למה בנט לא נפגש בעצם עם אבו מאזן?

| 11 באוקטובר 2021

כשעבדתי על תחקיר הצוללות הגעתי בשלב מסוים לגורם גרמני בכיר. יש סתירה שמאוד לא מובנת לי בהתנהגות שלכם, אמרתי לו. מצד אחד, בשנים 2009-2010 אתם מציבים לישראל דרישות רבות כתנאי למימוש האופציה על הצוללת השישית. גרמניה בעיקר דרשה את חידוש המו"מ עם אבו מאזן ותבעה מנתניהו להעביר את המיסים שישראל אוספת עבורם. מצד שני, המשכתי, גם כשהתנאים לא התממשו, הסכמתם למכור. כמה שנים לאחר מכן, כשהמצב המדיני בין ישראל לפלשתינים הרבה יותר גרוע, הסכמתם למכור את צוללות 7,8,9 בלי תנאים בכלל.

ובכן, ענה הבכיר הגרמני, בשלב מסוים הייתה לנו שיחה עם הקנצלרית מרקל. מרקל גיבתה אותנו בכל דרישותינו, אבל הוסיפה שאלה: ואם ישראל לא תעמוד בתנאים שהצבנו, בסוף הדרך, לא נמכור לה את הצוללות, שהיא טוענת שנחוצות לביטחונה הלאומי? מאותה שאלה, הסביר הבכיר, הבנו שאין טעם להמשיך לשחק את המשחק הזה. ממילא בשורה התחתונה הקנצלרית תמיד תחליט לטובת מה שמוצג כאינטרסים העליונים של ישראל.

במשך עשרות שנים מזהירים מומחים למיניהם שטוב, הלמוט קוהל הוא ידיד ישראל אמיתי, אבל יש זרמי עומק והצעירים כבר לא מחוייבים וחכו, חכו, מה יקרה אחריו. במקרה של אנגלה מרקל זה אפילו שימש כהצדקה הבולטת של ראש הממשלה נתניהו להזדרזות המוזרה שלו לחתום כבר בתחילת 2016 על מזכר לקניית 3 צוללות נוספות. מרקל נחלשת, הסבירו אנשי נתניהו בדיעבד את ההחלטה, אם מרקל לא תהיה, מי יודע מה תהיה ההחלטה של הקנצלר שיבוא אחריה. ובכן, מרקל שרדה 5.5 שנים אחרי המזכר ההוא, אבל אני גם מרשה לעצמי להטיל ספק אם גם הקנצלר הבא – מי שזה לא יהיה – יחליט בנושאים כאלו באופן שונה משמעותית ממרקל.

גרהארד שרדר, לדוגמא, לא היה ידיד ישראל מובהק, או ליתר דיוק, לא היה ידיד ממשלת ישראל ובכל זאת, בהחלטות המשמעותיות הוא בסוף התייצב לצד ישראל. שרדר, למשל, הוא זה שאישר בדקה ה 91 לכהונתו את מכירת הצוללת החמישית לישראל. למרקל היו את כל הסיבות להפנות כתף קרה לנתניהו. באחת מפגישותיהם, נתניהו השיק באוזניה יוזמה מדינית ובה תפקיד מפתח לגרמניה. היא נועדה לחדש את המו"מ עם הפלשתינים ועירבה אפילו את נשיא רוסיה פוטין, אלא שהזמן חלף והתברר שהיוזמה מתה די מהר אחרי הפגישה, אם אי פעם בכלל באה לעולם. הקנצלרית התקשתה לסלוח, אבל שמרה על כבודו של נתניהו, כנראה שמבחינתה זהו כבודה של ישראל. אני לא מתיימר להיות מומחה לפוליטיקה גרמנית, אבל לפי עמדות הקנצלרים הפוטנציאליים ותוצאות הבחירות האחרונות שם, שהקטינו את משקל המפלגות הקיצוניות, נדמה שכל מי שחולם על לחץ אירופאי על ראש הממשלה בנט בכל מה שקשור לזירה הפלשתינית, מוזמן לפנטז על הפלג הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. נפתלי בנט צריך להיפגש עם אבו מאזן, לא בגלל מרקל ולא בגלל מקרון. הוא צריך להיפגש איתו כי זה נכון וחכם. הימין אוהב להעלות מהאוב את עבודת הדוקטורט מכחישת השואה של אבו מאזן ואת התשלום של הרש"פ למשפחות המחבלים. אלו אכן כתמים לא קלים, אבל בנט כבר אמור לדעת מצוין שישראל יכולה רק לחלום על יורש לאבו מאזן שיילחם 17 שנה בטרור, שיצליח רוב הזמן למנוע פיגועים גדולים, שידבר נגד החמאס, כשישראל מפציצה את עזה ויודיע שהוא מוותר אישית על זכותו לחזור לביתו בצפת. סירוב לפגוש את אבו מאזן, כמוהו כסירוב לפגוש מנהיגות פלשתינית כלשהי. האבסורד הכי גדול הוא שסביר שמה שעוצר את בנט מלפגוש את אבו מאזן זו הפוליטיקה. הפחד מעוד התכתשות עם הבייס המצומק ממילא, אלא שכל סקר שאי פעם נערך מוכיח שגם הימין חושב שצריך לדבר עם מנהיגי האוייב, אולי לא לוותר, לא לסגת, אבל בכל פעם שנתניהו נפגש עם אבו מאזן, הוא רק עלה, לא ירד.

המאמר התפרסם ב"הארץ"

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.