"המקור" עולה

מאת  | 17 במאי 2009
 

היום אנחנו עולים לאוויר. תשע בערב. אנשים במערכת "המקור" סיפרו לי שהם לא ישנים טוב בלילה. המתח. הגבתי, כמובן, בקוליות המתבקשת. "ברצינות? לא מאמין. זו רק תוכנית טלוויזיה". מי ששואל אותי אם אני מתרגש, נתקל במבט קר רוח של עיתונאי קשוח. קטן עליי. לך תודה בהתרגשויות ליד העפר שלח הזה.

האמת היא שאני באמת לא מרגיש כל כך את ההתרגשות. מומחה גדול בהדחקת מתחים. מיומנות שרכשתי בימים שעוד פנטזתי להיות שחקן כדורסל. באופן מודע, אני באמת לא מרגיש כלום, אבל הגוף מרגיש. ענת אומרת שאני יושב איתה ושותק. מה שלא קורה הרבה. מוזר. בטח לא קשור.

טוב, אז מה בדיוק מלחיץ? זהו, שלא באמת ברור. בסך הכל, אנחנו מרגישים שיש לנו פורמט שעובד, יש סיפורים טובים, מערכת מעולה, כתבים טובים, לשלח תמיד יהיה מה להגיד, מה הלחץ? רייטינג? נו, באמת. רייטינג חשוב ומלחיץ, אבל אנחנו לא בדיוק "כוכב נולד". אם נעשה רייטינג נמוך, תמיד נוכל להגיד ש"הלו, אנחנו עיתונאים. מה שחשוב לנו זה מה הציבור צריך לראות, לא מה הוא רוצה".

הלחץ הוא, כנראה,  לא ממש רציונלי. יותר עניין של ציפיות ממך, של רצון לא לאכזב. הפרומו עלה המון כסף (המון), היום שמו אפילו מודעות בעיתונים, מנכ"ל הערוץ ומנכ"ל חברת החדשות מאמינים בנו, שמו עלינו כסף, משדרים את הפרומו שלנו בלי סוף (הנה הפספוסים במהלך הכנתו), אסור לאכזב. ואולי זה אפילו יותר בסיסי, אולי זה סתם – מה, אם לא יאהבו אותנו?

לקראת עליית התוכנית, יזם הערוץ מחקר. מחקר איכותני, קוראים לזה. ניתוח ללא הרדמה מבטא טוב יותר את מה שזה. יושבים אנשים  (קבוצות מיקוד בלשון המקצועית) ומדברים עליך מאחורי גבך. מדברים על התוכנית, על שלח, איך אנחנו נראים, מי יותר שווה (יאיר, ברור). אתה יושב מהצד השני של החלון ושומע. קצת כמו להגיע להלוויה שלך, רק שהמספידים לא ממש מחוייבים למחמאות. איתך יושבים, כדי שלא ישעמם, מנהלי ערוץ 10. הכל בסבבה כזה. לא משנה מה בדיוק שמענו ולא ברור מה זה שווה. דבר אחד זה עושה – מוריד אותך לאדמה, אם, חלילה, האגו הרים אותך כמה סנטימטרים באוויר. אה, כן. וזה הופך אותך לעוד יותר מודע, אם זה אפשרי, לכל דבר שאתה עושה מול המצלמה. תהיו בטוחים, למשל, שלא אתופף יותר לעולם עם האצבעות על השולחן כשהמצלמות דלוקות.

בקיצור, הערב בתשע. אם יש לכם פיפל מטר, יהיה נחמד אם תפתחו. יש כתבה מעולה של ישראל רוזנר. הארוכה ביותר ששידרנו אי פעם, אבל היא עוברת במהירות בגלל בן שפיצר, פצוע שלא יצא מהאתוסים הלבנבנים שמוכרים לנו, אלא מהחיים האמיתיים. חוץ מזה, נשדר כתבה צבעונית של גיא לרר על אורי גלר וסיפור שלי,שאני לא יכול לפרט לגביו כרגע.

תבלו. 

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.