סגרו לי את התיק

מאת  | 10 באוקטובר 2007
 

לפני כחודש קיבלתי הודעה מהפרקליטות שנסגר התיק. לא יעמידו אותי לדין על הפרת צו איסור הפרסום בעניין חקירתו של אברהם הירשזון. חשבתי שיהיה נכון לספר על הפרשה הקטנה הזאת. אולי יש בה עניין.

שלב א – הפרסום:

המשטרה הוציאה צו איסור פרסום על חקירתו של שר האוצר אברהם הירשזון. הצו הוצא אחרי שכבר פורסמו פרטים על החשדות כנגדו, אבל לא הפרטים המלאים ובטח לא הראיות.‎ ‎‏הייתי מאוד מתוסכל. חודשים שאני יודע איזה האשמות חמורות יש נגדו וחודשים שאני לא יכול לפרסם. בינתיים, הירשזון מכריז על רפורמות, משנה לנו את החיים והכול כשהוא, ועוד קומץ אנשים, יודע שמכל בחינה מעשית הוא כבר היסטוריה.

צו איסור הפרסום שקיבלנו דיבר על החקירה בקשר למעילה בעמותת ניל"י, השייכת להסתדרות העובדים הלאומית.מקורותיי אמרו לי שזו רק פרשה אחת וישנם חשדות לפרשיות רבות אחרות. התייעצתי עם אנשי המקצוע הרלוונטיים מה לעשות.

החלטנו ללכת לביהמ"ש ולבקש את הסרת הצו. השופט דחה את בקשתנו, אבל אמר‎ ‎– וחזר ואמר‎ ‎– משהו מאוד מעניין: צו איסור הפרסום, הוא קבע, מידתי ומצומצם.

אנחנו הבנו ממנו, שבעצם, הצו מאפשר לפרסם המון דברים. לא על פרשת ניל"י, שנמצאת תחת תחולת הצו אבל על אותן פרשיות אחרות, שאינן תחת תחולת הצו.

החלטנו, לאחר התייעצות מעמיקה ומעבר על כל מילה בטקסט, לפרסם על החשדות כנגד הירשזון בפרשיות האחרות. לא ניל"י. הטקסט הסופי‎ ‎של הפרסום היה קצר, לקוני, דל בפרטים ועבר סירוס משפטי קפדני. פרסמנו.

הטקסט היה כל כך מסורס, שאף כלי תקשורת לא טרח אפילו לעשות פולו אפ. היחידים שעשו פולו אפ היו המשטרה. היחידה למלחמה בפשיעה הכלכלית של המשטרה, אותה יחידה שחוקרת את תיק הירשזון, קראה לי ולעורך של המהדורה באותו יום, אלי רכלין, לחקירה תחת אזהרה.

שלב ב' – החקירה

הורו לי להתייצב בלוד. לא הסבירו למה. לא הסכימו. מותר והגיוני.בשירותי הצבאי שירתתי כחוקר מצ"ח וגם אני לא מסרתי לחשודים בטלפון מה נושא החקירה.

בחקירה עצמה לא הסכמתי לשתף פעולה באופן מלא. הייתי משוכנע שלא עשיתי שום עבירה. היכרתי את הצו ודאגנו חזור ודאוג לא להפר אותו. קיבלתי אישור מוקדם מכל מי שצריך. למרות זאת, לא שיתפתי פעולה בחקירה באופן מלא.

למה? לא בטוח שאני יודע.

קודם כל, כעסתי.

כעסתי על כך שחוקרים אותי. כעסתי שהם פתחו בחקירה על הפרת הצו. כעסתי שהיחידה החוקרת 'נוקמת' בעיתונאי שפירסומיו לא מוצאים חן בעיניה. לא בטוח שכל הכעסים היו מוצדקים, אבל כעסתי.

חוץ מזה, עברי במצ"ח לימד אותי שלא צריך למסור יותר מדי פרטים בחקירה. אם תרצה להשלים, תמיד תוכל לעשות את זה יותר מאוחר. ראיתי לא מעט מקרים שאנשים הצטערו על דברנות יתר בחקירה הראשונה.

ויש עוד סיבה. זו הפעם הראשונה שנחקרתי תחת אזהרה והרגשתי איזה אתגר אישי, קצת מטומטם, לעמוד בחקירה… לא שהיה מדובר באיזה טלטולים, אבל אתם יודעים איך זה – מרגע שהתחייבת לקו מסוים בחקירה, אתה לא רוצה לסגת ממנו, יותר בגלל העקביותמאשר בשם ההיגיון. שהחוקרים לא ירגישו שהם שברו אותי…

ימים אחר כך קצת הצטערתי שמסרתי גירסה חלקית.

מנכ"ל "חדשות 10" באותה תקופה, גלעד עדין, ניסה להבין מצמרת המשטרה למה פתחו תיק נגד המערכת שלו. ממה שהוא הצליח לברר, הבנתי שהמשטרה פשוט טעתה. הם לא ידעו שהצו שהגיע למערכות לא היה הצו שהם רצו להוציא, או הצו שהם הוציאו. משהו השתבש בדרך. מקרה נדיר של אי הבנה אמיתית. אולי אם הייתי אומר את זה בחקירה הראשונה זה היה נגמר מוקדם יותר, אולי לא.

שלב ג' – ההמתנה עד להחלטה

זה הקטע הכי מעצבן. החקירה שלי הייתה בתחילת פברואר2007 . יומיים-שלושה אחריה כל המעורבים בתיק הפשיעה המסובך הזה כבר נחקרו. העובדות הובהרו. הכול היה בשל להחלטה. למה, בשם אלוהים, זה לקח 14 חודשים לקבל החלטה? בתיקים אחרים הפרקליטות והמשטרה יכולות לספר לי סיפורים. חיקורי דין בחו"ל וכאלה.

גם שם אני לא קונה אותם. כאן הייתי מעורב ואני יודע שהיה אפשר לקבל החלטה תוך שבוע, גג חודש. התיק פשוט שכב באיזה מגירה יותר משנה סתם.

אתם יכולים להגיד – שטויות, איזה נזק נגרם לך? לא הפסדת את תפקיד שר המשפטים/ביטחון פנים בגלל זה. אתם צודקים, כרגיל. אבל גם קצת לא.

צודקים – כי באמת לא נגרם לי נזק מיוחד, למרות שזה לא באמת נעים שפירסום שלך מסבך אנשים אחרים.

לא צודקים – כי בתקופת הביניים אתה קצת יותר נזהר כשאתה מדבר בטלוויזיה על המשטרה. שלא יחשבו שאתה נוקם מצד אחד, ושלא יתרגזו ויגישו כתב אישום, מצד שני. פה ושם מתחתי עליהם ביקורת, כולל בבלוג הזה, אבל לא פעם סתמתי את הפה, וכשמדובר בנודניק כמוני זה באמת לא קל.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.