מה עושה מפקד שמקבל פקודה שהיא, בעיניו, מתכון לקבורת 100 אנשים ללא צורך?

מאת  | 10 בינואר 2017
 

אני זוכר איך נפלה לי הלסת. באמת נפלה. לא כפראזה. ערוץ 10 שידר בספטמבר 2006 קטע שלא היה, כנראה, אי פעם כדוגמתו לפני כן וסביר שגם לא יהיה. שני קצינים בכירים מצולמים בזמן אמת (עבודה של הבימאית נורית קידר), בזמן המלחמה עצמה, מדברים נגד המפקד שלהם, האוגדונר גל הירש. לא סתם מדברים. הם תיארו אותו כמי שנמצא באאוט, שמה שהוא רוצה זו שערורייה. הקטע שודר, חולל המון סערה, במידה רבה צבע סופית את מלחמת לבנון השנייה ככישלון ונגוז. איתו גם נגוזה הקריירה הצבאית המבטיחה של הדובר המרכזי באותו קטע, מפקד חטיבה 7, אמנון אשל.

אף פעם לא הבנתי אפרופו מה הם דיברו, מה בדיוק קרה. ידעתי שהייתה התרחשות לא סימפטית בין קידר לדובר צה"ל על עצם שידור הקטעים ושערוץ 10 היה באמצע ההתרחשות בתור הגוף המשדר, אבל אתם יודעים איך זה, הכול נשטף בזרם האירועים ונעלם ונשכח.

עשר שנים אחרי אמנון אשל סוף סוף הסכים לדבר ולספר הכול. סיפורו המם אותי. לא רק בגלל ההיבט התקשורתי הלא ייאמן. הוא סיפר לי על מה היה כול הויכוח. גל הירש נתן לחטיבה שלו פקודה, שנראתה להם פקודה התאבדותית ולא נחוצה. לעבור בלב בינת ג'בייל, כשהיא לא טוהרה ולא נכבשה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים". מה אמור לעשות מפקד במצב כזה? מסתבר שאשל והירש החלו כל אחד באמצעיו במאבק דרמטי. הירש כדי לכפות את ביצוע הפקודה, אשל כדי להסביר שניתן להגיע לאותה תוצאה, בלי לחצות את בינת ג'בייל. בשתיים בלילה הירש דאג שאלוף אייל בן ראובן יתקשר לאשל. "כדאי לך לבצע ועכשיו". ניהלתי עם בן ראובן ויכוח ער על הסיפור הזה. הוא הרי בעצמו אמר שהניסיון לכבוש את בינת ג'בייל היה הדבר האווילי ביותר במלחמה הזאת. האם מפקד פשוט אמור להצדיע ולציית? לא משנה שהתכלית מוזרה עד "הזויה", כהגדרתו של אשל ושל הסמח"ט שלו.

כל העימות הזה, אגב, קורה אחרי שהאמון בין אשל להירש כבר לא בשיאו. אשל הרגיש שהירש הלך על הפעולה במארון א ראס בניגוד להיגיון הצבאי, בכוחות חסרים והתוצאות הקשות היו בהתאם. אשל היה נסער מתדרוך של הירש בו הוא הציג כחצי מטאפורה מעין תחרות בין החטיבות מי תזכה להקים עבורו את הפודיום לנאום הניצחון במגרש הכדורגל המפורסם בבינת ג'בייל (מפורסם, כי בו נאם נסראללה את נאום הניצחון שלו).

כך או כך, על הפקודה והויכוח סביבה אף אחד לא היה הולך הביתה, גם לא ננזף. על המבוכה שגרם שידור הקטע שצילמה נורית קידר, אשל בעצם סיים את הקריירה. די מדהים לראות כמה הכול מוטה תקשורת בצמתים האלה.

 

תגובות

תגובות

11 תגובות על “מה עושה מפקד שמקבל פקודה שהיא, בעיניו, מתכון לקבורת 100 אנשים ללא צורך?

  1. ג'ו

    במלחמת לבנון השניה, לפי טענת המפק"צ שלי בזמנו, הוא קיבל תכנית לפיה הצוות שלנו בתגבור כמה חיילים מכוחות אחרים, נוסק אל מעבר לליטני (לא ברור לשם מה ולא בררו איך היינו אמורים לחזור…). המפק"צ (איש מכירות באזרחות) מכר לקמב"צ תכנית אחרת שבה לא נחזור בארונות.

  2. אברהם מאיר

    את השרות הצבאי המשמעותי שלי עשיתי בחיל הים. כולל מילואים.
    כל מה שנוגע לחיל רגלים/צבא יבשה – אני לא מתמצא ולא מבין. ממש לא.
    לכן, אין לי את הכלים ואת הידע להבין ולשפוט מה קרה כאן.
    אבל, בכל זאת, יש כמה מסקנות.
    ראשית, מלחמה זה לא פיקניק. אנשים נהרגים. חלקם נהרגים סתם.
    שנית, לשבת בחדר הפיקוד, רחוק מאזור הקרב, להבין טוב מה קורה בשטח – זה לא פשוט, ממש לא.
    ושלישית – המלחמה הנ"ל, שנוהלה ע"י אולמרט, פרץ וחלוץ – לא הייתה לתפארת מדינת ישראל. ממש לא.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כמי שהיה בסואץ ביום כיפור גם הפקודה להכנס לסואץ טמבלית באותה מידה וגם עליה לא נתנו את הדין אם כי בזכותה ומכוחה נמנעו מלהיכנס לבירות

  4. דני

    לכל החוכמולוגים שאומרים לבצע את הפקודה גם כשהיא לא הגיונית, נראה אותכם
    כאשר החייל ששולחים למות יהיה הבן שלכם ואז נשאל אותכם שוב האם לבצע את הפקודה או לא

  5. רחלי

    תודה שנפוליון-גל הירש התגלה במערומיו במלחמת לבנון, המגלומן הזה ממש מסוכן לציבור ומזל גדול היה לנו שלא אישרו את המנכלות שלו למשטרה…

  6. -ליאור

    למיטב זכרוני, כבר בתקופה המדוברת ניטשו קרבות עזים בצמרת צה"ל בין המצדדים והמתנגדים לרוח ההגות הצבאית של שמעון נווה שהחלה לחלחל בצבא ולקנות לה תומכים בקרב חלק מהקצינים המשפיעים ביותר. גל הירש היה מהתומכים הבולטים ביותר המזוהים עם התפיסה הזו (כמדומני גם נווה עצמו מחשיב אותו כתלמידו המוביל), אך היא קנתה לה מעריצים גם ברמות הבכירות ביותר והחלה להתנהל כמו מועדון סגור. להבנתי היתה תחושה של ממש שאם אתה לא מהקליקה הזו, הקידום שלך עלול להפגע.
    הבעיה שאותה הגות היתה פילוסופיה מתובלת בהרבה ז'רגון פסאודו צבאי ובמעט מאד אמירות ממשיות. היא אפשרה למפקדים להשמע פיקחיים מאד ובה בעת לא לומר דבר. הביקורת נגד השיטה הזו לא היתה סתם אקדמית, אלא נבעה ממפקדים בשטח שנאלצו להתמודד עם פקודות רשמיות מבלבלות שמנחות אותם להיות נחיליים ורב מימדיים, או ליצור דיסוננס אסוציאטיבי בהגיון האופרטיבי של היריב (ומי שחושב שאלו גוזמאות מוזמן לקרוא את ספרו של נווה ולהווכח שזו רק טעימה קטנה). ההצלחה המשיחית כמעט של השיטה נבעה במידה רבה מהנטיה האנושית הטבעית, המוכרת גם ממחוזות הניו-אייג', לייחס לאנשים שלא ניתן להבין את רעיונותיהם איזו אינטליגנציה מיסטית במקום לכנות אותם מטומטמים או שרלטנים (או לפחות לשלוח אותם לקורס הבעה בכתב). תרם לכך גם אופיו של נווה שנטה לזלזל במתנגדיו ולהתייחס אליהם כאדיוטים שלא מבינים את חוכמתו הנשגבת.
    אני יותר ממנחש שזה חלק הארי מהביקורת של פקודיו של הירש כנגד אופן ניהול הלחימה, והדיון עצמו חורג מעבר לשאלה האם פקודה ספציפית כזו או אחרת היא נכונה או מסוכנת, ומגיע למחוזות האבסורד שבהם כלל לא ברור מה היא אותה פקודה ולמה התכוון המשורר. (אגב, זה לא סתם ביטוי, האיכויות הליריות של הפקודה היו חלק נכבד מהתפיסה החדשה). למרבה הצער נדרשה מלחמה כאובה כדי לחשוף ברבים את ערוותה של השיטה ולעצור את הטירוף המערכתי הזה, אם כי אני מניח שנווה ותומכיו יטענו עד היום שהנזק נגרם מאנשים שלא נקטו בשיטותיו או שלא הבינו אותו כראוי.

  7. אלי בית

    החיים הם לא שחור ולבן, פקודה היא פקודה עד שהיא עוברת גבולות מסוימים, אמנון אשל גיבור אמיתי

  8. דן

    הטרגדיה של כולנו היא שאנשים כמו אמנון אשל לא זוכים להתקדם,
    בעוד השאפתנים חסרי-המעצורים שמנגד הופכים להיות ראשי המערכת שלנו.
    (אריאל שרון ב56
    אהוד ברק ב82
    ועוד היד נטויה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.