ליצמן – על נאורות ואומץ

מאת  | 16 בדצמבר 2009
 

יש לי איזו שריטה מוזרה בעניין סגן שר הבריאות, הרב ליצמן. לא יודע. אני מקווה שאני לא נופל איתו, אבל אני מחבב את האיש ודרכו. בחודשים האחרונים התקשורת החילונית צולבת אותו. מציירים אותו כחרדי חשוך, שרוצה להחזיר את מדע הרפואה לתקופה בה התחילו ללכת עם שטריימלים. פה הוא מתערב אישית במקרה של ילדה עם מוות מוחי. שם הוא עוקף את ועדת סל התרופות ומעביר החלטה מהירה בממשלה למימון טיפולי שיניים לילדים. לא, אני לא בהכרח מסכים עם ההחלטות והאמת, דיעותיי בעניין הזה לא כל כך חשובות. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא מחליט. הוא תופס את תפקידו כמו ששר צריך לתפוס את תפקידו.

רוב השרים שאני פוגש מסבירים לך באריכות למה בעצם הם לא יכולים לעשות דבר. היועץ המשפטי של המשרד מגביל אותם, החשב הורג אותם, הרפרנטים של אגף התקציבים יהירים, מבקר המדינה נודניק והתקשורת פופוליסטית. אני לא טוען (חלילה) שכל זה לא נכון, אבל כבר ראיתי שאם יש שר שבא ומחליט, אז פתאום מתברר שיש להם הרבה כוח ביד. יכול להיות שרק נבחר ציבור שלא צריך להיבחר על ידי ציבור, מעז לעשות דברים כאלה, אבל זה נותן הרגשה כל כך טובה, שבא מישהו ומקבל החלטות וקצת אפילו מצפצף על התקשורת ודעת קהל, מה עוד שבמקרה של ליצמן הוא גם יודע לנמק את צעדיו ואי אפשר לצייר אותו כהזוי (אבל כחשוך כן).

למה בכל זאת אני חושש? כי הפעם האחרונה שהרגשתי את התחושות הללו, הייתה כששר התמ"ת, אהוד אולמרט, התנהג ככה. אני זוכר שהוא אמר – אני נבחרתי, אני אחליט ולא היועץ המשפטי לממשלה. עם כל הכבוד, הוא רק יועץ. גם אז אותה תשוקה נוראית לכוח כישפה אותי. אחר כך הבנתי שאולמרט אולי תופס נכון את תפקידו ויכולותיו של שר, אבל מניעיו לא ממש יצאו ממדריך האתיקה לשר המתחיל.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.