עצמאיים ב"מרקר", שמאמינים באמת ובתמים שדנקנר מהווה בעייה קשה למשק הישראלי. הם אולי מגזימים, הם אולי אכזריים מדי עם הסכין, אבל הם עושים את זה בתום לב ומתוך אמונה יוקדת. מהצד השני מצוי טייקון, שמשתמש בכוחו הכלכלי, כדי להחניק ביקורת כנגדו, במקום להתייצב מולה באומץ, להסביר ולנמק. לפחות כך אני רואה את זה, אבל אלו כבר חדשות ישנות.

מהרגע שדנקנר קנה את "מעריב" המלחמה עברה לעידן הגרעיני. דנקנר התחיל ישר בהתקפה על הבטן הרכה של שוקן. המשכורות הנמוכות, יחסית, שהוא משלם לבכיריו. "מעריב" יצא לצייד. אנשי דנקנר, ניר חפץ וחיים גבריאלי, גיבשו רשימה של בכירי "הארץ", נפגשו איתם בנפרד, הבטיחו הרים וגבעות, שידרוג בשכר, התחייבות כתובה לעצמאות עיתונאית. רק תבואו. רשימת היעדים כללה את הבכירים הבאים: אלוף בן, עורך הדעות, שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", אבי יששכרוב, הפרשן לענייני ערבים, עמוס הראל, פרשן צבאי, יוסי ורטר, פרשן פוליטי, ארי שביט, הפובליציסט הבכיר של העיתון ומזל מועלם, הכתבת הפוליטית. סביר להניח שהחמצתי עוד אחד או שניים. לא צריך לחטוא בדרמטיות יתר כדי לדמיין את המכה שהייתה נוחתת על "הארץ", אם דנקנר היה מצליח.

בדרך כלל כשבכיר בא לשוקן להגיד לו שהוא עוזב, התגובה שהוא מקבל היא "זבש"ך". מדויק יותר לומר שהוא לא מקבל שום תגובה, כי שוקן, כנראה, בכלל לא ידבר איתו. הפעם, שוקן סטה ממנהגו, הוציא את הידיים מהכיסים ויצא למלחמה. הוא מיהר והכניס אוליגרך שנוי במחלוקת, כשותף בבעלות על העיתון. ליאוניד נבזלין הביא על שוקן ביקורת של אניני טעם (יותר נכון, אינטרסנטים) אבל הוא נתן לו בדיוק את מנת החמצן הדרושה כדי להתחרות על עיתונאיו הבכירים. פתאום היה לבכירי "הארץ" מישהו בבית, שמוכן להילחם עליהם ולא רק באמצעות מילים טובות. בסיום הסיבוב הזה של המלחמה, שוקן ניצח בגדול. מועלם וגולדן עזבו. לא מכה קלה, אבל בהחלט כזו ש"הארץ" יכול לחיות איתה. גולדן ממילא היה עם חצי רגל בחוץ, בגלל פוליטיקה פנימית של העיתון ומעזיבה של כתבת פוליטית, מוכשרת ככל שתהיה, לא בונים מהפכה בעיתונות. כל שאר הבכירים אמרו לדנקנר – "לא, תודה". כמה מעליב.

עקבתי אחרי הקרב מרחוק ואני מאוד שמח על תוצאות הסיבוב הזה. ראשית, כי אני חסיד מושבע של "הארץ", עוד מגיל 14. זה עיתון חכם, רחב אופקים, הגון והכי חשוב – חופשי. חופש עיתונות כמו שנותן עמוס שוקן לעיתונאיו, אין באף כלי תקשורת בארץ. שנית, טוב שדנקנר הציל את "מעריב", אבל אם הוא עשה את זה כדי לחסל את "הארץ", אז אותי הוא איבד (טוב, יכול להיות שהוא איבד אותי כבר לפני זה). כשדנקנר החליט לרכוש את "מעריב", רני רהב הרים לי טלפון. הוא סיפר לי שדנקנר עושה את זה בגלל הדמוקרטיה, שלא ייעלם קול חשוב בתקשורת הישראלית ועוד כל מיני ערכים שחשובים מאוד לכולנו, בטח לרני רהב. קשה לי להאמין שאין עיתונאי אחד, באחד העיתונים האחרים, "גלובס", "ידיעות", "כלכליסט", רשת ב', שמתאים לחזון הזה וכולם כולם נמצאים רק ברחוב שוקן.

שלישית, יש סימנים ראשונים ומטרידים להשפעתו של דנקנר על התוכן של "מעריב". תקראו את הכתבה ב"עין השביעית" בנושא. אולי עיתונאים מחילים על עצמם התנהגות פרו דנקנרית, מתוך פחד או רצון לשאת חן. אישית, קשה לי מאוד להאמין שיהודה שרוני, העורך הכלכלי של העיתון, עיתונאי ותיק, שאני מכיר שנים ארוכות, יחליט על דעת עצמו על תת סיקור למלחמת החיתולים המדהימה. קשה לי להאמין שזו החלטה שלו. אולי זה סתם צירוף מקרים. 

בסוף בסוף, זה סיפור הרבה יותר גדול ממה שיקרה ל"מעריב" ו"הארץ". זה סיפור הוליוודי קלאסי עם מוסר השכל בצבעים, שקיימים בדרך כלל רק בסרטים. שחור ולבן. כן, כן, ילדים, אי אפשר לקנות הכול בכסף, אפילו אם יש לך הרבה ממנו וגם כשמדובר בעיתונאים בעיתונות הכתובה והמדוכאת. איזה כיף.

תיקון – בפוסט המקורי נכתב שניר חפץ מגיע למסדרונות העיתון ואולי זה גורם לעיתונאי "מעריב" ליישר קו עם עמדת נוחי דנקנר. חפץ התקשר ואמר שטעיתי. הוא לא היה פעם אחת ב"מעריב", אחרי שדנקנר קנה אותו. אני מקבל את דבריו והורדתי את המשפט הזה מהפוסט.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.