תלויים בקארה ובאורבך

אחרי שנודעו תוצאות בחירות 2020, התקיימה פגישה בין ראש הממשלה נתניהו לשר זאב אלקין. בין השניים כבר לא הייתה הרבה חמימות. נתניהו חשד – לא בלי גרעין של אמת – שאלקין ניסה להקים ציר שימרוד בו, בהשתתפות גדעון סער ויולי אדלשטיין. אלקין פגש בנתניהו אפור וקודר. "הם יקימו ממשלה, יש להם 62 עם הערבים, איווט איתם מלא מלא". אלקין הציע לו להעביר את אורלי לוי אבקסיס צד. איך אפשר להעביר אותה, שאל רה"מ, הרי כל מה שאציע לה, יציעו לה בצד השני יותר.

אתה יכול להציע לה משהו שבצד השני לא יכולים להציע, השיב אלקין, את העולם הבא. היא יודעת שאין לה עתיד במחנה ההוא, עמיר פרץ לא ישרוד והמפלגה תקיא אותה.

נתניהו נדלק ותוך ימים ספורים אורלי לוי הודיעה שמסיבות אידיאולוגיות, כמובן, היא תומכת במועמדותו של מי שזה עתה הכפישה נמרצות.

סיפורה של עידית סילמן דומה לתובנה ההיא של זאב אלקין, או כמו שהיטיב לנסח גורם בסביבת בנט – סילמן הגיעה למסקנה שהיא וכל חבריה ל"ימינה" עומדים למות פוליטית, אז היא אמרה לעצמה – אם כבר למות, אז לפחות להיקבר בחלקה של המחנה הלאומי. לא מחוץ לגדר.

על העניין הזה, במידה רבה, עומדים סיכויי הקואליציה הנוכחית לשרוד. אם חברי הקואליציה, בעיקר בימין, יהיו משוכנעים שהמיזם הפוליטי הזה קרס, אז הם יביאו במהירות לקריסתו הסופית. המשימה של בנט היא בראש וראשונה להעביר את התחושה שאפשר למשוך, שיש לדבר הזה עתיד.

זה לא קל. הוא בעיקר צריך סיוע מהאגף השני בקואליציה. אצל בנט אומרים, כמעט צועקים – שיסדרו כבר את אלי אבידר ושיבינו שזה לא הזמן לסדר עניינים של דת ומדינה שהיו תקועים עשרות שנים. זה לא הזמן וזו לא הקואליציה שיכולה לעשות את זה. על פינוי חומש יכולה ליפול הממשלה, טוענים בסביבת ראש הממשלה. הדרך בה בנט מתאר בשיחות סגורות חזרה אפשרית של נתניהו מזכירה את קמפיין כחול לבן על נתניהו. ארדואן. לא פחות.

בינתיים, נדמה שמי שבאמת השתכנע מהמסרים של בנט זה הממשל האמריקני. ביקור אפשרי של הנשיא האמריקני ביידן בחודש יוני יתוקשר בטח במיליון צורות שונות. התמיכה בישראל, שיווק ההסכם עם איראן, אוקראינה, אבל המסר האמיתי הוא – ביידן לא רוצה שנתניהו יחזור. אין דרך אחרת לקרוא החלטה של נשיא לבוא לבקר ראש ממשלה מתנדנד, שהוא לא ממש צריך אותו ולא באמת יכול לגרום לו נזק.

צריך גם לומר ביושר, עם קלפים די עלובים, בנט בינתיים מצליח להשיג הישגים לא מבוטלים – לשיטתו – מול הממשל האמריקני. ההסכם עם איראן שהיה נדמה – גם לכותב השורות הללו – כעובדה מוגמרת, נדחה ונדחה. כנראה שטביעות האצבעות של בנט (ולפיד) עמוק בעניין. הוצאת משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור שהממשל כבר התחיל ממש לשווק, נדחית והפכה לוויכוח כמעט פומבי בין הבית הלבן למחלקת המדינה. יכול להיות שזה יקרה עוד כמה ימים ומיד אחר כך ייחתם ההסכם, אבל יחסית לראש ממשלה חלש, עם נגישות לא גבוהה לנשיא האמריקני, אלו הישגים לא קטנים.

בשבועות האחרונים בדקו בקואליציה ובאופוזיציה האם גם חבר כנסת 'נורבגי' יכול להתפלג, כדי להרחיב את החיפושים מעבר לצמד קארה את אורבך. התשובה הקצרה היא 'כן'. התשובה היותר ארוכה היא 'לא'. בין בקשת ההתפלגות ועד שזה יגיע לדיון בוועדת הכנסת, השר הרלוונטי (מתן כהנא?) כבר יתפטר והנורבגי יחדל מלכהן כח"כ. המשמעות היא שהכיוון של הממשלה הזאת -אם תרצו, הכיוון של המדינה כולה, מוכרע עתה בין האוזניים של אביר קארה וניר אורבך. כרגע, קארה מדבר כאילו הוא לחלוטין בצד של בנט, אבל הניסיון מוכיח שהוא יכול לשנות צד די מהר. אורבך – שהקריירה שלו ניצלה רק בזכות בנט – מתקשה לעבור צד, אבל מתכוון, כנראה, להמשיך לגבות מחיר ימני משמעותי על כך מראש הממשלה.

המאמר התפרסם ב"הארץ"

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.