עידו דיסנצ'יק מגיב

מאת  | 17 באפריל 2010
 

היית צריך, רביב יקירי, להפנות את תשומת ליבי לפוסט שלך בענייני. חלפו יותר מ-48 שעות עד שאחד ממעריציך הציע לי לקרוא וכך נדחתה ביומיים התוודעותי לפוסט. בגילי זה יכול להיות ההבדל בין להיות ולא ואז היתה נגזלת (נחסכת) ממני ההתרגשות של סיכול ממוקד תקשורתי משוכלל שבולטים בו כשרון (יש לך), חמת-זעם שלוחת רסן (לא ברור למה) ורשעות (כבר מזמן חשדתי בכך).

אמנם אתה צודק – יותר מידי פעמים אני מצטעצע בתיבה "כתבים בכירים". זו כתיבה גרועה. וזה גם יכול להעיד – כפי שאתה בצדק מציין – על רגשי נחיתות ועל נסיון פאתטי לאזכר לא רק את "פועלי העיתונאי הנשכח" אלא את עצם נוכחותי וקיומי. ואם אכן זו היתה כוונתי – הצלחתי: רביב דרוקר מקדיש לי פוסט שלם. אמרו כבר: לא חשוב מה כותבים העיקר שמאייתים את השם נכון (ופה, לצערי, פספסת פעם או פעמיים: "דיסינצ'יק”, אין יוד אחרי הסמך).

ועם זאת אתה באמת צודק, אני באמת לא מספיק גדול כדי להצטנע. מי שמכיר אותי יודע, שאני שחצן ושוויצר. נכשלתי. לא היתה לי כוונה להצטנע ויצאתי באמת קצת נפוח בגלל השימוש החוזר ונשנה בתיבה הזאת. התכוונתי אך ורק לגלות את הסתייגותי  מהמילה "בכיר ו/או בכירים" שעיתונאים מצמידים למקורות שלהם כדי להאדיר את המקורות ואת הדיווח. ברוב הפעמים שאני נתקל בהישענות על מקור בכיר, אני חושד שזו המצאה ממוחו הקודח של המדווח. חשיבותו של המקור זה בולשיט. הענין הוא אמינות הדיווח.

אני לא צריך להסביר את הרשימה שלי שעליה ועלי התנפלת. היא צריכה לעשות את העבודה בעצמה. ואם אתה מתקשה בהבנת הנקרא – זו אשמתי וזה מעיד על כתיבתי הדלה יותר מכל שמות הגנאי שהדבקת לי ולרשימה.

לגופו של ענין ומאוד בקיצור: ענת קם גנבה מסמכים בלי הכרה; אורי בלאו מחזיק סחורה גנובה וצריך להחזיר אותה. לטעמי שניהם צריכים להישפט על מעשיהם הפליליים ואם עיתון הארץ ממשיך לסוכך על העבריין גם הוא וראשיו צריכים לעמוד לדין על פי הסעיפים המתאימים בחוק.

אתה אומר שעצומת העיתונאים לא נועדה אלא לגרום לכך שהפרקליטות לא תשנה את הכללים ולא תעמיד לדין את אורי בלאו על החזקה ידיעה סודית (שזה בדיוק מה שהוא עשה). מבחינתי שלא תתבע אותו על הסעיף הזה. עם זאת אני מציע לכל חותמי העצומה לחבור לעיתונאים חברי הכנסת, לדוברת צה"ל לשעבר (גם היא בכנסת) ולשופטת לשעבר דורנר – נשיאת מועצת העיתונות – לבעלי העיתונים ולמי שהם רוצים בנוסף, ויחדיו להציע חוק או תקנון אתי שיטפל במקרים כמו אלה של בלאו.

גם עכשיו אני המום מהמשך ההתנהלות של בלאו והארץ. מציעים להם עיסקה חדשה: אין העמדה לדין של בלאו ואין חיטוט במקורותיו אם הוא מסכים לעבור בדיקת פוליגראף על שלוש שאלות: א. האם החזיר את כל המסמכים כמוסכם; ב. האם שמר עותקים לעצמו; ג. האם העביר אותם או חלקם לגורם שלישי.

תסביר לי רביב, למה הם לא מוכנים לדבר הפשוט הזה – מה גם שענת קם שיחררה אותם מן החסיון שחייבים לה כמקור. אולי תארגן את 22 חותמי העצומה, שיחתמו עוד אחת לעיתון הארץ – שיעשה טובה, יקבל את הסידור המדהים הזה וירד לנו מסדר היום.

ואגב קרא את הסיפור הבא של הניו יורק טיימס מאתמול:

http://www.nytimes.com/2010/04/16/us/16indict.html?th&emc=th

אני מפנה אותך לשם לצורך השכלה בלבד, לא לצורך אנלוגיה למקרה ענת קם.

ועוד הערה: למה אין בפוסט שלך הפנייה למאמרי המלא– ישפטו גם קוראיך את חומר הגלם בעצמם. ברשותך, להלן ההפנייה:

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000553014&fid=2719

נותר ענין פרשת השב"כ אוטובוס 300. כאן אתה מאשים אותי בטיפול עיתונאי וענייני כושל לחלוטין, באי-מילוי חובתי העיתונאית לחשוף את הפרשה הנוראה לציבור. מדבריך בעצם עולה גם כי שתיקתי הרועמת סייעה לשלטונות בטיוח והסתרת הפרשה ומחילה לפושעים. אני, לטעמך, גדול עברייני העיתונאות בישראל.

ובכן, הסיפור ששמעת לא מדוייק.

הדבר (שיש מהומה בשב"כ על רקע ענין אוטובוס 300) נודע לנו – למעריב –  לא מראשי השב"כ ולא בטיח – ופורסם ברמז על ידי יעקב ארז בדצמבר 1985.  האירוע עצמו התחולל באפריל 1984 והעובדה שמחבלים שנראו חיים בשעת בוקר מוקדמת אחרי שנתפסו, הפכו למתים בהמשך היום, נודעה עוד באותו יום. עוד באותו יום דיווח ראש השב"כ לראש הממשלה ששר הבטחון הורה על החיסול. כאשר שר הבטחון נשאל על כך על ידי ראש הממשלה, הוא אמר: שלח את השקרן הזה אלי. כאשר שאלתי את שר הבטחון למה היית צריך ועדת חקירה, הרי כבר ידעת באותו שלב מי השקרן. הוא הסביר לי שחשד שיש עוד הרבה לחשוף ושהשקרן שנתפס הוא רק קצה הקרחון ואת שאר הקרחון ביקש לחשוף באמצעות החקירה וכך גם להכין את החומרים הדרושים לשפיטה.

ואז הוקמה ועדת חקירה – על חשיפת עובדת הקמת ועדה החקירה ללא הגשתה לצנזורה  נשפט העיתון חדשות ונסגר זמנית – לא על חשיפת הריגת המחבלים הכפותים.

כאשר עלינו על הפרשה שנה וחצי לאחר מכן, לקח לנו עוד שלושה ארבעה חודשים לחקור אותה. לא שיתפו איתנו פעולה. בשלב שהבנו את כל הענין, כבר הכל היה מאחורינו: שתי ועדות חקירה (זורע ובלטמן), טיוח מאסיווי של עובדות, שקרים על ימין ועל שמאל לדרגים ממונים, רצח מחבלים כפותים תוך הכאתם באבנים ומקלות, עלילת רצח שטפלו על קצין בכיר בדרגת תת-אלוף, שנשפט על כך ויצא זכאי (ואיש לא האמין שאכן הוא זכאי. רבים חשבו שהוא באמת הרג את המחבלים, שהגיע להם למות וטוב עשו שזיכו אותו למרות שהוא היה אשם). הדבר היה כבר בידי היועץ המשפטי לממשלה, שראשיה פרס ושמיר כבר החליטו בהקשר אחר להעיף אותו. כאשר אנחנו הגענו אל הענין כבר לא נשאר הרבה מה לעשות, אלא לדרוש להעיף את כל השקרנים והרוצחים מן השב"כ ולשלוח אותם לבית הסוהר וכן לחשוף את ההתנהלות הנלוזה של מנהיגינו.

הנה חלק מהשתלשלות העניינים (פורסם במעריב ביום 18.7.1986):

"ליצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה, הלכנו ביום 6 במאי 1986… מר זמיר ביקש להניא אותנו מפירסום. הוא הסביר שגם אם יש כאן ענין כלשהו – והוא הדגיש כי אינו מתייחס לפרטים שהצגנו לו – רצוי לסגור אותו בשקט. פרסום אינו דבר טוב. אנחנו אמרנו שאין מנוס מפרסום… אלא אם כן נשתכנע שמישהו נקט צעדים נחושים בענין וטיפל בו טיפול שורש. זמיר ביקש שבוע ימים … ואמר שידווח לפרס על פגישתנו."

אחרי כמה ימים הכתיבה יהודית צור (עוזרת היועץ) את התגובה הבאה: אין אישור לדברים שהשמעתם. היועץ רואה בדבריכם בעייה שהוא ממשיך לטפל. היועץ מבקש להביא לידיעתכם שיש איסור פרסום על עניינים בנושא זה.

העניינים מתמזמזים ויש חשש שזמיר מתקפל מול הלחץ של פרס-שמיר-רבין. ביום 20.5 הלכנו לפרס. השיחה נרשמה על ידי עזריאל נבו. אמרתי לו שהוא צריך לטפל מייד בענין בצורה נחושה, אחרת הכל יתפוצץ לו בפנים. כל הנוכחים בישיבה מלבדי משוכנעים, שאין כאן סיפור גדול אלא נסיון של שלושה בכירים בשב"כ להעיף את הראש ולתפוס את מקומו. לא אלאה אותך בפרטים – הכל כתוב באותה רשימה מיולי 1986. אבל אוסיף עוד דבר שאז לא כתבתי: אמרתי לפרס: אם יאונה משהו רע קטן ביותר לשלושת אנשי השב"כ שחוללו את הפרשה – אני רואה אותו אחראי אישית לגורלם ולרווחתם. אתה מאיים אמר פרס? לא, אמרתי, אני מסביר לך את השקפתי.

אחר כך הלכתי לרבין שהבין עברית פשוטה ואמרתי לו את אותם הדברים. ואחר כך הלכתי לשמיר כדי לנסות לברר איתו את חלקו בפרשה ובאשמה, אבל הוא לא הצליח למצוא זמן פנוי עבורי (אף פעם לא קרה לי לפני או אחרי ששר בממשלה לא התפנה לראות אותי כעורך עיתון בו ביום) ואחר כך התפוצצה הפרשה דרך הדלפה לטלוויזיה הישראלית.

ועוד ענין אחד בהקשר זה. היה לנו דיון בתוך העיתון אם לפרסם או לא. היה ברור שפרסום יכול להיעשות רק ברמזים ומטאפורות כפי שאמנם עשתה הטלוויזיה( (משהן בסגנון: היועץ המשפטי לממשלה הגיש במשטרה תלונה נגד פקיד בכיר מאוד בענין רגיש. המשמעות: היועץ המשפטי לממשלה הורה למשטרה לחקור את ראש השב"כ בחשד לרצח, שיבוש הליכים ותפירת תיקים לקצין בכיר). אלה היו זמנים אחרים, בלי אינטרנט, עם צנזורה קטלנית ועם עיתונאים מטומטמים כמוני, שחשבו שאולי אי-פרסום יותר טוב לענין – ודאי למדינה.

בענין זה אפילו קיימנו דיון פנימי. סקרתי לפני הנוכחים את סיפור מפרץ החזירים, שבו היכה הניו יורק טיימס ועורכו הראשי – ג'יימס רסטון – על חטא אי-פרסום המבצע עוד לפני שהתחולל. הוא נענה לבקשת הנשיא קנדי לא לפרסם כדי לאפשר למבצע לצאת לדרך. אחרי הכשלון הקולוסאלי של המבצע, רסטון והניו יורק טיימס נשבעו לא להיענות יותר לבקשות כאלה, שכן אם היו מפרסמים, המבצע היה נמנע והיה נחסך כשלון צורב – שתוצאותיו מורגשות עד היום, 2010 – מארצות הברית ונשיאם האהוב והרצוח.

סיכמנו שהעניין איננו דומה. אצלנו יש צנזורה, לא בקשות אישיות. אצלנו כבר הכל קרה, כאשר נודעו לנו הדברים כבר לא היה מה למנוע. כל החטאים והעוולות כבר מאחורינו. נותר רק לראות אם הנוגעים בדבר נענשים ומטופלים כפי שצריך. לכן חיכינו. חוץ מסקופ, לא עמדנו להפסיד שום דבר אמיתי.

ואחר כך, אגב, פרסמנו את התנגדותנו הנחרצת לפתרון שנמצא באמצעות החנינות ודרשנו מן היועץ המשפטי לממשלה החדש להקים חקירה נוספת.

זה סיפור המעשה מאז. אני רחוק מלהיות שלם עם עצמי שההחלטה לא לפרסם – גם בצורה מרומזת – היתה אכן נכונה. אילו הדברים במדינתנו היו משתפרים מאז, אולי הייתי גם היום במצב דומה מתנהג כמו אז. אבל הדברים מידרדרים בכל המובנים ובכל ההיבטים. היום לא הייתי נוהג באותה דרך. הייתי מפעיל עוד לחץ והייתי ממש מאיים ואפילו מפרסם. אבל לא הייתי גונב מסמכים, לא הייתי מקבל מסמכים גנובים אפילו מראש השב"כ עצמו, לא הייתי בורח ולא הייתי מסרב לענות אמת בשלוש שאלות פשוטות: האם החזרתי את כל החומר הגנוב, האם השארתי בידי עותקים והאם מסרתי אותו לגורמים נוספים.

והערה באמת אחרונה וסופית: נבחרתי להיות עורך מעריב בידי גוף בוחר שמנה שבעה עיתונאים ושני בעלי מניות אחרים. זה היה הסידור אצלנו במעריב. נעשיתי עיתונאי במיל. כאשר רוברט מקסוול, דב יודקובסקי, אדם ברוך, אהרון דוברת ויעקב נאמן קנו את העיתון. לא רציתי להישאר איתם; והם גם לא רצו אותי. למרות שעוד הייתי פורמאלית במעריב כאשר נמרודי קנה אותו מהם (דרך אופציה שלי) לא רציתי להישאר גם איתו; והוא גם לא רצה אותי. לכן אתה לא צריך לדאוג, חוץ מדובר צה"ל (פעם בכמה שנים) אף אחד לא מזעיק חטיאר כמוני לשירות פעיל.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.