רן ארז סתם לי את הפה

מאת  | 18 באוקטובר 2007
 

כן, כן ואני לא מתבייש להודות בזה. למה? כי רן ארז תבע אותי. כול כך פשוט. אבל קודם הקדמה. צריך לשמור על הפורמט…

תביעות לשון הרע הן עסק ביש. עיתונאים אוהבים לשחק אותה כאילו זה לא אכפת וזה שטויות. "תתבע. תתבע. אתה לא מאיים עליי". קשקוש. אף אחד לא רוצה שיתבעו אותו.

גם אם תנצח, בסוף הדרך לא תהיה כבר אותו בן אדם. פגישות עם עורכי דין, שיחות עם עדים פוטנציאליים, צחוקים על חשבונך במערכת ("ללא דרוקר היינו יכולים לשלוח צוות…").

במקרים הבאמת בעייתיים אתה צריך לנסות לשכנע מקורות לוותר על החיסיון שלהם. קראתי לא מזמן את האוטוביוגרפיה (המצוינת) של העיתונאי האמריקני הוותיק רוברט נובאק (PRINCE OF DARKNESS). הוא כותב שם על תביעת דיבה שהוגשה נגדו על ידי איזה פרופסור. המקור שלו היה ג'ין קירפטריק, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם. היא דיברה בגנותו של אותו פרופסור ונובאק ציטט בעילום שם. אחרי שהפרופסור תבע, נובאק הלחוץ (היה שם הרבה כסף על הכף והגב הכלכלי של נובאק היה רעוע) הלך לשכנע את קירפטריק לוותר על החיסיון שלה. קירפטריק סרבה. נובאק עמד להפסיד בתביעה. הוא ניסה לשכנע שוב ושוב סורב. בסוף, איכשהו הוא יצא חלק מהתביעה אבל תחושת המירמור שלו כלפי קירפטריק גם היום, שנים ארוכות אחרי, עדיין מאוד בולטת (מה, שכנראה, מסביר את העובדה שהוא לא מהסס לחשוף אותה בספר בלי לציין אם קיבל את הסכמתה לכך).

לפני שבועפרסמתי ב"חדשות 10" דברים שאמר רן ארז, יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, בפגישה בבית קפה עם סמנכ"ל משרד החינוך, מנחם כהן. רן ארז הכחיש את הדברים ותבע את "חדשות 10" ואותי. הוא רוצה מיליון שקל. בנקודה הזאת אני אפסיק ברשותכם (וגם בלעדיה) לדון בעניין. לא התייעצתי עם עורכי הדין של החברה לפני שכתבתי את הקטע הזה. אם הייתי מתייעץ, מן הסתם, הייתי נענה בשלילה. בניגוד לנובאק לי יש את ההגנה הכלכלית של כלי התקשורת ואין לי שום חשק לסכן אותה, אפילו לא בשביל הבלוג.

אני כן רוצה לדבר על אפקט צדדי שיש לתביעות כאלה. עד התביעה הבעתי את דעתי בחופשיות לגבי שביתת המורים. בקיצור נמרץ, לא תמכתי בשביתה וחשבתי שההסכם של הסתדרות המורים עם האוצר מתווה כיוון נכון ליעד שכולם רוצים בו – שיפור מעמד המורה. אבל מהרגע שהוגשה התביעה החלטתי לסתום את הפה. יכולתי להיות אובר חוכם (זה יידיש, אני חושב) ולהגיד – הוא לא יסתום לי הפה, אבל למדתי שיש מקרים שבהם אתה צריך לשחק לפי הספר. אתה לא יכול להטיף לכולם ש"איך שזה נראה לא פחות חשוב ממה שקרה באמת" ולא להחיל את זה על עצמך. כמו כול האנשים שנמצאים מניגוד עניינים (אתה שומע, מר אולמרט?) גם אצלי יש את השד בפנים שצועק – מה, אתם לא מאמינים לי? מה, אתם חושבים שמכיוון שהוא תבע אותי אני אתקע אותו בחזרה? ואז, כמו בשאלה האלמותית ההיא של פרס ("אני לוזר?") אתה מגלה לפתע שאנשים שומעים את השאלה ומתחילים לגרד בראש. "אה, כן, אנחנו די מאמינים". לקח לי הרבה זמן להפנים את זה אבל לפעמים צריך לא לעשות דווקא, קשה ככול שזה יהיה לדווקאיסטים מושבעים כמוני. זה לא אומר שאסור לי לחייך כשאני קורא את כתבת השער של "7 ימים"…

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.