תקשורת חופשית – לאיזו תקופה בדיוק אנחנו מתגעגעים?

מאת  | 5 בינואר 2012
 

(מאמר שפרסמתי ב"מרקר" פלוס תוספת קטנה)

לפני כמה שנים התגלגל לידיי מסמך שנוצר בלשכת אולמרט.

כותרתו "רשימת המוזמנים לחתונת ורדית ושאול (אולמרט) – 26.12.2002". ברשימת המוזמנים המאוד אקסלוסיבית – אמנון דנקנר, נחום ברנע, דן מרגלית, כל החברים מהתקשורת. ברשימה נמצאים עוד שני אנשים שהתפרסמו מאוד כמה שנים לאחר מכן, שני עדי מפתח בפרשיות הפליליות של אולמרט: משה טלנסקי ועד המדינה בפרשת הולילנד (שמו אסור בפרסום).

אחד הטיעונים נגד המאבק הנוכחי למען תקשורת חופשית הוא שאף פעם לא הייתה פה באמת תקשורת חופשית, לפחות לא במובן של תחקירי עומק עצמאיים על מקבלי החלטות, עיתונאים בכירים ששומרים מרחק ממושאי הסיקור שלהם ותקשורת עניינית שלא תלויה בשלטון, או בהון.

רשימת הדוגמאות לטיעון הזה ארוכה: שמעון פרס, ראש ממשלת האחדות, נהג להתייעץ באופן שוטף עם פורום של עיתונאים בכירים, קצת לשתף, קצת להתייעץ ובעיקר לצפות שביום פקודה הבכירים הללו ישמרו על מתינות. ראש הממשלה, אריאל שרון, סרב להאריך את כהונת המנכ"ל הזמני של רשות השידור כי בערוץ 1 שודר ראיון עם יאסר ערפאת (ראיון שעשה לערפאת רק נזק).

חלק מהעיתונים שלנו פועלים באופן מעשי על פי איזו רשימה שחורה עלומה ורשימה לבנה סודית. זה, כמובן, לא הועלה מעולם על הכתב, אבל איכשהו יודע כל עורך וכל כתב באותם עיתונים מי ברשימה השחורה (במקרה הטוב, מי שנמצא שם יושמץ בעיתון. במקרה רע, יתעלמו ממנו) ומי ברשימה הלבנה.

אני יכול למלא ספר עב כרס בכל חטאי התקשורת, השיקולים הלא עניינים, הנקמנות והקנאה. כנראה שתקשורת תחקירית אמיתית מעולם לא הייתה פה, לפחות לא כנגד האנשים הבאמת חזקים במדינה.

היה תור זהב ל"ידיעות אחרונות", בראשות מוטי גילת (תחקיר דרעי, תחקיר עמדי), הייתה תקופה מאוד יפה ל"7 ימים" של דורון גלעזר, רותי יובל, גידי וייץ וגיא לשם, הייתה פה סנונית ושם פירור, אבל חוץ מזה, עד השנים האחרונות, לא הרבה.

אז למה אנחנו מתגעגעים?

פעם משרדים ממשלתיים לא קיימו מכרזים. בחרו את החברים באופן גלוי וידוע. אחר כך עשו כאילו מכרזים והיום, על מישהו שמנסה להתערב במכרז מסיבות לא ענייניות, פותחים חקירה פלילית.

פעם מינויים פוליטיים היו נורמה. היה ברור ששר ממנה את מקורביו. אחר כך אמרו שזה לא בסדר וכולם המשיכו למנות. היום זה תיק פלילי.

פעם הטרדות מיניות היו נורמה (מי שרוצה לפצח את חידת דן ומירי שילון, שיקרא את הספר העלילתי שדן פרסם לפני מספר שנים), היום גומרים על זה קריירה.

ופעם, אכן תקשורת תחקירית אמיתית הייתה נדירה מאוד. אחר כך כולם דיברו על זה ועשו תחקירים שהיו בעצם הלבנה של תיק חקירה משטרתי. היום הציפיות שלנו אחרות, גבוהות יותר, אנחנו רואים מה קורה בעולם, יודעים יותר על מה שקורה באמת בארץ ומצפים מהתקשורת שתפסיק לדבר על תחקירים ותתחיל לעשות אותם. אז למה אנחנו מתגעגעים? לעתיד, כמובן.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.