כמה פעמים עוד נעשה את אותה טעות – הר הבית

| 18 באפריל 2022

יום שישי ה  29.9.2000 היה נראה כמו יום שקט. ביקור יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון, יום קודם, עבר בשקט ומפקד מחוז ירושלים, יאיר יצחקי זרק עקיצה לכיוון מפקד המקומות הקדושים, ניסו שחם. "הגזמת קצת, לא?".

כמה ימים קודם כונס דיון אצל ראש הממשלה ברק. שחם הזהיר שאם ברק יאשר את ביקור שרון על הר הבית עלולה לפרוץ אינתיפאדה. ברק נאחז בכך שהשב"כ אמר שיהיה בסדר, ישראל חסון דיבר עם מי שדיבר, נאמר לו שאם שרון יתרחק מהמסגדים אז יהיה בסדר, שרון באמת התרחק ובאמת היה בסדר ל 24 שעות. אחר כך החלה אש גדולה שלקח שנים לכבות.

הרעיון לפריצת מנהרת הכותל ב 96 נולד בשיחה כמעט אגבית בין ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט לראש השב"כ עמי אילון. אולמרט שיווק לנתניהו, ראש הממשלה התלהב, הפתיחה של מנהרת הכותל תווכה לציבור הערבי בכוונת מכוון כאילו היהודים חופרים מתחת להר, זה היה שקר, אבל אש גדולה פרצה, אנשים רבים משני הצדדים שילמו בחייהם עד שמאמץ תיווך אמריקני וגמישות ישראלית (נתניהו פגש את ערפאת ואמר ש"מצא חבר"(   הצליחו לכבות את הדליקה.

ב 2021 ח"כ מנסור עבאס התקשר בבהילות לראש הממשלה בנימין נתניהו. אלו היו הימים שלקח לו חמש דקות להגיע לביבי. למה מורידים את המוסלמים שנוסעים באוטובוס להתפלל באל אקצה מהאוטובוסים, רתח עבאס. נתניהו טען שלא ידע מההחלטה הזאת, שזו החלטה מקומית של המשטרה, שהוא ידבר עם המפכ"ל ושר הבט"פ וינסה להבין מה קורה. עד שהתקשר ועד שהתעשתו, כבר כל העולם המוסלמי ראה את התמונות של שיירות רגליות של מוסלמים שנאלצים ללכת ברגל לכיוון ההר, אחרי שהיהודים המרושעים הורידו אותם מהאוטובוסים. לתמונות הללו היה משקל לא קטן בשנאה הגדולה שהתלקחה בערים המעורבות, שנאה שאיימה ועדיין מאיימת להחריב כליל את האפשרות לחיות ביחד בערים כמו יפו, רמלה, לוד, עכו ואולי אחרי זה בשאר המדינה. קצת לפני כן החלטה טקטית משונה של המשטרה, לא אפשרה למתפללים לשבת על המדרגות בשער שכם הובילה למתיחות גדולה, שוב הדרג הבכיר לא ידע כלום, ושוב קשה היה לא לתהות, בדיוק כמו בימים האחרונים – עד כמה מטומטמים אנחנו יכולים להיות? מתי סוף סוף תחדור להכרתנו ההבנה שהקילומטר המרובע הזה זקוק לניהול הכי רגיש בעולם, שפוטנציאל האלימות שלו הוא בלתי נגמר, שזה המקום שהקיצוניים חיים בשבילו, איתמר בן גביר וראאד סאלח, כל אחד בדרכו מעוניין דרך המקום הזה לשנות את הסטטוס קוו, להצית קונפליקט גדול שבסופו אולי יחולקו הקלפים מחדש.

בנימין נתניהו – לזכותו ייאמר – ידע לא פעם לחתוך הפסדים.  הוא הסיר את המגנומטרים המטופשים, שהוא עצמו הורה על הקמתם וספג נזק פוליטי כבד, אבל עצר את ההסלמה. הוא ידע לאסור עליית חברי כנסת להר הבית לא פעם ובלם את הלחץ הפופוליסטי של יו"ר ועדת הפנים בזמנו, מירי רגב, לשנות את הסטטוס קוו על ההר.

אריאל שרון ידע לעשות את זה. ההחלטה לאסור עליית יהודים להר הבית במשך שנים הייתה מנוגדת לכאורה לכל עקרונותיו, לעזאזל, היא הייתה מנוגדת למה שהוא עצמו עשה וקידש, אבל הוא החליט באותן שנים מדממות של אינתיפאדה,  זה הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו ומנע את זה.

בנושא הבנייה בהתנחלויות הדרג המדיני הבין מזמן שכל החלטה טקטית קטנה יכולה לגרום נזק גדול. נקבעו נהלים שהופכים כל התקדמות בתהליך הבנייה לפעולות שמובאות לשולחנו של שר הביטחון. זה לא מקרה שעצם הכינוס של גוף תכנוני הוא חלק מהדרישות של ח"כ ניר אורבך משר הביטחון גנץ. באיו"ש לא ניתן לזמן דיון של מועצת התכנון בלי ששר הביטחון בכבודו ובעצמו יחתום על זה. הצלקות מביקורים מדיניים רבים שנהרסו בגלל התקדמות של תוכנית בנייה בשטחים גרמו לכך שראשי הממשלה לדורותיהם הבינו – בתחום הזה החלטות טקטיות הן החלטות אסטרטגיות. אז אם זה כך בנושא הנפיץ של בנייה בהתנחלויות,  איך מזמן זה לא המצב בהחלטות הכי קטנות שנוגעות לניהול האגן הקדוש? מה שקורה על המדרגות בשער שכם, עם הנוסעים להתפלל בהר ומדיניות המעצרים והפריצה להר, הכול צריך להיות מובא לשולחנו של ראש הממשלה בנט ושריו הבכירים. להם יש תמונה רחבה יותר של הרגישויות והבנה שלעתים שווה לשלם במטבע של 'כבוד' כדי לנטרל את הגפרור הכי אפקטיבי שיש לחפצים בעימות אלים.

הטיעון הימני הקבוע הוא שזה סתם תירוץ. הערבים רוצים להרוג יהודים. זה משתנה קבוע בן 150 שנה, משתנה רק התירוץ. בוא נניח שזה המצב . יש ציבור ערבי לא קטן שזו מטרתו, אבל ניסיון של עשרות שנים מוכיח שבדרך כלל הם לא מצליחים וברוב הפעמים שכן, זה דרך הקילומטר המרובע הזה. בנט צריך להיות מספיק אקטיבי מול המשטרה כדי לא לתת לקיצוניים את התירוץ המצוין הזה.

המאמר התפרסם ב"הארץ"

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.