בינתיים, נתניהו עומד במבחן הכי קשה – דיפלומטיה פומבית

מאת  | 13 בספטמבר 2010
 

תראו מה קרה לתהליך הרך והשברירי של נתניהו ואבו מאזן. היו כמה מילים אופטימיות בבית הלבן ומייד אחר כך זרם של זבל. איך זה קורה? פשוט מאוד, הכי טבעי ולגמרי צפוי.

המשימה הכי קשה במו"מ להסדר מדיני היא ניהול התקשורת הפומבית. כן, הכי קשה. לכן, נולד הקונספט עתיר הסיכונים של ועידות פיסגה. אפילו שם, הסתבר, אי אפשר לשמור על שקט תקשורתי. זו לא סוגיה מיקרו טקטית של איך מנהלים תקשורת. זה הרבה יותר גדול מזה. לא סתם אמר ברק בתחילת כהונתו כראש ממשלה – שימו אותי בחדר עם אסד ואני יוצא עם הסדר. לא סתם אומר נתניהו היום אותו הדבר על אבו מאזן. לא בכדי היה פרס בטוח בתחילת האינתיפאדה השנייה, שפגישות כאלו שלו עם ערפאת, היו גומרות את הסיפור, ולא במקרה אולמרט חשב את זה על אבו מאזן. זו מחשבה ילדותית, אבל מובנת. במובן מסוים, היא גם נכונה. בעולם דמיוני, בו הציבור לא מעורב בענייני המדינה, ברק באמת היה מגיע להסדר עם אסד תוך שעה. אולי פחות. המשימה, אם כן, היא לא הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות הצד השני, כמו הגישור בין עמדותיך האמיתיות לעמדות שמכרת לציבור כל כך הרבה שנים. זה לא ניהול התקשורת, אלא שיווק ההסכם המדיני לציבור. לנתניהו יותר קל לשכנע את אבו מאזן, מאשר לשכנע את הציבור בעמדותיו החדשות.

הנה דוגמא חשובה: בעיצומו של המו"מ שניהל ברק עם סוריה כתב עמוס עוז מאמר חשוב ב"הארץ". השמאלן המושבע עוז, כתב בעיתון השמאל מאמר נגד ההסכם עם הסורים. לא, לא נכון. זה לא היה נגד ההסדר. זה היה נגד ההתנהגות הסורית. אין הבקעה רגשית, כתב עוז בשפתו המיוחדת. הסורים לא מתנהגים כמי שרוצים לעשות שלום. עוז לא חזר בו מתמיכתו בהסדר, אבל למאמר היה חלק חשוב ב"רגליים הקרות" שקיבל ברק בוועידת הפסגה עם הסורים בשפרדסטאון.

כשקראתי את המאמר בזמן אמת, הסכמתי עם כל מילה של עוז. הסירוב של פארוק א שרע ללחוץ את ידו של ברק, הנאום הקשה שלו, היעדר הדיפלומטיה הציבורית מצידם, ההסתה בעיתונים הסורים, זה היה מרגיז ויותר מרמז שהם לא הפנימו, המנוולים, מה זה לעשות שלום באמת. עברו חודשים ארוכים עד שגיליתי את האמת והאמת הייתה, שעוז לא היה יכול להיות יותר רחוק מהאמת. באותו זמן בו הוא כתב את מאמרו, הסורים רצו לעבר הסדר שלום עם ישראל, כמו שלא רצו מעולם. הם עשו ויתורים בלתי נתפסים, שהממו את הישראלים והאמריקניים. הנשיא אסד הסכים לחידוש השיחות עם ישראל בלי לקבל פיקדון, בלי הבטחה, בלי כלום. הוא הסכים לשלוח דרג בכיר באופן חסר תקדים לפגישה פומבית, לא פגישת רמטכ"לים סודית. בפגישות החשאיות הסכימו הסורים לקו נסיגה, שישאיר לישראל שליטה על הכנרת. הם הסכימו גם לצעדים בוני אמון, כמו צוות שיבוא לחפש את הקבר של נעדרי סולטן יעקוב (לא נמצא).  זה נכון שהוא לא הסכים ליטול חלק בדיפלומטיה הפומבית בסגנון המערבי, שעוז כל כך רצה ובצדק.

למה לא? ראשית, כי לתחושתו הוא כבר עשה את זה במהלך המו"מ עם רבין (ראיון לטלוויזיה הישראלית). שנית, כי גם הוא לא רצה לבזבז הון פוליטי בדרך. הוא העדיף להשקיע אותו אחרי הסכם מהיר. א-שרע, מצידו, נהג כפי שנהג, כי פחד שהוא מוקרב פוליטית על ידי אסד. נשלח בעצמו לדבר עם ברק, מה שיהפוך אותו לאויב העולם הערבי. מבחינתו, צמצום הסיכון עבר דרך הפגנת נוקשות פומבית.

חזרה לתהליך הנוכחי. איך, אם כן, התחלפה התחושה כל כך מהר? פשוט מאוד והכי טבעי ולגמרי צפוי.

אבו מאזן מרגיש צורך לגונן על עצמו. הוא הרי נאנס לבוא לשם. הוא מותקף בדעת הקהל שלו על שהלך למו"מ עם מאחז העיניים (מבחינתם) נתניהו, סיפק לו לגיטימציה בינלאומית, בלי לקבל הבטחה להמשך ההקפאה או ערובות לקיומו של תהליך אמיתי. הוא מרגיש שהוא חייב להתראיין ולהסביר. באופן הכי טבעי, בראיון הוא מנסה להישמע הכי נחרץ ונוקשה. לגונן על עצמו פוליטית. מה הוא אומר? שום דבר חדש. למעשה, הוא אמר שיעמוד על עמדותיו. הוא רק ניסח את זה בטון חריף. אם יבקשו ממני לוותר, אארוז את המזוודות. ישר רצים עיתונאים ישראליים ועושים כותרות (בצדק, מבחינתם. העורך מצפה לפולו אפ על פיסגת השלום שלשום. הרי לא יכול להיות שמהדורה שלמה תוקדש לכך יום אחד ואחרי יומיים לא יהיה כלום. לכתב אין הרבה מה להגיד, אז הוא מסתער על כל רבע ציטוט בעיתון ערבי ומנפח אותו).

ברשת ב' שמעתי כתב מדווח בהתרגשות על ציטוט המזוודות של אבו מאזן. איזו מין עמדה זו, תהה הכתב וממתי בן אדם מגיע למו"מ בלי נכונות לשנות את עמדותיו (…). בו זמנית עיתונאים פונים ללשכת נתניהו. מה תגובתכם. גם הם לא רוצים לצאת פראיירים. "גורם בכיר" אחד מאיים שהמו"מ ייפסק. "גורם בכיר" אחר ואולי אותו אחד, מתבטא בחריפות נגד אבו מאזן ב"ישראל היום". כשתתכנס הפגישה הבאה בין צוותי המו"מ, חציה יוקדש לטיהור האווירה התקשורתית. אתה אמרת ככה ואתה ענית ככה. כל אחד מהצדדים יסביר לשני, שהוא צריך לפתח קצת עור של פיל, שלא צריך להגיב לכל ידיעה. כמובן שהם יחילו את התובנות הבוגרות האלה רק על הצד השני. איך אני יודע שזה יקרה? כי ככה זה התרחש פעם אחר פעם. דניס רוס כתב בספר זיכרונותיו, שכל פגישת מו"מ נפתחה בריטואל הקבוע הזה. האמריקנים ניסו לקבוע קוד התנהגות, לעודד את הצדדים לשתוק, לג'ורג' מיטשל יש כמה תובנות בנושא מצפון אירלנד. מר מיטשל היקר, זה לא יעבוד פה. עבור מנהיג פוליטי, לא להתבטא בנושאים כאלו זו התאבדות. זה מרמז לקהל שלו שהוא כבר ויתר. מה עושים? מנהלים את הדיפלומטיה הציבורית כאילו אין מו"מ ואת המו"מ כאילו אין דיפלומטיה ציבורית. זה בלתי אפשרי, כמובן, אבל הרעיון הוא לנסות שעמדותיך במו"מ לא יושפעו מאמירה בעיתון וההיפך.

יש כמה טקטיקות קטנות שיכולות לעזור. שיחות ועידה קבועות בין הדוברים של הצדדים, אבל בסופו של יום, מנהיג פוליטי צריך להבין שזה חלק מהמשחק, שזו איוושת רוח חולפת ובלתי חשובה. אף אחד לא זוכר היום את ההתבטאויות הקשות בדרך להסכם עם המצרים ומה בדיוק אמרה דעת הקהל בכל נקודה בדרך. מה שחשוב זה להגיע להסכם טוב ואז, אחרי ההסכם, המנהיגים בהחלט צריכים לעזור אחד לשני לשווק את ההסכם. לא להתרברב בוויתורי הצד השני, לכבד אותו.

עד עכשיו נתניהו עומד במבחן בצורה מעוררת כבוד. הוא דורש הכרה בישראל כמדינה יהודית, למרות שיודע שזו עז בלתי נחוצה, אבל מודיע במפורש שזה לא תנאי מוקדם. הוא לא מתבצר בהצהרות סביב הקפאת הבנייה וממשיך לשדר חיוביות. כל מנהיג פוליטי מתקשה להתמודד עם מצב שהמספרים שלו נופלים, כשהוא לא יודע בכלל אם יהיה לו הסכם בסוף הדרך, אם זה בכלל שווה לו לשתוק, אבל מה לעשות – אם אתה רוצה להיות צ'רצ'יל או מינימום בן גוריון, אז זה לא עובר דרך מספרים גבוהים ודרך קלה ונעימה.

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.