אם איראן כבר על סף פצצה, במה בדיוק הצליח כל כך נתניהו?

מאת  | 6 באוקטובר 2013
 

שורה ארוכה של עיתונאים ופוליטיקאים החמיאו בשבוע האחרון ממושכות לנתניהו. רבים מהם לא נמנים על תומכיו. היה נדמה שהם ממש מחפשים להראות שהם יכולים להיות ענייניים כלפיו, ״הנה, כשמגיע לו, אני גם יודע להחמיא״.

מכיוון שגם אני חשוד בעויינות אוטומטית לנתניהו, חשבתי לשתוק, לצבור נקודות בבלפור, אבל במחשבה שנייה, כל הנקודות שצברתי בעבר לא סידרו לי את השדרוג הכי קטן, עדיף כבר לדבר.

ככל שהדברים קשורים לנאומו של נתניהו באו״ם, המחמאות לגמרי מוצדקות. זה היה אחד הנאומים הטובים ביותר של נתניהו. מעט דמגוגיה, הרבה עובדות, טיעון סדור, חכם. הכול כבר נאמר על הנאום, אני רק מוסיף את המחמאות שלי, כדי שאולי יהיה קשב לשאר הטיעון.

המחמאה היותר גדולה היא זו שלא ממש מוצדקת. לפי המחמיאים, רק מכיוון שעורר את המודעות הבינלאומית, נתניהו נחל ניצחון מול איראן, הוא הניע את הקהילה הבינלאומית, הביא לסנקציות חריפות, שבלעדיו לא היו קורות.

נתניהו אכן הציב את הנושא האיראני גבוה מאוד בסדר היום שלו מ 1996 וביתר שאת בכהונתו כיו״ר אופוזיציה וראש ממשלה. נו, אז מה? לא הבנתי עוד למה ההחלטה הזאת זוכה למחמאות. למה לא להציב את זה גבוה? מה הייתה האלטרנטיבה?

האיום האיראני היה ברור למנהיגים ישראליים לפני נתניהו ואחרי נתניהו. אולמרט התעסק בו באינטנסיביות (כמה מדענים איראניים ותולעת אחת, כנראה, (כבר לא) יכולים לספר על כך), גם שרון בחלק מהתקופה שכיהן כראש ממשלה וברק. נתניהו דיבר על זה יותר. נכון, אבל בוא נסכים על זה שהוא לא משלם שום מחיר פוליטי על כך. עבור פוליטיקאי ישראלי לדבר נגד התעצמות של איראן זה כמו לדבר נגד תאונות דרכים, מלחמה בעוני או בעד צמצום פערים חברתיים. מי בעד התעצמות איראנית? איזה מחיר משלם פוליטיקאי, שמדבר על זה?

אז אומץ פוליטי לא היה בהחלטה של נתניהו. טוב, לא כל החלטה מנהיגותית נמדדת באומץ. אולי הייתה בכך ראייה למרחוק, כפי שנתניהו אוהב להתגאות? ובכן, גם פה לא בטוח שלנתניהו מגיעות כל כך הרבה מחמאות. ראשית, נתניהו התריע מפני כמעט כל דבר בעולם. בשנות ה 90, עוד לפני כהונתו כראש ממשלה, הוא הזהיר שירדן תקרוס, נתניהו טען בבטחון ערב מלחמת המפרץ השנייה שלסדאם חוסיין יש נשק בלתי קונבציונלי וכשיעמוד עם גבו אל הקיר הוא ישתמש בו כנגד ישראל. יש עוד לא מעט דוגמאות, אבל לא אייגע אתכם. במזרח התיכון, כשאתה מתריע כל הזמן, לפעמים אתה גם פוגע. אגב, נתניהו חשב ממש לא מזמן שהמשבר בספרד ויוון הולך לדרדר את העולם למשבר כלכלי שלא נראה כדוגמתו. גם פה הוא הזהיר והתריע ובינתיים, זה לא ממש התממש.

אומרים המשבחים – מכיוון שדיבר על זה בלי סוף, הקהילה הבינלאומית התעוררה והוטלו סנקציות משתקות. נדמה לי שזה מסוג הדברים שלעולם לא נוכל לתת לו תשובה מוחלטת. אולי ארה״ב הייתה מובילה את משטר הסנקציות הזה בכל מקרה ובהצלחה יותר גדולה, אם ישראל הייתה נשארת מאחורי הקלעים? אבל עזבו, בואו נניח שבגלל נתניהו הגענו למשטר הסנקציות החריף על איראן, זו הצלחה נאה למדי, אין סיבה שלא ישתבח בה, אבל איך נתניהו אמר – מה שחשוב הוא מבחן התוצאה.

נתניהו קיבל את ההתמודדות עם הפרוייקט האיראני ב 2009. הוא העמיד אותו הכי גבוה בסדר העדיפויות שלו ושם עליו מיליארדי דולרים. רעייתו נשמעה אומרת שבעלה הוא היחיד שיכול להציל את עם ישראל משואה איראנית. בראשית כהונתו הוא אפילו נשבע פומבית שלאיראן לא תהיה פצצה גרעינית. ארבע וחצי שנים לאחר מכן, האיראנים, לדבריו, קרובים מאי פעם להשלמת הפרוייקט, שהוא נשבע לעצור.

ההתקדמות הגדולה שלהם נעשתה תוך כדי תקופת נתניהו. בעבר, ישראל הציבה כל מיני נקודות אל חזור, שאם איראן תחצה אותן, אז למעשה, כבר אי אפשר יהיה לעצור את הפרוייקט. למיטב. הבנתי, כל הנקודות הללו כבר נחצו. למעשה, אם אני מבין נכון את הסברי המומחים, איראן היא כבר מדינת סף, כלומר, אם איראן רוצה, היא יכולה תוך חודשים ספורים להחזיק במספיק חומר בקיע לפצצה ראשונה (הבנתי פחות חשובה, זה מה שנתניהו אומר בשיחות סגורות). אם זה המצב, איפה ההצלחה הגדולה?

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.