למה לעזאזל צריך המשרד של ארדן פטור מיוחד מחוק חופש המידע?

מאת  | 3 ביולי 2017
 

חוק חופש המידע נותן לממשלה בערך 200 מיליון סיבות לא לחשוף מידע. כן, המידע הוא שלכם, קובע החוק, אבל הממשלה יכולה לסרב לתת אותו מכיוון שהוא "עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית" (אם תדעו מה הם (לא) עושים, זה ישבש את מעט התפקוד שיש להם), "פגיעה בפרטיות", "מידע על אודות מדיניות הנמצאת בשלבי עיצוב" (היא תמיד בשלבי עיצוב) וכמעט מיותר לציין שלא תקבלו שום דבר שנוגע למדיניות חוץ, ביטחון או כל דבר שפוגע "בשלומו של אדם". ואחרי כל זה באה לעולם הצעת חוק חדשה, חסרת תקדים. המשרד לעניינים אסטרטגיים של גלעד ארדן רוצה פטור על שמו משקיפות. כל הפעילות של המשרד שנועדה להילחם בתנועת החרם (בי די אס) תוחרג מהחוק. שאלתי גורם מדיני בכיר מה בדיוק הם רוצים להסתיר. את העובדה שאין להם פעילות ממשית, הוא ענה. חלק מתקציב המשרד הכה חשאי, כ 70 מיליון שקלים, הוא לתקצב עובדים של משרד החוץ. כן, כן. המשרד של ארדן מממן לכמה שגרירויות עוד עובד, שתפקידו יהיה לעסוק בקרב ההרואי נגד הבי די אס. מי מנחה את העובד החדש? השגריר. מי בוחר אותו? השגריר. אז למה לעזאזל לא לתת את הכסף ישירות למשרד החוץ? אלוהים יודע. אולי כדי שהשגרירים יצטרכו לעלות לרגל לארדן ולבכירי המשרד. תנו לנו בבקשה את התקן, נילחם במה שאתם רוצים. אולי זה מסביר איך חלק מהתקנים שחולקו נחתו במקומות כמו ברלין, לא בדיוק בירת הבי די אס העולמית.

בואו נניח שקו ההסבר הזה הוא רק תוצאה של חוסר פרגון של משרד החוץ למתחרה החדש והמעצבן. הקמת המשרד המיוחד לא נבעה הרי מצורך ענייני. כל המאבק בבי די אס הוא בליבת הפעילות של משרד החוץ, אבל גלעד ארדן רצה רגל מדינית, תשובה לרגל הביטחונית המאיימת של יריבו למאבק הירושה (שקיים רק בראשיהם), ישראל כץ, שקיבל את התואר הסקסי "השר לענייני מודיעין" ונתניהו נתן לו את העיסוק הזה. אחלה. אפשר גם למצוא לזה צידוק ענייני. משרד החוץ הרי לא יהיה מוכן לעסוק בחלק מהפעילויות שארדן שם בחזית הפעולה של המשרד. במשרד שלו הוקם אגף מודיעין שמגבש רשימת גויים תומכי חרם, שלא ייתנו להם להיכנס לישראל. האגף גם מגבש רשימת ישראלים שמסייעים לתומכי החרם, עוד לא ברור מה יהיה השימוש המדויק שלה. המשרד של ארדן גם עוסק בשיתופי פעולה עם ארגונים פרו ישראליים בארץ ובחו"ל, כדי שהם יפיצו את המסרים של המדינה באופן יותר מפתה ופחות פורמלי. ארדן בעיקר מוטרד משיתופי הפעולה עם ארגונים יהודיים בארה"ב ובמקומות אחרים. חשיפת שיתופי פעולה כאלו הביאה, לטענתו, למתקפה על אותם ארגונים. האם החוק הקיים לא מספק לו עילה לנסות ולא לחשוף את המידע? ברור שכן, אבל מתברר שהשר בכלל לא רוצה להגיע למצב שיש דיון בביהמ"ש. הוא רוצה שהחוק יחסום את כל הכיוון הזה א-פריורית וכדי לשכנע בתום ליבו, המשרד מוכן עכשיו לצמצם את ההחרגה שקיימת בחוק המוצע. התקשרויות של המשרד עם גופי מדיה ישראליים למיניהם, תמשיך להיות חשופה לציבור.

הדבר הכי מעצבן הוא שמשרד המשפטים נותן את ידו לחוק המוצע. משרד המשפטים הוא זה שאמור להיות הלוחם העיקרי למען שקיפות בשלטון. במשרד יש גם יחידת חופש מידע, שזה תפקידה, אבל למרבה הצער, שרת המשפטים לא תופסת את תפקידה ככזה. היא דווקא מוכנה לייצר את המדרון החלקלק הזה במסגרתו בונים חריג מיוחד לפעילות ספציפית ולמשרד מסוים. היום זה הקרב ב BDS, מחר זה המתווה לפתרון בעיית הבדואים, מחרתיים זה, כמובן, פעולות האכיפה של המנהל האזרחי בשטחים. לכולם נייצר פטור מיוחד, לכולם מגיע החרגה מהחוק, כולם מעדיפים לא להגיע בכלל לביהמ"ש. אולי נבטל בכלל את חוק חופש המידע וזהו, אז לכולם ייחסך הצורך להסביר את מעשיהם.  

המאמר התפרסם ב"הארץ"

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.