הדרישה להכרה בנו כמדינה יהודית

מאת  | 20 באוקטובר 2010
 

זו באמת דרישה מטומטמת, פרנואידית, תמצית כל החרדות הבלתי נגמרות שלנו.

כבר כתבתי על זה בעבר, אבל אני כל כך משתגע מזה, שאכתוב שוב.

בסדנה חכמה אחת לניהול מו"מ (קוראים לזה ipnp ) לימדו אותי שאפשר לנהל מו"מ על שלושה בסיסים שונים:

כוח – לנו יש צבא, לכם אין, אז תקבלו מה שאנחנו רוצים.

זכות – גירשתם אותנו ב 48 ולכן מגיע לנו לחזור.

אינטרס – לנו יש אינטרס בשקט ביטחוני, לכם יש אינטרס בריבונות, בואו נגיע להסכם.

מו"מ חכם הוא כזה המתנהל על בסיס אינטרסים. ברור שיחסי כוחות וצדק תמיד יהיו שם, אבל עיקר המשקל צריך להיות על אינטרס. איזה אינטרס יש לישראל לדרוש בכזו עוצמה דרישה כל כך מופרכת? ישראל של בגין לא דרשה את זה מהמצרים. ישראל של רבין לא דרשה את זה מהירדנים או הפלשתינאים וישראל לדורותיה לא דרשה את זה מהסורים.

הדרישה הזאת נולדה בתקופת שרון, כשחיפשו בייאוש תמורה לנסיגה מעזה. המחשבה הייתה שאם נשיג ויתור על זכות השיבה, אז יהיה אפשר לשכנע את הציבור ששווה לסגת חד צדדית. את הפלשתינים אי אפשר היה לשכנע, כי אותם הרי לא שיתפו במו"מ. הגאונים אמרו – טוב, האמריקנים יוותרו על זכות השיבה. איך? לבני ואחרים אמרו – אם נשכנע אותם לומר, שישראל היא מדינת העם היהודי אז מכלל הן, שומעים לאו. פלשתינים לא חוזרים. האמריקנים השתכנעו, מה איכפת להם ומאז בוש, רייס, קלינטון ואובמה משתמשים בזה בניסוחים כאלה ואחרים. אבל לכמה פוליטיקאים ישראליים זה לא הספיק. הם לא רוצים הסדר וחיפשו עז, שתהיה חביבה על הציבור הישראלי, אבל לגמרי לא מקובלת על הפלשתינים. אז מצאו.

בדרך כלל, המו"מ הישראלי פלשתיני נוהל כשאנחנו משלבים כוח ואינטרס והפלשתינים מדברים על זכויות. במירעינו, היינו אומרים לפלשתינים "לא תקבלו את זה (הסרת מחסום, שטח) וזהו. מה תעשו לנו?". במיטבינו, היינו רציונליים וניסינו למצוא פתרונות שישרתו את האינטרסים של שני הצדדים. "הסכם פריז" על מעטפת מכס אחת, חלוקת השטח ל A, B, C וכו'. הפלשתינים, כיאה לצד חלש ונטול מנהיגות, התקשו להציע הצעות יצירתיות, שמשרתות את האינטרסים של שני הצדדים ובמקום זאת, התבצרו בשיח הזכויות – זכות הפליטים לחזור, הזכות שלנו על מסגדי אל אקצה וכו'.

הדרישה החדשה שלנו לא נותנת לנו כלום.

שאלתי פעם את ציפי לבני מה זה נותן. היא סיפרה שישבה בראיון בבי.בי.סי ומשאלות השדר אפשר היה להבין, שהוא לא קולט את זה. ואם הפלשתינים היו מכירים בנו, השדר כן היה קולט? חוץ מזה, האם אנחנו צריכים לסכן את עתיד המו"מ בגלל מה  שחושב שדר אחד של הבי.בי.סי?

לישראל יש הרבה דרישות לגיטימיות במו"מ.

על חלקן – הביטחוניות שבהן – בהחלט ייתכן ששווה לפוצץ את המו"מ. פירוז המדינה הפלשתינית מנשק, מה קורה במעברי הגבול של פלשתין ואיך מונעים מהיישות החדשה להפוך לחמאסטן. מה איכפת לנו איך אבו מאזן מגדיר אותנו? מה זה משנה לנו? מה, אם אבו מאזן יכיר בנו כמדינה יהודית, אז זהו, השינאה בעולם הערבי כלפינו תגווע? שטויות. אם יהיה כאן שקט ביטחוני, יציבות ומדינה פלשתינית חילונית משגשגת, יש סיכוי הרבה יותר גדול להקטנת השנאה. נתניהו ב 98 נידנד ונידנד עם הדרישה, שהפלשתינים ישנו את האמנה הפלשתינית. אז הם שינו (לגישת בני בגין ובוגי יעלון, השינוי שעשו לא תקף משפטית), נו, זה נתן לנו משהו? זה מנע את האינתיפאדה?

מבחינה מעשית, אין לדרישה הזאת שום משמעות. אם יהיה הסדר ולא תהיה שיבת פליטים, אז זו תהיה מדינה עם רוב יהודי מוצק ושיקראו לזה הפלשתינים איך שהם ירצו. איך אמר בשכל יאסר עבד רבו? תנו לנו מדינה בגבולות 67 ונקרא לכם איך שתרצו, כולל המדינה הסינית.

איווט ליברמן הסביר לא מזמן שהרציונליות בדרישה הזאת היא למנוע מהפלשתינאים, ביום שאחרי הסדר, לעודד את ערביי הגליל לדרוש אוטונומיה וכך, לאט לאט, לכרסם גם ברוב היהודי בישראל שבגבולות 67. לטיעון הזה יש לי כמה תשובות:

1. ואם הפלשתינים כן יכירו בנו כמדינה יהודית, מה מונע מהם לעודד את ערביי הגליל לדרוש אוטונומיה?

2. אם זה מה שמטריד את מר ליברמן, שידרוש במו"מ, שהפלשתינים לא יעודדו את ערביי הגליל לדרוש אוטונומיה, כשם שבחוזה השלום עם מצרים יש התייחסות למצב של ברית צבאית בין מצרים למדינה שהיא אויבת של ישראל.

3. כמה אפשר להיות עבד לפרנויות? אנחנו כבר לא קהילה קטנה ומוכה בעיר קטנה בפולין. גם לנו יש כמה כלים להתמודד עם דרישות של ערבים בגליל. ליברמן ההו-כה-חזק, כל הזמן מזהיר, מתריע, מפחיד. מה עם קצת מנהיגות, קצת בטחון עצמי?

תגובות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.