פרק 8 – "אני מתכוון ל-10 מטרים"

ב – 12.4.00, קצת יותר משבועיים לאחר כישלון פגישת הפסגה בין ביל קלינטון וחאפז אסד בז'נבה, אירח ברק לארוחת ערב את נשיא סין. הנשיא הסיני התעניין בסיבה לכישלון הערוץ הסורי. ברק לקח מפית ושרטט עליה את קן הגבול בין סוריה לישראל.

"פה ישנה מחלוקת על הרצועה הזאת שרוחבה כעשרה מטרים", הסביר ברק לזמין.

"אתה מתכוון בוודאי 10 ק"מ, עשרת אלפים מטר", תיקן הנשיא הסיני, רגיל לפרופורציות קצת אחרות.

"לא, אני מתכוון לעשרה מטרים", אמר ברק לזמין המופתע.

הפעם ברק החליט להתעלם מהסקרים. הוא, כנראה, הבין את גודל הטעות שעשה בשפרדסטאון, לשיטתו הוא, ונחוש בדעתו לנסות ולתקן. כמעט מדי לילה הוא ניהל שיחות טלפון ארוכות עם קלינטון. בעזרת שגיא ויתום הם גיבשו ביחד חבילה שתוצג לאסד.

החבילה כללה נסיגה ישראלית מכל שטחי רמת הגולן עד לקו גבול שיוגדר כארבעה ביוני 67. קו הגבול הזה יחפוף בחלקו הצפוני את קו הגבול האמיתי של 4.6.67 (אין הסכמה בין הצדדים איפה הקו הזה עבר אבל ההנחה היא שניתן לשרטט אותו בועדה משותפת – ר.ד.). החלק הדרומי הוא החלק הבעייתי מאחר וזהו חלקה הצפון מזרחי של הכנרת. ברק שמע שוב ושוב מהסוקרים שלו שהסכם שיכלול נגיעה סורית במים לא יעבור.

מה שחשוב לברק באמת הוא שישראלים יוכלו לנסוע מסביב לכנרת בלי להיעצר על ידי שוטרים סורים. בתמורה לרצועה הזאת תקבל סוריה פיצוי בדמות השטח של אל –חמה.

בחישוב טריטוריאלי, סוריה תקבל 105% מהשטח שנכבש ממנה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. זו הסוכרייה הגדולה שבאמצעותה ביקשו ברק וקלינטון לפתות את אסד.

נשיא סוריה אמור לקבל מישראל יותר ממה שקיבלו נשיא מצרים ומלך ירדן. הוא יוכל להסביר לעמו ולעולם הערבי כולו מדוע המתין כל כך הרבה עד שעשה את מה שהם עשו 23 ו – 6 שנים בהתאמה לפניו.

ברק לא הסתפק בכך. הוא איפשר לסורים גם גישה לכנרת.

הריבונות על האגם תהיה ישראלית אבל אזרחי סוריה יוכלו לרחוץ בו, לשוט בו ואפילו לדוג למטרות אישיות. ברק אפילו הסכים שהסורים יקיימו שאיבה קלה ממימי הכנרת לצורכיהם. ברק הולך אולי הכי רחוק שאפשר. רחוק יותר מכל ראש ממשלה ישראלי. הוא התעקש אומנם על ריבונות ישראלית בכנרת אבל אפשר לסורים לשכשך את רגליהם בכנרת. בכך הוא אימץ למעשה את הסכם הידידות בין צרפת ובריטניה האימפריאליסטיות משנות העשרים.

הנגיעה הסורית במים עמדה בסתירה, כמובן, להבטחתו הפומבית של ברק אבל ראש הממשלה החליט ללכת על כל הקופה. למעשה, הצעת ז'נבה כולה עמדה בסתירה גדולה למה שאמר ברק עצמו כרמטכ"ל בסיבוב הקודם של המו"מ. ב- 17.8.94 אמר ברק בתום פגישתו עם שר ההגנה האמריקני ש"גם בשלום יש לנו צורך באחיזה צבאית בגולן".

שבועיים לאחר מכן אמר הרמטכ"ל ל"ידיעות אחרונות" : "מבחינה מקצועית – צבאית טהורה ראוי שנהיה ערוכים על הגולן גם אם יהיה הסכם שלום".

גם אחרי שחרורו מהצבא דבק ברק באותה עמדה. ב – 7.3.95 אמר ברק לוושינגטון פוסט שנוכחות ישראל חיונית בגולן גם לעת שלום. התקדים שקבע ברק – רמטכ"ל שמתבטא פומבית בנושא כה רגיש בעיצומו של מו"מ מדיני – עתיד להתנקם בו בעת המו"מ שהוא עצמו ינהל מאוחר יותר עם הפלשתינאים.

* * *

לאחר חידוש השיחות בין ישראל לסוריה התחיל מו"מ חשאי בין קבוצה של ראשי יישובים בגולן לשר החקלאות, חיים אורון (ג'ומס), ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי קוצ'יק. גם שר האוצר, אברהם (בייגה) שוחט, עודכן בפרטי המגעים.

מדובר בעיקר במזכירי הקיבוצים והמושבים ברמת הגולן. המו"מ בחן את הפיצויים העתידיים שיקבלו מתיישבי הגולן ובעיקר את האפשרות לשמר את קהילותיהם לאחר פינוי הגולן, למשל, דרך העברתם כמכלול למקומות בגליל.

משרד האוצר גם דאג בחשאיות גמורה לעדכן את מה שנודע בציבור כתיק "מנגו". מדובר בתיק שגובש בזמן המו"מ שניהל יצחק רבין עם סוריה. התיק הסודי כולל נתונים על היקף הנכסים של מתיישבי רמת הגולן במטרה להכין את הקרקע לחבילת הפיצוי שהם יקבלו עם הפינוי.

ישראל עוז, ששימש כראש לשכתו של שר האוצר שוחט בתקופת רבין, גויס שוב למשימה החשאית. עדכון תיק הנכסים.

ברק הגיע להבנה עם קלינטון שישראל תעביר לארה"ב את היישובים והמפעלים ברמת הגולן. ארה"ב תנסה למכור אותם לסוריה ואם זו לא תסכים לשלם היא תעביר אותם במתנה לסוריה כזריקת עידוד נוספת לעשות שלום עם ישראל.

ארה"ב הייתה מוכנה למכור את רמת הגולן לסוריה אבל היא לא הייתה מוכנה לשלם לישראל ולו דולר אחד על הנכסים שנמצאים שם.

שר האוצר, אברהם (בייגה) שוחט, זימן את שגריר ארה"ב בישראל, מרטין אינדיק, לפגישה סודית. על פי תיק הנכסים המעודכן, עלות פינויים של 18 אלף מתיישבים מרמת הגולן לבדה עומדת על 4.5 מיליארד דולר. בייגה ביקש מאינדיק עזרה אמריקנית.

"אפילו לא דולר", ענה אינדיק. השגריר מסביר לשוחט שמבחינת ארה"ב זה עלול להיות תקדים מסוכן לפינוי עתידי של ההתנחלויות ביהודה ושומרון, מה עוד שארה"ב תמיד התנגדה להתיישבות ברמת הגולן.

* * *

בחזרה לז'נבה. לקראת הפסגה בדק ברק את ההצעה הישראלית, שתוצג לאסד, בסקרים מיוחדים שגרינברג ערך בשבועות שלפני הפסגה.

דומה שבשלב הזה ברק זרק את כל הסקרים לפח. הוא נחוש בדעתו לעשות את זה, להביא הסכם עם סוריה. צחוק הגורל הוא שדווקא כשהוא הגיע לרגע האמת הפרטי שלו התמיכה האישית בו קרסה. זו הפעם הראשונה שזה קורה לאהוד ברק אבל בהחלט לא הפעם האחרונה.

הסיכום של ברק עם קלינטון הוא שההצעה שלו תוצג כהצעה אמריקנית. השניים נכנסים לפרטי הפרטים של הצגת הדברים על ידי קלינטון לאסד. קלינטון אמור להגיד לאסד "יש לי יסוד עמוק להניח שההצעה הזאת תקבל את הסכמת ראש ממשלת ישראל".

קלינטון היה מוכן לתפקד בז'נבה כשליח של ברק בדיוק כפי שקיבל כמעט כל דרישה אחרת של ברק באשר לדרך הנכונה לנהל את התהליך.

בשבועות שלפני פסגת ז'נבה ביקשה מזכירת המדינה אולברייט לצאת לז'נבה כדי לתת לסורים מושג על ההצעה שאמורה להיות מוצגת לפניהם. ברק סירב. הוא תבע מקלינטון לא לעשות שום עבודת הכנה מול הסורים. ברק, כאמור, הוא מאמין גדול ברגע האמת. ז'נבה אמורה להיות רגע האמת של אסד וברק האמין שנשיא סוריה ירים את הכפפה. בנוסף, ברק, כרגיל, חשש מהדלפה מוקדמת של הצעתו עוד לפני הפסגה הדרמטית.

קלינטון ביכר את ברק על אולברייט. הוא אסר עליה לצאת לדמשק למרות קולות הכעס מכיוון מחלקת המדינה האמריקנית. ההרגשה של בכירי מחלקת המדינה היא שברק מנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב. הצבת נשיא ארה"ב בפסגה עם נשיא סוריה בלי כל הכנה מוקדמת נראתה להם כמו הימור מוגזם. קלינטון לא התרצה. הוא הפעיל את כל כוח השפעתו כדי לשכנע את אסד לבוא. ב- 3 שיחות טלפון שונות הוא ניסה לשכנע את אסד לבוא. קלינטון לא אמר לנשיא הסורי מה הוא יפגוש בז'נבה אבל פיזר רמזים עבים. "אתה תשמע מה שאתה מצפה לשמוע", "יש לנו אפשרות להגיע להסכם תוך זמן קצר". איפשהו במהלך חודש מרץ אסד השתכנע.

בישראל, בינתיים, עסק ברק בניסיון אינטנסיבי להכשיר את דעת הקהל להסכם הצפוי.

בישיבת ממשלה ב – 27.2.00 הוא זרק פצצה. "4 ראשי ממשלות לפניי הסכימו למו"מ עם הסורים על בסיס קווי הארבעה ביוני". זו מחווה של ברק לקלינטון בניסיונו של קלינטון לשכנע את אסד לבוא לפסגה אבל זוהי גם התחלה של עבודה על דעת הקהל הישראלית.

תוך ימים ספורים התמלאו כלי התקשורת במסמכים סודיים שהודלפו מלשכת ראש הממשלה וחשפו את העובדה שנתניהו, רבין ופרס הסכימו למו"מ על בסיס קווי הארבעה ביוני. נתניהו, נטען באותם פרסומים, אפילו לא עדכן את ברק על כך בעת שהעביר לידיו את ראשות הממשלה. "הארץ" חשף מכתב של רונלד לאודר, שליחו של נתניהו, לקלינטון בו נתניהו הסכים לסגת מכל רמת הגולן. "מעריב" ו"ידיעות" הציגו מסמכים דומים.

ברק הכין במקביל מסע פרסום. הוא בחן מספר סיסמאות בסקר ובחר את הסלוגן "עתיד בטוח לילדי ישראל"". הוא אפילו בדק את הסיסמאות של המתחרים. המוצלחת ביותר היא "הצביעו לא. לעולם לא נתפשר על בטחון ישראל".

ברק שמע בתקופה הזאת כמעט לכל עצותיהם של מומחי דעת הקהל שלו. סטנלי גרינברג, מומחה הסקרים האמריקני, המליץ לברק לקבוע קווים אדומים להסכם עם הסורים כדי לנטרל מעט את תחושת אי הוודאות והפחד של הציבור. מעט לאחר מכן ברק אכן הציב מספר קווים אדומים.

ברק אפילו שלף את הקלף הפופולרי של קיצור שירות חובה כתוצאה של ההסכם כדי לשכנע את המתלבטים. הרמטכ"ל מופז נתן את ידו למהלך אבל גורמים אחרים בצבא דאגו להדליף לתקשורת שהמהלך הזה תוכנן ללא שום קשר להסכם עם סוריה.

בשלושה במרץ 2000 פתח העיתונאי אמנון אברמוביץ' את תוכנית "יומן" של הערוץ הראשון בידיעה דרמטית. "תוך 3 עד 5 שבועות יוצג ההסכם בין ישראל לסוריה לאישור הממשלה הכנסת והציבור". בהמשך הידיעה אברמוביץ' ריכך את דבריו והסביר שההכרעה עדיין לא נעשתה והיא מונחת לפתחו של אסד. הידיעה עוררה סערה גדולה. לשכת ראש הממשלה לא אישרה את הידיעה אבל גם לא עשתה מאמץ אמיתי לקבור אותה.

ב – 20.3.00 הודיע הנשיא ביל קלינטון על פסגת ז'נבה. הפסגה, הודיע הנשיא, תיערך ביום ראשון, 26.3.00.

תהליך השלום בין ישראל לסוריה נכנס לישורת האחרונה שלו. ברק ויתום, שני האנשים שהובילו את המו"מ היו משוכנעים שהפסגה תוביל לפריצת דרך ולהסכם שלום בין המדינות. בממשל האמריקני שררה הערכה דומה.

ברק כבר דאג להכין את הקרקע. בדיון ספ"כ (סגל פיקוד כללי) מילואים 4 ימים לפני הפסגה הוא הסביר למעשה את העמדה שתציג ישראל בפסגת ז'נבה. "…ברור היה מלכתחילה מעצם ההסכמה הישראלית להחלטות האו"ם שבהסדר שלום עם סוריה הגבול בין שתי המדינות לא יהיה שונה בהרבה מזה שקדם למלחמת ששת הימים…דווקא כיבוש הגולן לא היה תוצאה מתגלגלת של מתקפה סורית. זו הייתה יוזמה שלנו ביום החמישי למלחמה כדי ליישב "חשבון ארוך" עם הסורים שהצטבר מן "המלחמה על המים", ההתכתשות באזורים המפורזים לאורך הגבול ובמיוחד מתמיכת סוריה בטרור נגד ישראל. … אין טעם לחכות ליורשו של אסד. ההמתנה מסוכנת" .

להבדיל מברק ויתום, אורי שגיא, ראש צוות המו"מ, היה הרבה יותר פסימי. שגיא שלח מכתב לברק בו הוא מזהיר מכישלון הפסגה. אסד עומד לפגוש בז'נבה משהו שונה ממה שהוא מצפה לפגוש, הסביר שגיא. לשגיא היה על מה להסתמך. לקראת פסגת ז'נבה עלה המודיעין הישראלי על מידע רגיש. הנושאים והנותנים הסורים, מסתבר, לא ממש עדכנו את חאפז אל אסד בתוכן הדיונים בשפרדסטאון. יכול להיות שחששו. יכול להיות שהם לא היו מספיק נגישים אליו. השורה התחתונה היא ששגיא וברק ידעו שאסד לא באמת יודע איפה עומד המו"מ. מפער המידע הזה שגיא היה מודאג אבל הרכבת כבר יצאה לדרכה.

* * *

ב- 26.3.00, יום ראשון, פגש הנשיא קלינטון את נשיא סוריה, חאפז אל אסד.

לא מעט אנשים השתתפו בפגישה הזאת אבל מתברר שלפחות בצד האמריקני כל אחד זוכר אותה קצת אחרת. התיאור שלהלן מרכז את העובדות הפחות שנויות במחלוקת.

קלינטון פתח "אני רוצה להציג לך את הגישה שלנו לקו הגבול בין המדינות. לדעתי, הגישה הזאת יכולה להביא להסכם ויש לי יסוד להניח שהיא תזכה להסכמת ראש ממשלת ישראל. קו הגבול בין סוריה לישראל יהיה מבוסס על קו הארבעה ביוני 67".

אסד התערב: "אני לא רוצה "מבוסס". סוריה דורשת שישראל תיסוג לקו הארבעה ביוני 67. בלי זה לא יהיה שום דבר".

קלינטון: "תן לי להמשיך. הריבונות על אגם הכנרת תהיה ישראלית אבל… "

אסד שוב התערב: "בשום פנים ואופן. אני עשיתי מנגל בכנרת לפני 67".

קלינטון: "אבל שר החוץ שלך אמר בשפרדסטאון שסוריה מכירה בכך שהריבונות על האגם תהיה ישראלית".

אסד: "שר החוץ שלי אמר דבר כזה?" אסד פנה לכיוון א-שרע שהצטנף במקומו. "אתה אמרת דבר כזה?".

משתתפים בפגישה אמרו שא-שרע נראה באותו רגע כמו אדם שכל חייו חולפים לו לנגד עיניו. שר החוץ הסורי לא השיב. למעשה, אסד הוא היחיד ממשלחתו שדיבר, למעט המתורגמנית בות'יינה שעבאן. לשעבאן יש דעה משלה על המו"מ. באחת הפעמים שהיא תרגמה את קלינטון לאסד היא הוסיפה משפט משלה "זה לא טיפשי?".

קלינטון המשיך לנסות להציג את ההצעה האמריקנית שתואמה לחלוטין עם ישראל. אסד היה מסויג מכל פרט. פגישת הפסגה ההיסטורית, המכרעת, הפגישה שאמורה הייתה לשנות את המציאות של המזרח התיכון לדורות קדימה, הפכה לפארסה מביכה.

אחרי 6 דקות קלינטון הבין שאין טעם להמשיך. מטעמי דיפלומטיה הפגישה נמשכה עוד כ – 45 דקות אבל לכל הנוכחים בחדר ברור שמדובר בפיאסקו. קלינטון ואסד נפרדו בקור מופגן.

יום אחרי פסגת ז'נבה פגש ברק בחשאי את ראש עירית ירושלים, אהוד אולמרט. "אם אני הייתי יושב עם אסד בחדר לא יכול להיות שלא הייתי יוצא עם הסכם. הייתי יושב איתו 10 שעות ומשכנע אותו שההסכם הזה טוב לסוריה", ברק התקשה להאמין שהפסגה הסתיימה כפי שהיא הסתיימה.

הסכם השלום עם סוריה, אבן הפינה שעליה התכוון ברק לבסס את כל כהונתו ותוכניתו המדינית התפוגג. אין יציאה מסודרת מלבנון, אין מו"מ עם הפלשתינאים בעמדת כוח, אין 16 מיליארד דולר מהאמריקנים וחידוש פני צה"ל, אין יחסים דיפלומטיים עם ערב הסעודית ותימן. ייתכן שהרגליים הקרות שקיבל ברק בשפרדסטאון גרמו לו לפספס הזדמנות לשנות את פני המזרח התיכון לדורות קדימה.

לעיתונאים, שהיו בטוחים שהסכם שלום עם סוריה הוא רק שאלה של זמן, אמר ברק.

"היה ניסיון נואש שלי להחזיק אתכם ברצועת הניוד של ציפיות. ניסיתי תמיד להושיט לכם יד, להחזיק אתכם. אני חושב שההערכות המדיניות והמודיעיניות היו מאוד מדויקות. אני וסביבתי המדינית שמרנו על אוירה מאופקת וזהירה גם ברגע השיא. גם כי לא ידענו. לפעמים אמרתי 50% פלוס קצת. יש צורך טבעי לעיתונאים ליצור דרמה. מה תכתבו – שלא קרה כלום היום? אני לא בא אליכם בטענות, אל תבואו בטענות למציאות. אני לא מרגיש שהציבור בא אליכם בטענות שהשליתם אותו אז אתם לא צריכים להרגיש מאוימים".

ברק מאוד משכנע. 4 חודשים לפני כן הוא אמר בתדרוך לאותם עיתונאים "אם אכנס לחדר עם אסד אצא עם הסכם". בדצמבר 99 הוא דיבר על הסכם תוך 6 שבועות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.