פרק 5 – מחליפים דיסקט

ב-25 במארס 2001 הגיע אורח מוכר לרמאללה לביתו של גיבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל בגדה המערבית: ישראל חסון, לשעבר סגן ראש השב"כ. אף על פי שכמה חודשים קודם לכן הפסיד חסון במירוץ לתפקיד ראש השירות לאבי דיכטר וכבר לא כיהן כסגן, הוא עדיין היה איש שב"כ בשירות פעיל. בין חסון לרג'וב היו יחסים אישיים חמים. ב-1996 פסעו שניהם יחד לתוך מתחם קבר יוסף, וניהלו יחד את סיום המצור הפלסטיני על המקום. ארגונו של רג'וב, המודיעין המסכל באיו"ש, לא השתתף בפיגועים בחודשים הראשונים של האינתיפאדה.

רג'וב אמר לחסון שהוא מרגיש ייאוש מן האינתיפאדה. ברור שהאלימות אינה מקדמת דבר, ברור שצריך לחזור למסלול של הסדרי ביניים והליכה עקב בצד אגודל. צריך שיהיו מחוות ישראליות בהסגת הכוחות אחורה, אמר, ובד בבד הבטיח התחלת פעולות פלסטיניות נגד הטרור – לפני שיבוא פיגוע גדול, שמצד אחד ישמש הצדקה לפעולה של מנגנוני הביטחון לפעול נגד החמאס אבל עלול לטרוף את הקלפים. אני יכול לערוב לפעולות כאלה נגד החמאס ביהודה ושומרון, אמר רג'וב, אבל בעזה אין לי השפעה.

חסון רצה לשמוע את הדברים גם מפיו של מרוואן ברגותי. רג'וב צלצל אל ראש התנזים. אם זה יקרה בגדה, אמר ברגותי, אני מבטיח שכך יהיה גם בעזה. רג'וב פנה אל חסון: אם אתה רוצה, אמר בתאטרליות, אכתוב מסמך ברוח הזאת ואחתים עליו את ערפאת. אם הוא לא ירצה לחתום, אני אכריח אותו.

לראשונה מאז ספטמבר 2000, שבה הביעה אישיות כה מרכזית בשטחים עמדה נחרצת בדבר הצורך לסיים את מעשי האלימות. רג'וב, שבשנות אוסלו כל כך התחבב על הישראלים עד שכונה באופן כמעט רשמי "גבריאל רגב" בחוגי הצבא והשב"כ, עדיין שלט במנגנון חזק ונאמן. ברגותי היה "רמטכ"ל האינתיפאדה", האיש שלמילתו הייתה ההשפעה החזקה ביותר על התנזים – עיקר הכוח הפלסטיני החמוש. חסון הרגיש שיש צורך מידי לדווח ללשכת ראש הממשלה על השיחה. אולי, אם רג'וב וברגותי מדברים כך, יש סיכוי לשינוי של ממש.

יומיים קודם לכן חזר ראש הממשלה החדש, אריאל שרון, מארצות-הברית. לשרון היו כל הסיבות להיות זחוח: הביקור באמריקה היה עבורו הרבה יותר מאשר קיום המסורת, שלפיה ראש ממשלה ישראלי שזה עתה נבחר אורז קודם כול ויוצא לוושינגטון. יותר מעשרים שנה היה השם "אריאל שרון" סדין אדום בקרב חוגים נרחבים בין קובעי המדיניות שם, כמעט משהו שלא מזכירים בין אנשים מנומסים. והנה הוא שם, מתרווח בבלייר האוס ומעכל את הסגירה הבלתי צפויה של מעגל בחייו. בתום הביקור לא היסס שרון להזכיר מי, לדעתו, נושא באחריות המלאה למתרחש: "ערפאת הוא המכשול העיקרי לשלום" אמר בשובו. "אני אומר זאת כבר עשרים שנה, ועד עכשיו לא האמינו לי. עכשיו כבר מאמינים."[i]

שרון שמע בדיווחי המודיעין, כי בשטחים עצמם נושבות רוחות סותרות. כמה ימים קודם הודיע ברגותי על חזרה לדפוס של אינתיפאדה עממית, הדפוס שהפלסטינים נטשו בתחילת השנה לטובת ביצוע פיגועים. ב-24 בחודש, יום שבת, אכן נערכו הפגנות של אלפים בשטחים במודל של אינתיפאדה עממית. שרון גם ידע שערפאת הורה באופן אישי לחמושים שלא להשתתף בהפגנות ההמוניות. זה לא שכנע אותו שיש צורך בשינוי המדיניות הישראלית.

אריאל שרון עלה לשלטון רכוב על שתי סיסמאות מרכזיות: אין משא ומתן תחת אש, ו"רק שרון יביא שלום". החיבור בין השתיים היה כה ברור, שלא היה צורך שתשדירי הבחירות של המועמד שרון יבהירו אותו: השלום עובר דרך הביטחון והפסקת האלימות הפלסטינית. קודם כול ביטחון.

המסר הזה היה מוזיקה לאוזניהם של אנשי הצבא הבכירים. שאול מופז, שהתמודד זה חצי שנה עם המסרים הסותרים שיצאו מלשכת ברק, הרגיש שהנה מגיע עידן של בהירות. לא עוד ראש ממשלה הדורש ש"יביאו לו יעדים" ובה בעת מקיים עם הפלסטינים מגעים, שנראו לרבים מחברי המטכ"ל כמחבלים בניסיון לנצח במלחמה. מעכשיו מדובר בקברניט, שעלה לשלטון על רקע התרסקות התהליך המדיני, הטרור והאכזבה העצומה הן מברק והן מן המשא ומתן עם הפלסטינים בכלל. מדובר בשרון, הנץ הבולט ביותר בפוליטיקה הישראלית בעשרים וחמש השנים האחרונות. בוגי יעלון, שדרש זה  זמן שערפאת יוגדר כטרוריסט, חש ששרון – ששנאתו לערפאת הייתה מן המפורסמות – עשוי לעשות זאת במהרה. שרון עדיין לא קיים מגעים של ממש עם צמרת הצבא, אבל חבריה הרגישו שאחרי חצי שנה של משבים מנוגדים, הם יודעים איזו רוח תנשב מעתה מהלשכה בירושלים.

ערב השבעת ממשלת שרון, כינס ראש אמ"ן עמוס מלכא עוד אחד מהדיונים הרבים על המצב. השאלה שעמדה על הפרק הייתה הערכת המודיעין, שתוצג לממשלה החדשה עם כניסתה. כולם ידעו, או חשבו שהם יודעים, מה שרון מייצג. תמונת המצב שיציגו לו אנשי המודיעין הייתה עשויה להיות התימוכין המוחלטים לעמדתו הנצית הקבועה מראש, או עמדת הנגד היחידה, מפיו של מי שממונה על הערכת המודיעין הלאומית. עבור אנשי מודיעין, זה רגע של אמת.

משני העברים ניצבו שני מכרים ותיקים: ראש חטיבת המחקר עמוס גלעד וראש הזירה הפלסטינית, אפרים לביא. זה היה עימות מקצועי, מלווה בדרמה אישית עזה. שנים ארוכות היו בין גלעד ללביא יחסי ידידות, מלווים בהערכה מקצועית גדולה. גלעד טרח פעמים רבות להפגין את הערכתו ללביא, שחיבר חלק גדול מהמסמכים שבהם השתמש. קצין מצוין, כינה אותו בחוות הדעת התקופתיות שחיבר, הרבה מעל לקצינים אחרים במעמד דומה.

ההרמוניה הזאת התערערה לחלוטין בשל חילוקי הדעות הקשים בשלהי שנת 2000. עבור גלעד, היו הספקות של לביא ואחרים במחלקת המחקר סוג של קוץ בעקב, שהפריע לו במהלכי ההשפעה שלו מול מקבלי ההחלטות. הוא לא מנע מהם להפיץ את הדו"חות שלהם, אבל אלה התנגשו בתמונת העולם שצייר בדיונים. הוא רצה מהם דברים אחרים לגמרי: חומר שישרת אותו לצורך הצגה ברורה, חדה ומשפיעה של הדברים. גלעד הגה כאמור את התפיסה שלפיה העמוד הראשון בהערכת המודיעין צריך להיות מודפס כמו העמוד הראשון של עיתון – אותיות גדולות, צבעים חדים וכותרות שאין עליהן עוררין – ורצה מלביא ושאר הכפופים לו מה שרוצה עורך טבלואיד מכתביו הבכירים: שיספקו לו את הכותרות הנכונות, לא מאמרים מקצועיים המטילים ספק בקו המערכתי החד-משמעי.

תביא גרפים, אמר גלעד ללביא מהימים הראשונים של העימות. הפיקודים מציגים את הדברים במצגות ובנתונים, ואנחנו מדברים – ולדיבורים אין לקברניט אוזן. תן לי כל יום גרפים של נתונים, שמראים איך ערפאת שולט בכל. אי אפשר לתת גרפים כאלה כל יום, אמר לביא. אם כך, לא ויתר גלעד, תביא לי כל יומיים. תראו מגמות, תוכיחו במספרים – ושיהיה צבעוני וברור. תכניסו זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, התנגשויות במחסומים, כל מה שיצביע על מגמה ברורה של תוקפנות מוכתבת מלמעלה. כשבסופו של דבר הגיעו הגרפים, באיחור רב ביחס לרצונו של גלעד, התלונן על כך שהנתונים דלים מדי. אני המצאתי את השיטה הזאת, אמר ללביא, ועכשיו כל האלופים מציגים גרפים מרשימים ורק אני לא.

באותם ימים עמד גלעד במאבק על מימוש חלום חייו, להתמנות לראש אמ"ן. הוא ידע שמופז, רמטכ"ל חזק מול ראש ממשלה חדש ומשרד ביטחון שהיה ריק בשנים האחרונות, הוא האיש שיקבע את גורלו. היה לו גם ברור מה מופז רוצה לשמוע. הוא ניסח את דבריו כך שמופז יוכל לחזור עליהם בממשלה, וסיפק לרמטכ"ל תחמושת לא פחות מאשר הערכת מצב. הוא חזר בדיוק על מה שאמרתי, נהג לא פעם לומר בשביעות רצון, לאחר ששב מדיון ביטחוני עם מופז.

מולו עמד לביא, שמאז ראשית האינתיפאדה היה הנציג הבולט של האסכולה, שפקפקה בטענה שערפאת תכנן מראש את העימות ושלט בו לחלוטין. גם בדיון אצל מלכא, ערב כניסת ממשלת שרון לכהונתה, חזר ופירט את עמדתו: ערפאת, אמר, חייב להציג את עצמו כמנהיג מתון מול שתי הממשלות החדשות, בישראל ובארצות-הברית (הנשיא בוש הושבע ב-20 בינואר, כמה שבועות קודם לכן). השטח אמנם מתנהג אחרת, לא מעט בגלל התגובה לפעילות צה"ל ולמספר ההרוגים הפלסטינים, אבל שליחים מטעמו של ערפאת נפגשים עם האמריקנים. לנוכחים בחדר גם היה ידוע על הפגישות שקיים ערפאת עם עמרי, בנו של שרון, ואף על הקשר בין מוחמד ראשיד, איש הכספים של ערפאת, לעורך דינו ויועצו הקרוב של שרון, דב וייסגלס.

לביא סיכם את דבריו. העמדה הבסיסית שלו הייתה שמה שאינו עולה במפורש מתוך החומר המודיעיני אינו ניתן להוכחה, ולכן יש להתייחס אליו בספק. מסמכי המודיעין לא אמרו במפורש שערפאת הוא קיר שאי אפשר להזיז אותו, דמון שנדר להעלות את המזרח התיכון בדם ואש. להפך: היה אפשר להסיק מהם שיש מרחב תמרון ולחץ על המנהיג הפלסטיני, הנתון במצוקה ומאותת שהוא מחפש מוצא.

עמוס גלעד חש שפעם נוספת הוא צריך להסביר לנוכחים את המציאות כהווייתה. גלעד הרגיש שאחרי חילופי השלטון, הדלת פתוחה בפניו. הוא היה נחוש להשפיע – וההשפעה החלה מאותו דיון. ההיסוסים שביטא בספטמבר 2000, הספק המסוים וההנחה שערפאת עדיין לא החליט לשבור את הכלים, התחלפו בנחרצות מוחלטת. הוא לא עמד להניח לאיש – ודאי לא ללביא הספקן, האקדמי כמעט – לעמוד בינו לבין עמדת ההשפעה שביקש.

אתם חיים בעבר, הרעים גלעד בקולו. כל תהליך אוסלו היה קונספירציה מתוכננת של ערפאת, סוס טרויאני שנועד להוביל להתפוצצות אם לא יתמלאו כל דרישותיו. הוא מטמין לנו פצצה דמוגרפית, שבעזרתה הוא שואף לחסל את ישראל. אתם חייבים להחליף דיסקט.

קציני המחקר הופתעו. הם ידעו שהתמונה בשטח מורכבת בהרבה. העדויות לכך שערפאת בלחץ הלכו וגברו. ימים אחדים לאחר השבעת ממשלת שרון כינס הראיס את בכירי מנגנוני הביטחון שלו, והורה להם להפסיק את הירי על הצירים בגדה ועל השכונה הירושלמית גילה. לאחר מכן נשא נאום בפרלמנט הפלסטיני, ובו חזר וקרא ל"שלום של אמיצים" והביע הבנה לצרכיה הביטחוניים של ישראל. גם מי שלא האמין לאף מילה של ערפאת הבין שהוא מחפש דרך, לנוכח עלייתו של שרון לשלטון והמסר התקיף והלוחמני שעלה ממנה. לגלעד עצמו, שרק שלושה חודשים קודם לכן טען שערפאת לא התגייס כולו לאלימות, לא הייתה סיבה עובדתית של ממש לשנות את הערכתו. אבל הוא חזר ואמר, לנוכח התנגדותו של לביא, שאין על מה לדבר. הגיע הזמן להחליף את הדיסקט.

דיון צבאי הוא עניין מסודר. כל המשתתפים מדברים, ובסופו של דבר המפקד מסכם. מלכא סיכם, ברוח דבריו של לביא. הוא אמר שאין הוכחה של ממש לטענותיו של גלעד. אנחנו נאמר מה שהמודיעין יודע להגיד, אמר מלכא.

גלעד רתח. בינו לבינו, זלזל ראש חטיבת המחקר בבוס שלו. מלכא צמח בחיל השריון, לא באמ"ן או בסיירת מטכ"ל, כמו כמה מקודמיו (ברק, יעלון). בעיניו של גלעד, מלכא לא היה איש מודיעין אמיתי. חוסר ההערכה הזה צמח עם הזמן לטינה אישית. מלכא נטר לגלעד על עוצמתו, ועל שהאפיל על כל מי שהיה על הנייר בכיר ממנו, ובראש וראשונה על מלכא עצמו. הוא הכיר את ההלצה על עמוס המלך ועמוס המלכא. מלכא נשא עיניו לרמטכ"לות, ומצב שבו קצין המשרת תחתיו הוא בעל פרופיל גבוה משלו לא היה לטובתו. גלעד, מצדו, חשב את ראש אמ"ן לפוליטיקאי, שבשבת ואדם מניפולטיבי. מלכא היה בעיניו קרוב מדי למערכת הפוליטית, וגלעד חשד שהעניק לחבריה סיורים ביחידות מודיעין רגישות ככלי לקידום ענייניו.

כשהגיע ראש אמ"ן מלכא לממשלה, לא הייתה התמונה שהציג שם קרובה כלל ועיקר לסיכום הדיון שלו. למעשה, היא הייתה כמעט העתק של דברי גלעד, ושל הניחוש המקובל לגבי מה ששרון רוצה לשמוע: ערפאת נחוש, ערפאת יוזם, ערפאת אינו ניתן לכיפוף אלא בכוח. החלפת הדיסקט של ראש אמ"ן לא הסתיימה בהופעתו בפני השרים החדשים: יום לפני השבעת הממשלה החדשה, הופיע מלכא בוועדת החוץ והביטחון. ערפאת, אמר, נתן את ברכת הדרך לכל ארגוני הטרור להמשיך בפעילותם. גל הטרור יתעצם. המטרה של הראיס הפלסטיני ברורה: בינאום הסכסוך. המסקנה הבלתי נמנעת הייתה ששום דבר לא יעבוד על הפלסטינים פרט להמשך התגובה בכוח.

היחיד שלא הופתע מהשינוי בעמדתו של מלכא היה עמוס גלעד, שכאמור לא העריך את הבוס שלו מעולם. הוא ידע מראש שמלכא יתכופף, כי הכיר את שאפתנותו של ראש אמ"ן מחד ואת חוסר הסמכות המקצועית שלו מאידך. אנשי חטיבת המחקר, לעומת זאת, היו מדוכדכים. הם לא הבינו שבדיון הפנימי, שנערך לפני כן, ובו היה צריך להפגין סמכות מול גלעד, היה למלכא קל הרבה יותר לקבל את עמדתם. מול קובעי המדיניות, שהיה ברור מה הם רוצים לשמוע, אמר דברים אחרים לגמרי.

עבור גלעד, התגלגלות הדברים עם עליית ממשלת שרון הייתה עוד הוכחה לכך שמסמכים לחוד והשפעה לחוד. הוא הרשה ללביא ולאחרים לכתוב ולהפיץ את הערכותיהם, אבל היה ברור לו שהקברניטים אינם מקשיבים. אף על פי שהוא עצמו לא שלל את הטענה שהתגובה הישראלית רבת העוצמה תרמה להתגלגלות האירועים, מבחינתו זה היה הזמן להשליט את תפיסתו על ערפאת ולהנחיל אותה לממשלת האחדות, שתשלוט בישראל בשנים שיבואו.

גלעד נרתם, בעוצמה רבה עוד יותר מבעבר, למלאכת השכנוע הזאת. בישיבות הקבינט שהשתתף בהן נהג לעמוד כשהחל לדבר. למה אתה עומד, שאל אותו שרון פעם בטון אירוני. "מפאת כבודו של הפורום" השיב גלעד. אבל לא פחות מהכבוד, העמידה – יחד עם הרטוריקה הנלהבת ותחושת היודע-כול שנשבה ממנו – עשו את גלעד למישהו שכמעט אי אפשר  להתנגד לו. בוודאי לא בפורום ממשלתי, שלחבריו השרים אין שום מידע או עמדה אלטרנטיביים. חלק מכוחו נובע גם מהשימוש האינטסיבי שהוא עושה בתקשורת. גלעד הוא מתראיין סדרתי, שלא פעם שאל עיתונאים איך הצליח בריאיון ואיך הוא עובר בטלוויזיה. אבל ההסתכלות שלו על התקשורת הישראלית היא כעל גוף שיצא מדעתו: מראיין אויבים, מדליף סודות מבצעיים, אינו תומך במי שעושה את המלחמה בגופו[ii].

עבור מופז ומפקדי השטח, המציאות הייתה פשוטה בהרבה. הם ידעו היטב כמה שרון גאה בהצלחתו להשקיט את הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות השבעים, בין השאר באמצעים דרסטיים. המוניטין של מי שיודע להתמודד עם הטרור היה חלק נכבד ממסע הבחירות שלו. אחרי חצי שנה עם ראש ממשלה ושר ביטחון שמצד אחד דרש מהם להביא יעדים אפקטיביים יותר ומצד שני שידר מסרים סותרים, שרמזו שעוד מעט חוזרים לשולחן המשא ומתן, עמד להיכנס ללשכת ראש הממשלה אדם שכמעט מגלם בגופו את הסִסמה "תנו לצה"ל לנצח".

כרגיל, פיקוד הדרום הגיב בזריזות. סמוך לתחילת כהונתו של שרון במארס 2001 העביר אלוף הפיקוד דורון אלמוג למטכ"ל תכניות לפעולה התקפית ברצועה. מופז ויעלון החזירו לו את התכניות: יותר התקפי, דרשו. יותר נרחב. תתכוננו גם לכניסה לשטחי איי, אמר מופז למפקדים. החדירה לשטחים, שבהסכם אוסלו נקבע שחלה בהם אחריות ביטחונית פלסטינית, נאסרה עד אז בתכלית האיסור.

בפיקוד המרכז סיכם האלוף איתן באותם ימים דיון, באמירה שצריך להתכונן לכניסה לשטחי איי, אבל לא הכין תכניות אופרטיביות למהלך שכזה. הוא לא שש להסלמה כמו כמה מעמיתיו. אבל האווירה הכללית בצבא הייתה חד-משמעית: מעכשיו אין מגבלות. מה שהיה קודם, בזמן ברק, סוג של אנרכיה – בהיעדר הוראה של ממש מלמעלה עשה כל מח"ט כטוב בעיניו – יהיה מעכשיו מדיניות ברורה.

אף על פי שחלק משירותו הצבאי עשה איתן בסיירת מטכ"ל, הוא היה רחוק מתדמית הלוחם-השש-אלי-הדק. כמו יעלון, הוא נולד בקרית חיים להורים עובדי צווארון כחול, והתגייס לנח"ל. יעלון, שחזר לצבא לאחר מלחמת יום הכיפורים, אף הספיק לשרת כמ"מ תחת המ"פ איתן, אף על פי שיעלון מבוגר מאיתן בשנתיים. המסלול של בוגי מאז היה מטאורי. איתן התקדם לאט, בלי אבק של כוכבים. הוא הגיע לסיירת מטכ"ל כמפקד פלגת האימונים תחת עמירם לוין. שלא כמו יעלון, לא הגיע לפיקוד על היחידה, ונודע כקצין יסודי, שקט, עושה את העבודה ובורח מן הזרקורים.

איתן הכיר את השטחים כמו את כף ידו. הוא היה מפקד אוגדת עזה, אחריה קיבל את אוגדת יהודה ושומרון, ומשם עבר ללשכת אלוף פיקוד המרכז, כמחליפו של יעלון. אף על פי שגם הוא השתתף בדיונים במכון לחקר תורת המערכה, ואף חזר לשיחות עם אנשי המכון במהלך הלחימה, סירב איתן להתבטא על פי האופנות הצבאיות החדשות. הוא נשאר איש של פרטים, ופעל מתוך הכרה שאין דרך חדה להכריע עימות מהסוג שאליו נקלע. גם בדיונים במכון אמר לא אחת שהעימות לא ישנה דבר, ובסופו של דבר הרי יהיו כאן שתי מדינות לשני עמים. ההכרה הזאת, שעמדה בניגוד לתביעות הכוחניות של מופז, לדרישות הלא-רציונליות להכרעה של הדרג המדיני ולרוח הפרא של מפקדי השטח, הוציאה לו שלא בצדק תדמית של הססן.

דבר נוסף, חשאי וזדוני הרבה יותר, שפעל נגדו, היה מערכת יחסיו עם המתנחלים, הגורם הפוליטי רב העוצמה ביותר בשטחים. איתן ירש את יעלון, שיחסיו עם ראשי המתנחלים החלו בחשדנות והסתיימו בידידות גדולה. הקורקטיות של איתן נתפסה בעיניהם כחזרה לימי עוזי דיין, שאתו היו להם חיכוכים. חוסר ההתלהמות שלו נתפס כרכרוכיות, שלא תאמה את התביעה לתת לצה"ל לנצח – תביעה שלא עלתה מתוך שורות הצבא עצמו, אלא ממי שרצו ממנו פעולה תקיפה וכוחנית. בהדרגה החלו המתנחלים להתייחס אליו בעוינות ממש. בימים הראשונים של הלחימה אף ביקשו ממנו שלא לבוא להלוויה של הרב בנימין הרלינג, שנהרג כשפלסטינים פתחו באש על טיול של מתנחלים בהר עיבל. כשעלה שרון לשלטון גברה התחושה בקרב המתנחלים שיש להם גיבוי מן הממשלה, והם יכולים להגביר עוד יותר את הלחץ על איתן.

גם מופז לחץ, בעיקר בכל מה שנוגע לתנאי החיים של האוכלוסייה הפלסטינית. תפעיל עליהם לחץ בכתרים וסגרים, הייתה ההנחיה מן המטכ"ל. צריך לגרום להם להישבר. הוא קבע כללים חדשים: לכל כפר תהיה יציאה אחת בלבד החוצה, לא בהכרח הקצרה ביותר. שבוע לאחר עלייתו של שרון לשלטון נותקה רמאללה לחלוטין מארבעים הכפרים שבסביבתה, באמצעות תעלות ומחסומים. מפקד האוגדה בני גנץ אמר לעיתונאים, שההחלטה על הכתר אינה ביטוי למדיניות חדשה, והיא מנעה בוודאות פיגוע גדול של מכונית תופת[iii]. מאוחר יותר אמרו גורמים צבאיים בכירים, שמדובר דווקא בתגובה על פיגועי ירי, בעיקר הפיגוע שבו נרצח אריה הרשקוביץ מעפרה. זו הייתה דוגמה אחת מני רבות לדרך שבה טפטפו אנשי הצבא מידע סותר לתקשורת, שממילא לא בדקה את דבריהם ולא העמידה אותם על הסתירות שבהם. ברור היה לקצינים, שהפעולות עצמן הן לשביעות רצונו של הקברניט החדש.

בשבועות הראשונים של שרון בשלטון לא ידע איש בדיוק למה הוא מתכוון – ואולי פחות מכולם ידע זאת ראש הממשלה עצמו. שרון הצהיר הצהרות סותרות, ובהן טענה ש"אנחנו לא מבליגים, לא כל מה שאנחנו עושים אפשר לספר"  אבל היה ברור שתדמיתו עושה בשבילו את העבודה. הוא לא היה צריך לומר לצה"ל להיות תוקפני יותר; זה קרה ממילא, מתוך ההבנה של ראשי הצבא את הרוח החדשה הנושבת מירושלים. שרון בעיקר הניח לקצינים להתרוצץ בניסיון נואש להבין מה ימצא חן בעיניו. הדבר היחיד המשותף לכל התכניות שהעלו היה השימוש בכוח.

סגן הרמטכ"ל יעלון ריכז צוות שיעסוק במציאת דרכים להשפיע על ערפאת. בצוות היו חברים בין השאר ראש אגף המבצעים דן הראל ומייק הרצוג, ראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון. הם התייעצו עם מפקדת תיאום הפעולות בשטחים, ודנו בסנקציות כלכליות ובאפשרות לפגוע באישים פלסטיניים. "לא יכול להיות שאין דבר כזה, משהו שמשפיע על ערפאת"  אמר הרצוג בדיוני הצוות.

כל המנופים שהוצעו בדיוני הצוות היו מנופי כוח. כשהועלתה האפשרות לבחון גם את השפעתם של תמריצים חיוביים, ענה הרצוג שעל פי הנחת המודיעין, ערפאת אינו חותר להסדר מדיני, ולכן אין שום טעם להציע לו הליכה בכיוון שכזה. זו לא הייתה, כאמור, דעתה של חטיבת המחקר; אמירותיו של עמוס גלעד הן שהכריעו. נדמה היה שהחלפת הדיסקט הושלמה, לא רק בהכרת המציאות אלא גם בהצעות לפעולה: מעתה, ערפאת – שבדרך מקרה, היה גם שנוא נפשו של ראש הממשלה החדש – הוא מישהו שאתו ידברו רק בדרך הזרוע.

לגישה הזאת, שעמדה במרכזו של ויכוח בדמדומי שלטונו של ברק, לא נותרה שום אופוזיציה. בזה אחר זה נמוגו הקולות הרפים, שניסו לטעון שאפשר לבחון גם גישה אחרת. צמרות הארגונים – מהממשלה עצמה ועד למבצעים בשטח – נצבעו בצבע אחיד וחסר ספקות.

מתי שטיינברג, המזרחן שנהנה מהשפעה מרחיקת לכת כיועצו של עמי איילון בשב"כ, נדחק הצדה על ידי דיכטר. זה לא היה רק עניין של השקפת עולם. דיכטר, כמטאטא חדש, ביקש לסלק את תפיסת עולמו של הדור הקודם, ואתה אולי גם את כתם שיתוף הפעולה המופרז עם הפלסטינים, שבא לביטוי קשה במיוחד בפרשת קבר יוסף.

גם משרדו של מתאם הפעולות בשטחים, שבאופן מסורתי היה הצוהר הגלוי של המערכת הצבאית אל העולם הפלסטיני וסיפק תובנות מאלפות על הלכי הרוח בחברה הפלסטינית, הורחק מכל השפעה. מתאם הפעולות, אלוף יעקב (מנדי) אור, נחשב בעיני חלק מחברי המטכ"ל כמעט לסוכן כפול, מישהו שהביא לתוך המערכת שיקולים זרים ופגם בנחישותה. מאחורי גבו אמרו עליו, כך ידע אור, שהוא מייצג את הפלסטינים[iv]. סגנו, תא"ל דב (פופי) צדקה, לוחם עז נפש בסיירת מטכ"ל ואיש בעל הבנה עמוקה בתרבות הפלסטינית, הביע כבר בדצמבר 2000 ספק פומבי ביעילותה של מדיניות הכוח הישראלית. למרות יחסיו הטובים עם מופז ויעלון, לא זכה צדקה לאוזן קשבת. מאוחר יותר הואשם שהדליף לעיתונאי שהרמטכ"ל אינו חושב שצריך לגרש את יאסר ערפאת. כשפרש אור מתפקידו, היה צדקה לכאורה המועמד הטבעי להחליף אותו, אך לא כך קרה. אור וצדקה פרשו מצה"ל.

לתפקיד מתאם הפעולות בשטחים, בצעד שהדהים רבים, מונה לא אחר מאשר עמוס גלעד, והשינוי ניכר היטב. בנובמבר 2000, בעת שאור עוד היה מתאם הפעולות, השלימה מפקדתו מחקר מקיף על ספרי הלימוד הפלסטינים החדשים. המסקנה של המחקר הייתה שאין בהם הסתה לאלימות או להשמדת ישראל, והם אפילו ממתנים דברים שנכתבו בספרים הישנים, שיצאו במצרים ובירדן ומהם למדו קודם לכן בשטחים. כשנכנס לתפקידו מיהר גלעד להזמין מחקר חדש, בטענה שמסקנות המחקר הקודם לא היו נכונות. הוא אמר שיפיץ את המחקר עד לראש הממשלה, מה שהבהיר שהדרג הפוליטי יחזה בתוצאות. שלא במפתיע, המחקר החדש הצביע על הסתה מפורשת לאלימות בספרי הלימוד.

מוקד אחר של ספקות וניסיון לחשיבה אלטרנטיבית היה המועצה לביטחון לאומי, בראשות עוזי דיין. נפילתו של ברק נחשבה מכה לסיכוייו של דיין לרמטכ"לות, שממילא נפגעו בשל טינתו הגלויה של מופז. הוא היה עסוק בניסיון ליצוק תוכן במועצה, שעמדה ככלי ריק מאז הוקמה על ידי בנימין נתניהו. דיין נחשד בקרב אנשי שרון בחטא האולטימטיבי – קרבה לברק – אף על פי שיחסיו עם ראש הממשלה היוצא לא היו קרובים כפי שחשבו. אבל שרון התייחס אליו בתחילה בכבוד, שהיה שמור אצלו מבחינה היסטורית לבני משפחת דיין. משה דיין, ידע לספר מי שהכיר את שרון, הטיל עליו אימה ממש.

אבל באותה נסיעה לוושינגטון נחרץ גורלו של דיין באופן סופי. מישהו הדליף לכתב "הארץ" אלוף בן מסמך שהכין דיין, שנלווה לשרון בביקור, לקראת פגישתו הראשונה של ראש הממשלה עם הנשיא בוש. הדלפות היו החטא שאין לו כפרה בחוג ההרמטי שהקיף את שרון. דיין לא הדליף את המסמך אבל כשחזר מן הביקור נגנז הרעיון, להעביר את משרדו ללשכת ראש הממשלה, והוא עצמו הורחק ממוקדי ההשפעה.

לא רק האנשים שחשבו אחרת הורחקו, אלא גם כל תוצר מערכתי שעלה ממנו ריח של כפירה. כך קרה למחקר שהוזכר קודם, שכתב איש המוסד (ולשעבר איש אמ"ן) י', ובו קבע שהאירועים לא החלו במכוון אלא כהתפרצות זעם של השטח. המחקר של י' לא זכה לכל התייחסות של מופז, של יעלון ובוודאי לא של הממשל החדש. הוא פשוט לא התאים לתֵזה על אשמת ערפאת.

האיש היחיד שנמצא בעמדה שבה באמת מאזינים לו היה, כאמור, ראש אמ"ן עמוס מלכא. לימים הציג מלכא את עמדתו בחודשים הראשונים של הלחימה כנוגדת את התֵזה הנחרצת של עמוס גלעד; בפועל אמר באותה תקופה מכרעת דבר אחד בדיונים הפנימיים של אמ"ן ודבר אחר לגמרי בדיוני הממשלה. כך למשל בשאלת ניהול המשא ומתן תחת אש: מאוחר יותר סיפר מלכא כי כראש אמ"ן, חזר ואמר לדרג המדיני שהמדיניות האוסרת לנהל משא ומתן תחת אש היא אולי צודקת אבל לא מעשית. אלא שאיש מהנוכחים בדיונים ההם אינו זוכר שאמר דברים ברוח זו.

דבריו ליד שולחן הממשלה לא קראו תיגר על איש, בוודאי לא על מה שנתפס שעמדתו של ראש הממשלה. וכך, כשכולם מנחשים מה אריק רוצה והמכנה המשותף שהם מגיעים אליו הוא שאין ספק שמי שיפנה לכוח לא יטעה, לא נותרה אוזן קשבת לכל ניואנס אחר.

כאיש ארגון מסודר, העביר חסון דיווח על שיחתו עם רג'וב, והאמירות הנחרצות של ראש המודיעין המסכל וברגותי בעניין פעולה נגד הטרור אם יהיו מחוות ישראליות הולמות, לבכירים במשרד ראש הממשלה. אלא שהאנשים שלהם דיווח, אף על פי שנשאו בתפקיד רשמי, לא היו חברי חוגו הפנימי של שרון. בחוג הזה היה חסון מחוק: הוא היה שריד לימי ברק, האיש שנשא ונתן עם פלסטינים ומצרים עבור ראש הממשלה הקודם והיה חבר במשלחת לקמפ דייוויד. ספק גדול אם מישהו מאנשי שרון ראה בדברים בשורת גאולה, אבל ודאי שלא רצה בה מפי חסון. ספק גדול גם אם אי פעם הגיע המסמך לידיו של ראש הממשלה עצמו, ואם זכה לעיון של ממש.

אחרי כמה ימים הגיעה תגובה: ראש הממשלה, נאמר לחסון, אינו רוצה שיתעסקו בעניין הזה. באותו יום הודיע חסון על כוונתו לפרוש משירות הביטחון הכללי.

קשה לטעון ששיחה אחת עם רג'וב, שאמנם עמד בראש מנגנון רב השפעה אבל באותה עת כבר לא היה קרוב אצל אוזנו של ערפאת כבעבר, הייתה עשויה כשלעצמה לשנות לחלוטין את מסלול האירועים. גם האמירות של רג'וב וברגותי בשיחה עם חסון, ואת הטענה שבכוחם להכריח את ערפאת לצעדים של ממש נגד הטרור – לא כל שכן.

אבל הידיעה הזאת, שכללה אמירות מפורשות מפיהם של ראש התנזים ומפקד הארגון החזק ביותר ברשות הפלסטינית, לא זכתה לשום בדיקה של ממש. באווירה ששררה באותם ימים בצמרת צה"ל ובמשרד ראש הממשלה לא היה שום סיכוי לבדיקה כזאת.

כעבור פחות מחודשיים[v], ירה כוח צה"ל אש, לרבות פגזי טנק, לעבר ביתו של רג'וב ברמאללה. לטענת החיילים נורתה אליהם אש קודם לכן מכיוון הבית. לא ברור כמה מן החיילים בשטח ידעו שמדובר בביתו של מפקד המודיעין המסכל, אבל ברור שהמפקדים, שאישרו את הירי, ידעו.

הפגזים האלה הרסו לא רק את הג'קוזי המפואר בביתו של רג'וב, אלא גם את היחסים עם בן השיח הבכיר ביותר שהיה לישראל בגדה. רג'וב ההמום התקשר לראש השב"כ, וצעק בטלפון, "אתם רוצים להרוג אותי?" דיכטר נשאר אדיש. מבחינתו, היחסים עם רג'וב היו משהו שעבר זמנו. "אם היינו רוצים, לא היית מדבר אתי עכשיו" השיב בגסות. סגן הרמטכ"ל יעלון, שגם הוא הכיר את רג'וב היטב וידע שידיו וידי ארגונו נקיות מטרור, היה גס לא פחות. שיעבור דירה, אמר על רג'וב. למה בכלל הוא שם את הבית שלו ליד צומת איו"ש?

מאותו יום, ולמעשה עוד חודשיים קודם לכן, היה ברור לגמרי שכבר לא יתנהל משא ומתן תחת אש. במקום זה, תהיה אש.


[i]  22.3.01.

[ii]  בנובמבר 2001 אמר גלעד בפסטיבל לתקשורת ולטלוויזיה בראש פינה: "התקשורת הישראלית משרתת את הטרור, חושפת סודות צבאיים ומבצעיים, מעוותת את המציאות לטובת הצד השני ואין לה קווים אדומים." ב-18.2.03, כמסביר לאומי לקראת המלחמה בעיראק, אף טען ש"סדאם למד איך לפגוע בישראל מתוך עיתון ישראלי. יש כאן פטפטת חולנית שמסכנת את ביטחון המדינה".

[iii] ריאיון ל"מעריב", 16.3.01

[iv]  בריאיון הפרישה שלו אמר אלוף יעקב (מנדי) אור לעיתונאי עמוס הראל ב"הארץ", 12.7.01: "מי אמר שצריך תמיד לדפוק על השולחן? דעתי הובעה בכל הפורומים. עזרנו למנוע הידרדרות בלתי מבוקרת. צריך להבין שאנחנו בעימות ארוך מאוד וחשוב לזכור שיש בו מחר. אני גאה כשאני אומר דברים, אפילו אם אני עומד לעתים לבד."

[v]  20.5.01

תגובה אחת על “פרק 5 – מחליפים דיסקט

  1. שוע

    "שלא במפתיע, המחקר החדש הצביע על הסתה מפורשת לאלימות בספרי הלימוד."
    או שיש כאן הונאה ישירה מצידו של המחקר החדש, או שהוא צודק. זה לא ממש דבר שפתוח לפרשנויות. אם מישהו אחד לא מוצא, והשני כן מוצא; אז ברור שהשני צודק, והראשון לא חיפש טוב. האפשרות האחרת היא שמחבר המחקר השני פיברק פיסקאות במודע (או שמחבר המחקר הראשון התעלם מפיסקאות במודע).
    בכל מקרה זה נראה כמו מחלוקת שניתן לבדוק בקלות ולהכריע בה מי צודק, עד שלא ברור איזה מן מקום יש למחלוקת כזאת בכלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.