למה שלא תגיש את הספר שלך כעבודת תיזה?

מאת  | 7 במאי 2013
 

לפני הכול, זה לא צודק. פעם היית רוצה לעשות תואר אקדמי, אז ידעת שפה ושם יש קיצורי דרך. אולי יכירו לך באיזה קורס שעשית באוניברסיטה הפתוחה, אולי יסכימו לוותר לך על איזו דרישה, או יגמישו טיפהל׳ה את תנאי הקבלה. עכשיו, נדמה שהדרך הצדדית הפכה לדרך המלך. מי שממשיך ללמוד שלוש שנים לתואר ראשון ולעבוד כמלצר ב״ארומה״, הוא פשוט פראייר. כמה קומבינות פשוטות והוא יכול לסדר לעצמו תואר שווה ברבע מאמץ.

אני לא מדבר, כמובן, על כל התארים וכול המוסדות, אבל זה גם לא איזו מכללה בודדת. ממש לא. התחקיר של יובל אגסי ושלי, שנשדר הערב ב״מקור״ יראה לכם עד כמה מדובר בתופעה רחבה, איך הוזילו, שלא לומר היזנו את ההשכלה הגבוהה בישראל.

אבל לפני שאנחנו דופקים לכם בראש ארבעים דקות של הטפת מוסר, אני רוצה לספר על לימודיי האקדמאיים.

למדתי לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב. להתקבל למשפטים היה אז סיפור ענק. מכיתה ט׳ כבר שיקללתי את לימודיי וציון ההתאמה כדי שאתקבל. עד שהגעתי, כבר התחילו המכללות הפרטיות, אבל זה עדיין היה בחיתולים והארץ הייתה מלאה במבוגרים מתוסכלים שרצו ללמוד משפטים ולא נתנו להם.

איכשהו, התקבלתי. הלימודים היו מעניינים, חלק מהמרצים היו מצויינים (מרמור, גנז, שחר), אבל די מהר הבנתי שלרבים מהקורסים אין טעם להגיע. שיטת הלימודים למשפטים בישראל היא ייחודית וכבר נכתב עליה מאמר מכונן של פרופסור יוסף ויילר מהרווארד (״על החינוך לשטחיות״). נוכחות נמוכה בכיתות, תלמידים שלא מתכוננים לשיעור, הגעה לבחינות עם מחברות בחינה שבוחנות כושר אינדוקס, לא פחות מהתמצאות והבנת החומר. בשנה א׳ עוד ממש השקעתי. חלמתי להיות עורך דין בכיר, פרקליט בשירות המדינה, בסוף השנה התעוררתי מזה. היו פשוט הרבה יותר מצטיינים ממני. בשנים שלאחר מכן, כבר עשיתי את המינימום כדי להוציא תואר. במקביל כבר עבדתי בכמה משרות, כולל ב״מעריב״. 

לקראת התחקיר הערב הייתי במגע עם אחד מבתי הספר למשפטים. אמרו לי שם – קראת את ויילר? באוניברסיטאות יותר טוב מאצלנו?

אמרתי להם – ויילר צודק. הלימודים למשפטים פה הם קצת חלטורה, אבל אתם הצלחתם לרדת הרבה יותר נמוך.

בסוף, איכשהו, סיימתי את התואר. הרבה שנים לאחר מכן, התחלתי לפנטז על אקדמיה. אמא שלי מאוד מחזיקה ממני, אבל אם היה מקדים את שמי התואר דוקטור (כמוה…), אז לא היה מאושר ממנה. הלכתי על בר אילן. אמרו לי שיותר קל לעשות שם. סגרתי מנחה, פרופסור איתן גלבוע, היה לי נושא מעולה לעבודת תיזה, שאמורה הייתה להתפתח לדוקטורט והתחלתי ללמוד. על הלימודים אני לא רוצה לכתוב הרבה. רוב הזמן זה היה מביך (אשר כהן היה מעניין). איכשהו, סיימתי את רוב חובות השמיעה, אפילו אישרתי את הצעת התיזה, אבל לא הצלחתי להתיישב על התיזה. נתקעתי ועד היום אני תקוע. באחד הימים קיבלתי טלפון מגורם רשמי במחלקה שלי.

– מה קורה אתך?

– אין לי זמן וסבלנות לשבת על התיזה שלי.

– למה שלא תגיש את אחד הספרים שלך כעבודת תיזה?

– חזור שנית

– כן, עושים את זה פה.

– אבל זה לא ספרים אקדמאיים והם כבר פורסמו.

– מה אכפת לך לנסות?

לא ניסיתי. אין לי תואר שני ולא דוקטורט, אבל זרעי התחקיר של הערב נזרעו שם.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.