התנצלות בפני יהודית רביץ

מאת  | 11 בינואר 2010
 

ראיתי את סרטה הדוקומנטרי המצוין של סיון ארבל על יהודית רביץ. התאהבתי בה מחדש. רביץ לוקחת את המצלמה לביתה בבאר שבע, מפגישה אותה עם אמא שלה, עם אחיה, חושפת את המתח בינה לבין אחיה (גם הוא מוזיקאי), נותנת לביתה המאומצת לעקוץ אותה ואת שיריה ("אמא קולית? לא…אני לא אוהבת אף שיר שלך חוץ מ"ארבע לפנות בוקר"), מספרת על האימוץ ונותנת למצלמה לתעד את בת זוגה. הסרט מקסים ורביץ רגישה, מקסימה, כנה וכובשת.

בשנים האחרונות יצא שעקצתי את רביץ מספר פעמים. אני כותב "יצא שעקצתי", כי זה באמת לא היה כל כך מכוון. הייתה אצלנו כתבה של ישראל רוזנר על רביץ. הכתבה הייתה מחמיאה, אבל לי בסוף הייתה איזו הערה מתחכמת, דווקאית. חשבתי ככה אז, והאמת, אני חושב גם היום (אני בכוונה לא מפרט. לא רוצה שההתנצלות תהפוך לעקיצה נוספת). אחר כך הייתה לי רמיזה אליה בנושא זהותה המינית ועוד הערה לא מזמן. כשראיתי את הסרט הרגשתי מאוד מטומטם ואשם. רביץ היא מה שהיא. יש בה כל כך הרבה צדדים מקסימים, שהייתי צריך להיות קצת יותר רגיש לגבי חולשותיה, בהנחה שהן אכן חולשות. סליחה. 

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.