שלא יכירו ולא יעשו טובות

מאת  | 17 בנובמבר 2007
 

משחק חדש הגיע לעיר. שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית. שיכירו עכשיו. אם לא, לא נדבר איתם. טוב לנו, לא טוב לנו, לא משנה.פתאום זה קריטי לעתידנושסאיב עריקאת יסכים להכיר בנו כמדינה יהודית. לא סתם חשוב. כבר רבים על הקרדיט. ציפי ליבני, כמו תיבת נגינה מקולקלת, מזכירה לכולם שהיא הראשונה להמציא את זה. לפניה זה לא היה. היא שיכנעה את בוש, היא עשתה את זה. זה קשקוש כל כך גדול שאין אפילו טעם להתמודד עם העובדות. היא כל כך שיכנעה שאיכשהו שלוש שנים וחצי אחרי שהיא שיכנעה אותו אנחנו עדיין מחפשים את זה.

גיבור יהדותנו הנוכחי הוא אביגדור ליברמן. ליברמן רוצה להעלות את זה בישיבת הממשלה הקרובה. שזה יהיה תנאי כתנאי. תנאי. לא נדבר איתכם אם לא תכירו בנו כמדינה יהודית. אה,כן, ואנחנו רוצים גם שתשירו התקווה בלי מבטא מייד כשאתם נוחתים באנאפוליס.

סיקרתי את המו"מ הקודם בין ישראל לפלשתינים. המו"מ האמיתי על הסדר קבע לפני שבע שנים. היו בו מיליון טעויות אבל לפחות הרגשתי בצד של החכמים. מנהלי המו"מ תמיד הלכו על אותו קו. נוותר לפלשתינים בסמלים, ננצח במהות. נגיד להם מילים יפות על הפליטים אבל לא ניתן להם לחזור. נסכים לדגל פלשתיני על הר הבית אבל נכונן שם משטר מיוחד. הייתה הרגשה שהפלשתינים הם הצד הילדותי, זה שנחוצים לו סמלים ומילים והגדרות מדויקות ואנחנו, מערביים מתקדמים שכמונו, חושבים רציונלית מה באינטרס שלנו לקדם.

בניהול מו"מ יש שלושה סוגי דיאלוג אפשריים. דיאלוג שמבוסס על זכות ("מגיע לי כי הייתי פה קודם, כי החוק הבינ"ל לצידי"), דיאלוג שמבוסס על כוח ("אנחנו יותר חזקים, אנחנו נכתיב את התנאים") ודיאלוג שמבוסס על אינטרס. אם אתה רוצה לנהל מו"מ בצורה חכמה אתה צריך לשאוף שהדיאלוג שלך יהיה מבוסס על אינטרס. איך התהפכו לנו פתאום החיים? איך אחרי 60 שנות ריבונות הגענו למצב מעורר החמלה שאנחנו צריכים לבקש מהפלשתינים שיכירו בנו כמדינה יהודית? מה זה בדיוק נותן לנו? איך זה משפר את מצבנו בסנטימטר? מצידי שהפלשתינים יודיעו שהם רואים בנו קווקז עילית אבל שלא יבצעו פעולות טרור. עדיף בהרבה על הכרה כמדינה יהודית וביצוע פעולות טרור.

הפלשתינים, כמובן, מצידם משחקים את המשחק. פעם, בסוף שנות השמונים, הם עוד היו מוכנים להכיר בנו בתנאים מסוימים כמדינה יהודית, אבל מהרגע שזה חשוב ליהודים, כמובן, הם לא מוכנים לעשות את זה יותר. ככה זה. שני הצדדים מוכנים לאבד עין ובלבד שהצד השני יאבד שתי עיניים.

התירוץ הרציונלי מאחורי הדרישה האינפנטילית הוא שבכך שהם יכירו בנו כמדינה יהודית הם למעשה יוותרו על זכות השיבה. קשקוש בלבוש. זה לא מונע מהם אחר כך לדרוש את זכות השיבה. חברים שם למעלה, באמת, אתם אמורים להנהיג, לפעול לא מהבטן, לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל, לא להמציא תירוצים מגוחכים למה אתם לא עושים כלום.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.