פרק 6 – הגידו כן לזקן

באמצע שנת 2000, לא היה דבר רחוק יותר מאריאל שרון בן ה-72 מאשר הסיכוי שיום אחד יהיה ראש ממשלה. הוא אמנם היה יו"ר הליכוד, המפלגה שאחזה בשלטון ב-16 מתוך 23 השנים הקודמות. אבל היה קשה למצוא אדם שיהמר על סיכוייו לעשות יום אחד את הדרך ממצודת זאב השוממת ועד למרכז הכוח בירושלים. אפילו חברי חוגו האינטימי של שרון, ובהם מקורבו הוותיק אורי שני ובנו עמרי, אמרו בגלוי שחבל על הזמן. ביבי נתניהו, חשבו, רק מחכה ליום שבו יוכל לחזור, ואם רק ירצה בכך ייקח את הבחירות הפנימיות בליכוד דרך הפקס. לאריק פשוט אין סיכוי.

מה שהיה לשרון בשפע היה זמן. עיתונאים שטרחו לסור אליו, לעתים קרובות בהזמנתו שלו, ידעו שהם יכולים להישאר כמה שירצו. הם גם ידעו שפרט לחברתו של שרון – איש אדיב ומנומס, בעל חוש הומור דק וזיכרון מופלג – יזכו גם להרצאה הקבועה שלו. בשלב מסוים יפרוס יו"ר הליכוד מפה על השולחן ויראה להם את תכניתו: שלושה קנטונים פלסטינים בגדה, מנותקים זה מזה על ידי צירים בשליטה ישראלית ומופרדים מן הקו הירוק ומן הירדן בשתי רצועות ביטחון עבות. כששאל העיתונאי החצי-מפוהק את שרון אם יימצא פלסטיני שיהיה מוכן לדון בתכניתו ברצינות, זכה תמיד לאותה תשובה: הם יודעים שמילה שלי היא מילה, אמר האיש שהערבים זיהו אותו יותר מכל אדם עם הכיבוש וההתנחלות. יהיה להם קשה, אבל אני אעמוד בכל מה שנסכם.

לא פעם הרחיק שרון עם המבקר עד למעלית של מצודת זאב. זה לא היה כדי להראות לו את המעלית עצמה, שהחזרתה לכשירות נחשבה לאחד מהישגיו העיקריים מאז ירש את נתניהו שנה קודם לכן, אלא כדי למשוך עוד קצת זמן. תבוא מתי שתרצה, היה שרון אומר. אולי ניסע לסיור בשטח. אף אחד לא מכיר את השטח כמוני.

כעבור חצי שנה היה שרון ראש הממשלה, ברוב שכמוהו לא ידע ראש ממשלה ישראלי מאז ימי דוד בן-גוריון.

יותר מחצי מאה, מאז היה רב סרן צעיר בראש יחידה שנודעה במספרה בלבד, אריאל שרון הוא דמות לאומית במדינת ישראל. רק שמעון פרס דומה לו באריכות ימים ובשרידות פוליטית. שרון הוא האיש שבעזרתו ניסחו דוד בן-גוריון ומשה דיין מחדש את ערכי הלחימה של צה"ל, אם כי הוא עצמו לא הגשים רבים מערכים אלה בגופו: הוא חינך לתחקיר נוקב ולדיווח אמת, אבל בן גוריון עצמו שאל פעם אם נגמל שרון מאי-אמירת אמת; הוא יצק ב-101 ובצנחנים ערכים של הסתערות, חתירה למגע וניצחון, אם כי מוטה גור ז"ל ואחרים האשימו אותו לא פעם בחוסר אומץ לב. הוא ללא ספק היה המצביא המקורי והנועז ביותר של ישראל, איש חסר מעצורים ואדיש כמעט לאפשרות הכישלון.

הוא ניהל את הקרב האוגדתי המרשים באום כתף, הכה בטרור בעזה בראשית שנות השבעים ופיקד על הצליחה רבת התהילה ביום הכיפורים, אם כי חלקו במלחמה ההיא שנוי במחלוקת עד היום. הוא הקים את הליכוד, היה אביר ההתנחלויות ופינה את ימית באכזריות הרסנית, הוביל את ישראל למלחמה הכושלת בלבנון, גורש מתפקידו על ידי ועדת כהאן. נדמה שהיה שנגזר עליו לראות את היעד הנכסף של ראשות הממשלה מנגד, ולא להגיע אליו לעולם.

בשנות התשעים חדלו אפילו אלה שנטרו לו על לבנון, על חלקו במפעל ההתנחלויות ועל היותו סמלה של ישראל הכוחנית לראות בו איום של ממש. "הבולדוזר שפך מנוע" כתב העיתונאי יוסי ורטר כמעט עשור לפני ששרון היה לראש ממשלה. באותה עת, והרבה לאחר מכן, זו הייתה אמירה מדויקת לגמרי. אהוד אולמרט, שלא היה מעז להיכנס לעימות אישי עם שרון בשנות העוצמה שלו, אמר עליו בפומבי שאבד עליו הכלח, וכולם בישראל יודעים שלעולם לא יהיה ראש ממשלה[i].

איזה שרון נכנס, בעקבות תאונה פוליטית לא חזויה, ללשכת ראש הממשלה? החידה הזאת מלווה את ישראל מאז הביס את אהוד ברק בהפרש של 25% בבחירות המיוחדות ב-2001. זה לא היה הבולדוזר ההרסני, האיש שעצם כניסתו לחדר הייתה מעבירה זרם חשמלי בגוום של הנוכחים. זה לא היה מי שהעיתונאי יעקב ארז נהג לכנות "צחור השיער, שפניו פני אל יווני". זה לא היה האיש שאיים פעם על סגן ראש הממשלה יגאל ידין ש"יפשיט אותו עירום ועריה"  לא האיש שאמרו עליו שיקיף את משרד ראש הממשלה בטנקים. אם כבר, הוא הגיע למשרד בטרמפ.

במארס 2000 איבד שרון את אשתו האהובה לילי, שנפטרה ממחלת הסרטן. הוא עצמו עבר ניתוח בשל היפרדות רשתית בעין, וגם שמיעתו נחלשה. למי שהתעניין בבריאותו נהג שרון לומר שבמשפחתו, כולם נשארים בריאים עד גיל שיבה וש"לחץ הדם שלי הוא כמו של תינוק". אבל זה עשרות שנים נשא עליו משקל עודף, שהשפעתו ברורה גם על הרגשתו הגופנית של אדם בריא. התחושה הכללית, גם של מקורבים ומעריצים, הייתה שהאנרגיה העזה שאפיינה את שרון מאז ומתמיד פשוט נעלמה. המאבק הממושך והקשה של לילי, לרבות טיפולים בחו"ל, התיש אותו מאוד. מת מהלך, כינה אותו אדם קרוב באותם ימים.

הוא היה, ללא ספק, איש מנוסה ביותר, אדם שידע להקסים ולתת לבני שיחו תחושה של שותפות – דבר שקודמיו נתניהו וברק נכשלו בו כישלון חרוץ. לעומת זאת, שרון היה גם ציניקן, אדם שהכיר כל חולשה אנושית וידע שיוכל לסמוך עליה בבוא העת. עוד בימיו בצבא נודע שרון כחובב גדול של סכסוכים אישיים, אדם המסוגל להקדיש זמן ומחשבה לדרכים יצירתיות להקניט ולהציק. עם הזמן התחדדה התכונה הזאת בכוח הגיל והניסיון, ונוספה לאמונה העזה בצדקתו ולתחושה התמידית שמישהו עושה לו עוול.

אבל מי היה, מה רצה, איזה חזון היה לו בשעה הרעה ההיא, כשישראל מצויה כבר חצי שנה במלחמה ועומדת בפני מתקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדותיה? איך חשב להביא שלום וביטחון, מה הייתה "התכנית המדינית" שאותה סירב בעקשנות לגלות מהי, איך התכוון להוציא את עמו (בעיני שרון ישראל הייתה תמיד מוצב קדומני של העם היהודי כולו) מן המצר? איש לא ידע, איש לא שאל.

מערכת הבחירות שניהל הייתה עמומה, נקייה מכל מסר של ממש, רדומה להפליא. כל ניסיונותיו של ברק לגרור אותו לוויכוח של ממש, לקלף ממנו את תדמית הסבא החביב המשקיף על טלאיו בחווה, עלו בתוהו. שני נכסים היו לשרון במהלך הקמפיין: יאסר ערפאת ואהוד ברק. עם נכסים כאלה איש לא היה מסוגל להפסיד, אבל בניגוד לביבי וברק, שרון גם הכיר במציאות הזאת. הוא לא הישלה את עצמו שכוחו ועוצם ידו, הפופולריות שלו וקסמו האישי הם שעשו את הטריק.

נתניהו וברק, שני אנשים דומים בחשדנותם ובחיבתם לחשאי, למסובך ולעוקף, פיזרו לתקשורת – איש איש בתורו – סיפורי אגדות על צוותים חשאיים שפעלו עבורם, "צוללות" ושאר אגדות אורבניות. השתמע מהן שליד המועמד (ואחר כך ראש הממשלה) הדיגיטלי והמבריק פועלות קבוצות סודיות, רבות כישרון ומתואמות היטב. אחר כך התפוגג הערפל, ונחשפו לשכות מסוכסכות, סדר יום מבולבל ומנהיגים שלא הצליחו לנהל אפילו את הקרובים להם ביותר. אם היה לשרון סוד כלשהו להצלחה, הוא נבע מדבר שקוף לגמרי: הוא הקיף את עצמו באנשים נאמנים באמת, ושמע לעצתם באופן כמעט מוחלט.

במובן זה היה שרון דומה לבן דורו יצחק רבין: הוא היה חשדן אגדי ("כשאריק רוצה להעביר כסף מכיס לכיס הוא לוקח רכב של ברינקס" נהגו מקורביו לומר, ולא התכוונו לרמוז שהוא קמצן), שנהג להעביר מועמדים לתפקיד עוזריו מבחני נאמנות: לגדעון סער, או לדוברו בקדנצייה השנייה אסי שריב, ערך מבחן מיוחד למניעת הדלפות (הדלפות, כאמור, שנואות עליו במיוחד). הוא העביר להם ידיעות מוטעות, ועקב כדי לראות אם הן מגיעות לעיתונאים… לא פעם שלח מישהו ממקורביו הוותיקים לבדוק את היועץ הצעיר ולדווח. אבל במי שעבר את המבחן נתן אמון אמיתי ושמע לעצתו בנושאים שחשב שהאיש מבין בהם. המקורבים השיבו לו כגמולו בעבודה מסורה ונטולת אינטרסים.

שרון לא הביא שיטות עבודה אמריקניות וניהול קמפיין מהסרטים. הוא הקיף את עצמו, כפי שעשה תמיד, בחבורה קנאית של אנשים, שהנושא היחיד בסדר היום שלהם היה הצלחתו, ובראשם בניו עמרי וגלעד וחבריו אורי שני וראובן אדלר. שני ואדלר היו אלה שתפרו את בחירתו ליו"ר הליכוד, עוד לפני תבוסתו של נתניהו מול ברק: הוא יהיה רק ראש סמלי, אמרו ללימור לבנת וסילבן שלום, שרצו לחקות את מעשה ביבי מ-1992 ולקפוץ על ההנהגה אחרי ההפסד הידוע-מראש בבחירות. אתם תנהלו את העסק באמת. הם ידעו שאיש אינו רוצה באמת להיות הראש המוכתר של מפלגה שאיבדה מחצית מכוחה, ולעמוד יום יום מול הציבור הלא-קטן בליכוד שעדיין שמר לנתניהו אמונים וראה בו מלך מודח.

אחר כך הלכו המקורבים אל שרון עצמו. בשיחה נכח גם חברו הקרוב של שרון אריה גנגר, העתיד למלא תפקיד מרכזי בקשר בינו לבין הנשיא בוש שנתיים מאוחר יותר. חשוב שאורי יהיה מנכ"ל הליכוד, אמר אדלר.

שרון הנהן.

אני אקבל את זה רק אם אתה תתנהל אחרת לגמרי, אמר שני. המשמעות של דבריו הייתה ברורה: רק אם תעשה מה שאנחנו נאמר.

שרון הנהן.

בחודשים הבאים, בעוד ברק מנסה לעשות היסטוריה ב-15 חודשים ונתניהו עושה כסף בחו"ל, קבעו המקורבים את סדר היום של שרון מהחל ועד כלה. הם הרחיקו ממנו מקורבים ותיקים, כמו מנהלת לשכתו הוותיקה שרה הרמן ובשלב מאוחר יותר גם יועץ התקשורת שעיה סגל. הם אסרו עליו להרבות בנסיעות (שרון הוא חובב ידוע של קפיצות לחו"ל), קבעו איפה ייפגש עם אנשים, זעמו כשחרג מההנחיות.

היועץ האסטרטגי אייל ארד, האיש שיותר מכל אדם אחר סייע לנתניהו לעלות לשלטון (נתניהו לא לקח איתו את ארד ללשכת ראש הממשלה ומאז יש בינו לבין ביבי קרע בלתי ניתן לאיחוי), קיבל את רוב ההחלטות התקשורתיות. שרון שיתף פעולה: בחלקה נבעה הצייתנות הזאת מאמונה שאכן מדובר בבעלי מקצוע, שיש לתת להם לפעול. בחלקה מן העול הנפשי הקשה של הטיפול בלילי, ובחלקה מחולשה סתם. עשרים שנה לפני כן, ספק גדול אם שרון היה כה קשוב אפילו לאנשים שסמך עליהם לחלוטין. בימי אריק מלך ישראל, גם האנשים האלה היו לא יותר מבני לוויה נעימים, נותני שירותים ושותפים לתחושה ששרון אינו נמצא במקום שהוא ראוי לו. עכשיו היה שרון מוכן לא רק לשמוע אותם, אלא גם להקשיב להם.

האמביציה העצומה שלו נשארה בשלה: הוא רצה להיות ראש ממשלה, קודם כול מתוך האמונה שאף אדם אחר אינו יכול להנהיג את ישראל כמוהו. רק אני אדע לקבוע את גבולות הקבע של ישראל, אמר פעם אחר פעם למקורביו. אם לא אני, תהיה פה חזרה לגבולות 1967. הוא ראה את עצמו כשריד אחרון לדור שעבר את כל המלחמות ועמד בכל המבחנים, ולכן רק הוא מצויד בשילוב הנכון של ניסיון וחוסן הנחוצים לישראל.

מלבד זאת בערה בו התשוקה לתקן את העוול ההיסטורי שנגרם לו, לתחושתו, פעם אחר פעם: השיקולים הפוליטיים, שלטעמו הם שמנעו ממנו להיות רמטכ"ל; בגידת השמאל, שהדיחה אותו ממשרד הביטחון; נכלוליהם של נחותים ממנו, שחשפו אותו להשפלות מצד אנשים שבז להם כגון נתניהו. מצד שני, התפתחה בו מידה מספיקה של הכרה בחולשתו כדי שיקשיב לעצות וימלא אותן.

הוא נשאר חסר מעצורים ועכבות ביחס לעצמו. זו הייתה הגישה שהביאה אותו להסתבכויות, שסופן בחקירות משטרה בענייני מימון בחירות ובפרשיות אחרות. ההסתמכות על אנשים אחרים גם הייתה דרך של העברת אחריות: היא אפשרה לו אחר כך לומר, למשטרה ולציבור, שלא ידע באיזו דרך השיגו בניו את הכסף ששימש להחזרת החוב עבור מימון הקמפיין שלו לראשות הממשלה. שרון לא חש כל בושה אף להצהיר דברים שלשכל הישר היה קשה להסכין עימם, כגון שבנו גלעד קיבל סכומים אגדיים מאיש העסקים דוד אפל כי הוא "כלכלן מצוין". הוא היה אריק אחר, במידה רבה, אבל אריק הישן הציץ מדי פעם.

עוד הבדל גדול אחד הפריד בין שרון לנתניהו וברק: הוא נתן לאנשיו גיבוי, גם כשפישלו. הטעות הגדולה ביותר של עמרי ושני הייתה תוצאה צדדית של המאמץ לבנות שרון חדש. במסגרת זו נפגש שרון עם עיתונאים, לרבות עיתונאים שהיה לו אתם סכסוך רב שנים. אחד מהם היה נחום ברנע.

שני ועמרי נפגשו עם ברנע בתל אביב, להכין אותו לפיוס הגדול. הם שני אנשים כבדי גוף, מחוספסים, חובבי שיחה. במהלך הפגישה כינו את תומכי הליכוד – כפי שעשו לא פעם בעבר – "אינדיאנים". ברנע פרסם את הכינוי בטורו השבועי.

המהומה הייתה גדולה. שני כתב מכתב התפטרות פורמלי אבל ביקש להישאר, הוא ועמרי שרפו את קווי הטלפון. במשך שתים-עשרה שעות ניהלו מרתון שיחות פיוס עם חברי המרכז. שרון, לעומת זאת, נשאר כמעט משועשע. אני מקווה שאתם לא מתכוונים לעשות עוד שגיאות, אמר לשניים, בהתייחסות אירונית לאזהרות החוזרות ונשנות שלהם שלא יעשה שגיאות. הפרשה, כפי שקורה לרוב, גוועה מאליה.

ועדיין, שרון לא האמין שאכן יש לו סיכוי להיות ראש ממשלה. לפגישות האחדות עם ברק הלך בנפש חפצה: הוא העדיף להיות שר בכיר אצל ברק, שהוא עצמו עשה אותו לאלוף הצעיר בצה"ל ב-1981, מאשר להתמודד עם נתניהו, שאותו תיעב. הסקרים גם אמרו שאין לו שום סיכוי בהתמודדות כזו: בקרב תומכי הליכוד, נתניהו הוביל ברוב של כמעט פי ארבעה. פגישות האחדות עצמן התאדו בסבך הנפתל שבמוחו של ברק, לא לפני שהצליח להעליב גם את שרון: יו"ר הליכוד, שבניגוד לברק (ולנתניהו) מקפיד על לוח הזמנים, חיכה לא אחת יותר משעה לראש הממשלה. שרון, כדרכו, שתק וזכר.

הוא המשיך להתנהל כסב משועשע, שהכול כמעט אינו נוגע אליו. זו הייתה עצה של מקורביו, והיא כללה גם מקרים שבהם עלבו בו אישית. כשכינתה אותו עיתונאית "סנילי", אמר לו ראובן אדלר שהכינוי דווקא מצוין עבורו. ככה, אמר אדלר, יפסיקו לפחד ממך.

במרכז הליכוד ערב בחירות 2001, כשתומכי נתניהו החרישו אוזניים בקריאות "ביבי, ביבי", שרון לא צעק למיקרופונים כמו פעם, אלא התבונן בהם בחיוך דק. הלך הרוח הזה עזר לו יותר מכל תכנון: האמירה המוזרה שלו שאם יהיה ראש ממשלה יקים ממשלת אחדות שבה יהיו ברק וביבי סגניו, נפלה לארץ מבלי להשאיר סימן. אבל המחזה שנחקק בזיכרון היה של שרון המחויך, שלמשמע התביעות להחזיר את נתניהו להנהגה הגיב ב"גם ביבי, גם ביבי" אירוני. לציבור, שמאס בסיפורי הגאונות ובהתנהלות-הכוכב-העליון של נתניהו וברק, נראה לפתע שרון כמו חזרה ברוכה לעולם של פעם.

ואז קרה הנס. נתניהו, שבלי ספק היה מביס את שרון בבחירות המקדימות וגובר על ברק בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, החליט שלא להתמודד. הוא טען שאין שום טעם להיות ראש ממשלה מול כנסת, שבה היו לליכוד 19 מנדטים בלבד והרכבת ממשלה יציבה הייתה בלתי אפשרית. ברק, כאמור, היה מפסיד בבחירות האלה לכל אדם, פרט לערפאת. שרון הפך פתאום לאיש שיהיה ראש ממשלה – יותר כמו צ'ונסי גרדינר, הגנן שהפך לנשיא בספר "להיות שם" של יז'י קושינסקי, מאשר כמו אריק מלך ישראל של פעם.

למה פרש נתניהו? אנשי שרון טענו שלא לציטוט שהם עצמם, בסידרת תרגילים פוליטיים והונאות, ניצלו את חשדנותו המופלגת של נתניהו ונטייתו לראות שחורות. זהו הסבר בלתי מספק בעליל – בסופו של דבר, ברור שנתניהו פשוט טעה, טעות שהתחרט עליה מרה לאחר מכן. לאנשי שרון הייתה השפעה גדולה בהרבה על סילוקם של איומים משניים, ובראשם סילבן שלום ומאיר שטרית, שביקשו גם הם להתמודד על הבכורה. עם שלום כרת שרון ברית כתובה, בצעד נדיר עבור שני פוליטיקאים. הם חתמו על הסכם, שלפיו יזכה שלום בתפקיד הבכיר של הליכוד בממשלה – שר האוצר, אחרי שהביטחון והחוץ הלכו למפלגת העבודה – ובשותפות בקביעת השרים. כל מה שנשאר לשרון היה לא לעשות שגיאות, ולחכות.

עד כמה הייתה מערכת הבחירות שלו תרגיל בלא-כלום יעיד הסיפור הבא: כמה שבועות לפני הבחירות נפגש שרון עם בכירי "ידיעות אחרונות" (עיתון שכתב בו מדי פעם טורים פובליציסטיים בשנות ה"בולדוזר בלי מנוע" שלו; כשהיה מתקשר לעורך העיתון משה ורדי, נהג שרון לפתוח את השיחה ב"שלום, מדבר כתבך מהדרום"). לאחר שדיבר על "תכניתו המדינית" (ושוב לא פירט) ועל כך שיביא ביטחון ושלום, נשאל שרון מהי השקפת עולמו הכלכלית. במערכות בחירות אחרות, בזמנים אחרים ומול יריבים אחרים, מדובר כמובן בנושא ראשון במעלה בחשיבותו.

לא אתחמק, ענה שרון. הדבר החשוב ביותר בכלכלה הוא התשתיות, והדבר החשוב ביותר בתשתיות הוא החינוך. ואומר לכם למה אני מתכוון במילה "חינוך": לא מזמן נתקלתי בספר לימוד לכיתה ט', ובו פרק על פעולת קיביה. וכאן פצח שרון בהרצאה ארוכה על פעולת קיביה, מבצע התגמול המפורסם מאוקטובר 1953, שפיקד בו על כוחות 101 והצנחנים ונהרגו בו שישים ותשעה בני אדם, רובם אזרחים.

השיחה הזאת פורסמה. העיתונאים כתבו ששרון מתחמק. כולם תהו מה עומד מאחורי המסכה האטומה של האיש עם הטלה בידיים. אבל כאמור, מנגד עמדו ברק וערפאת, וזו ממש לא הייתה תחרות.

פעם אחת נסדק המעטה של שרון, ודווקא ממנה אפשר ללמוד כמה לימד את עצמו משמעת לקראת מערכת הבחירות. בהופעה בתיכון "אשל הנשיא" בבאר שבע האשימה אותו תלמידה בת 16, אילאיל קומיי, בהלם הקרב שנגרם לאביה במלחמת לבנון. "אתה גרמת לי שש-עשרה שנים של סבל" הטיחה בשרון[ii]. שרון איבד את שלוותו. "פרס ורבין הם שהכניסו את ישראל ללבנון" אמר. "אני תבעתי כבר באוקטובר 1982 לצאת משם".

"פורום החווה" של היועצים הקרובים, הפעם בהרכב אדלר, ארד וגלעד שרון, נזעק. שרון נקרא לישיבה במשרדו של אדלר, והחבורה עברה אתו שוב ושוב על המסרים ודרכי ההתמודדות עם שאלות מכשילות מעין אלה. אסור לך לדבר בשום אופן על לבנון, אמרו לשרון. להופעה הבאה שלו בבית ספר, בתיכון חדש בתל אביב, הגיעו נציגי הפורום, להשגיח על אריק שלא ימעד שוב.

ההתאפקות שלו בעניין לבנון היא ההמחשה הטובה ביותר עד כמה היה שרון מוכן להאזין לעצת יועציו. בשני העשורים הקודמים ניהל שרון בגין המלחמה ההיא שני משפטי דיבה. כל אזכור שלה היה גורר אותו להרצאה, שאורכה היחסי לעומת הרצאתו על קיביה היה כיחס בין אורכה של מלחמת לבנון למשכו של "מבצע שושנה". הפעם, שרון בלע והסכים. למרות כל ניסיונות הפרובוקציה של קמפיין ברק, כולל מודעה בערבית שהשתמעה ממנה אחריות ישירה של שרון לטבח בסברה ושתילה, לא הצליח ראש הממשלה ברק להעלות את לבנון לסדר היום.

שרון של הקמפיין לראשות הממשלה היה אפוא שרון החדש: ממעט להתבטא, עמום, קשוב ומציית לעצת יועציו. מי שכונה "האיש שלא עוצר באדום"[iii] היה בראשית 2001 לאדם, שגם באור הירוק שאל את מי שלידו אם מותר לחצות.

אבל שלושה חודשים קודם לכן, ברגע מגדיר אחד, זה היה שרון הישן לכל פרטיו ודקדוקיו: מתריס, תוקפני, מסרב להכיר בתוצאות מעשיו. בסיפור עלייתו של אריאל שרון להר הבית ב-28 בספטמבר 2000 חברו התכונות האלה של שרון להתעלמותו של ברק מן המציאות, ובראו את הגפרור שהצית את העימות[iv].

הרעיון היה של ארתור פינקלשטיין, יועץ הבחירות האמריקני שקיבל בישראל מעמד אגדי אחרי ניצחונו של נתניהו ב-1996, והפעם הצטרף לצוות שרון. מן הסקרים עלה שירושלים היא נושא טעון, לב הקונסנסוס הישראלי. ברק לא הכשיר את הלבבות לוויתורי הנייר שעשה בקמפ דייוויד בעניין הריבונות בעיר: לו היה משיג הסכם, ייתכן בהחלט שהחזון של סיום הסכסוך היה גורם לרוב הישראלי לבלוע את עניין ירושלים. אבל גם לשבור את הטאבו על ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לנצח נצחים, וגם לא להביא בסופו של דבר שלום – זה כבר היה יותר מדי.

אולי נעמיד אנשים עם לפידים על חומות ירושלים, הציע פינקלשטיין. החברים האחרים בחוג הסגור התנגדו. בסופו של דבר הוחלט לבקר בהר הבית.

כאמור, לא התקיים שום דיון מקדים בביקורו של שרון, למרות האזהרות שהשטח רווי באדי דלק, ודי בניצוץ אחד כדי להביא להתלקחות. ברק לא רצה להצטייר כמי שמונע מראש האופוזיציה להתבטא. איש מאלה שטענו אחר כך שידעו הכול מראש לא אמר שזה עלול להיות בדיוק האירוע רווי הרגשות שערפאת מחכה לו, שעליו דיבר עמוס גלעד שלושה חודשים לפני כן. שרון חיכה שברק יגיד לו כן או לא. ברק לא אמר לא.

היחידה לאבטחת אישים בשב"כ נכנסה ללחץ. אנשיה דיברו עם שרון, וביקשו ממנו שהביקור בהר לא יימשך יותר מעשר דקות. בסדר, אמר שרון, אבל ממש לא התכוון. נהיה שם ארבעים וחמש דקות, לחש באוזנו של אורי שני. אחרת, העסק לא שווה כלום. עמרי שרון, שניחש לאן פניו של אביו והתנגד לביקור, סירב להשתתף בסיור.

שרון עלה להר, מוקף מעגל של מאבטחים. הוא ידע היטב, שבשיחה מוקדמת בין שלמה בן עמי לג'יבריל רג'וב אמר ראש הביטחון המסכל בגדה, שאם שרון לא יתקרב למסגדים שעל ההר יהיה אפשר להעביר את הביקור בשקט[v]. למרות זאת, ניסה כל הזמן למשוך לכיוון המסגדים. ממול נערכו אנשי כח 17 של הפת"ח. בין שרון ומאבטחיו לבין הפלסטינים חצצו שוטרי מחוז ירושלים. לא פחות מ-1500 מהם עסקו באבטחת הביקור.

הדקות חלפו. שרון, שדרכו אל המסגדים נחסמה, התקשה לראות מעבר למעגל המאבטחים, שרובם היו גבוהים ממנו. מדי פעם פסע בכיוון מסוים, וכל המעגל שסביבו נע לשם בבהילות. בסופו של דבר הגיע אל הפינה הדרומית-מזרחית, ששם הצטופפו אנשי כוח 17 על גרם מדרגות ומנעו מעבר. כמה מן הפלסטינים נפלו במורד המדרגות בגלל הדוחק. אם יפלו עוד, יהיה פה דם, אמר מפקד מחוז ירושלים יאיר יצחקי לשרון. שרון שינה כיוון.מאחוריו החלו מהומות, בהשתתפות כאלף פלסטינים. שלושים שוטרים נפצעו, ח"כ אחמד טיבי שבר את ידו. לשרון, ברדתו מן ההר, היה מסר אופייני: "זכותו של כל יהודי לבקר בהר הבית. לא יכול להיות מצב שיהודי לא יוכל לבקר בקודש הקודשים. אני מצטער שבמהלך הביקור היו נפגעים, אך היה צריך לקיים אותו[vi]".

למחרת היום, לאחר תפילות יום השישי, פרצה האש.

אחרי ניצחונו המכריע על ברק ניהל שרון את המשא ומתן על ממשלת האחדות  בתבונה וביעילות. הוא נתן לאחרים לעבוד, והשתמש היטב במעמדו, ובידיעה שהאיש המרכזי שמולו, שמעון פרס, חפץ להיכנס לממשלה יותר מכל דבר אחר. מה שנתניהו תיאר כמצב פוליטי בלתי אפשרי נעשה בסיס לממשלה רחבה, שהחזיקה מעמד כמעט שנתיים, אף על פי שסיעתו של ראש הממשלה הייתה בת 19 מנדטים בלבד.

ימיו הראשונים של שרון כראש הממשלה התאפיינו בבלבול ומבוכה, בלתי נמנעים כנראה עבור כל אדם שחיכה למשהו שנים כה רבות, כבר נואש להגיע אליו ופתאום מצא את עצמו מוטל אליו כמעט במקרה. לעומדים לידו היה נדמה, שבכל פעם שמישהו קורא לו "ראש הממשלה" שרון מסתובב אחורה לראות אל מי מדברים.

כנהוג בממשלות ישראל, חילופי השלטון לא היו מסודרים. המזכיר הצבאי גדי אייזנקוט, מבעלי התפקיד היחידים שנשארו מימי ברק, נאלץ להדריך את אנשי שרון בנוהל הבסיסי של הלשכה. לכך נוספה החשדנות המפורסמת של ברק. ראש המוסד אפרים הלוי, למשל, הגיע כדי לתדרך את שרון, ערב כניסתו לתפקיד. ברק הנזעם התקשר לאייזנקוט, ותבע לדעת מי אישר להלוי להיפגש עם שרון, כאילו אין זה אך טבעי שראש המוסד ייפגש בהקדם עם מי שעתיד לקבל החלטות.

אורי שני, המכיר את שרון עוד משירותו הצבאי, ניהל את הלשכה כבוס לכל דבר: למשל, הוא השאיר על מקומה את מרית דנון, מזכירת ראש הממשלה, אף על פי ששרון רצה להחליפה. אתם לא נותנים לי אפילו לבחור מזכירה, התלונן שרון, אבל קיבל עליו את הדין. הוא גם לא מחה כשאמר לו שני שלא יהיה לו עוד מכשיר טלפון סלולרי. שיחה עם ראש הממשלה, פסק שני, תתקיים רק בנוכחותו מזכיר צבאי או יועץ מדיני, שיקליטו אותה.

ואם כבר יועץ מדיני, גם כאן קיבל ראש הממשלה תכתיב. האיש שבחר, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ איתן בנצור, לא נשא חן בעיני שני, שהורה לא להרשות לו, פשוטו כמשמעו, להיכנס ללשכה – אף על פי שכבר יצאה הודעה רשמית על מינויו. שרון נענה לכל קביעה של מקורביו, בידיעה שהוא זוכה גם מהם לנאמנות נטולת אינטרסים אחרים. התוצאה הייתה לשכה שונה בתכלית מימי נתניהו וברק הסוערים.

שרון המשיך לעבוד על עצמו. הוא נפגש עם עיתונאים שהעליבו אותו. הוא גילה את כוחה של ההודאה בטעות, דבר שקודמיו לא היו מסוגלים לו. שנים רבות האמין שרון במה שלדבריו אמר לו משה דיין – לעולם אל תודה בטעות. עכשיו התגלה לו פתאום, בכוונה או פשוט מפני שהיה לאדם אחר, הכוח שבהפגנת חולשה מבוקרת. הכול התמקד במשפט, שלא ברור אם אכן אמר אותו שרון אי פעם בניסוח זה ממש: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם."

במהלך שנותיו כראש ממשלה חזר שרון והשתמש בהודאה בטעות – כמובן, מבלי שיפעל בהתאם. טעיתי כשהלכתי למשאל המתפקדים בליכוד על ההינתקות, אמר אחרי שהפסיד במשאל – והמשיך כמובן בשלו, בלי להתייחס כלל לכך שהמשאל שהסכים לקיימו פסק ההפך. הוא הסכים אפילו להודות, בחצי פה, בטעויות עבר, כמו בדברים שאמר ערב רצח יצחק רבין, כשטען שדברי השמאל על הסתה נגד ראש הממשלה הם פרובוקציה. ההודאה בטעות לא רק שימשה כסוג של סבון הממרק כל עוון, אלא גם סייעה להזכיר כמה הוא שונה מנתניהו וברק, שניים שבעיני עצמם מעולם לא טעו ובעיני הציבור לא הפסיקו לטעות. כל עוד דמותם מרחפת מאחוריו, ידע שרון, הוא חף מכל צורך לשלם עבור טעויותיו, ויכול להודות בהן בפה מלא.

בנאומו בטקס השבעת הממשלה בכנסת הזכיר שרון את לילי, שלא זכתה להיות לצדו ברגע שכה חיכתה לו. האיש בן ה-72 שנכנס לבית ראש הממשלה במארס 2001 היה איש שרוב תענוגותיו הישנים נלקחו ממנו: גרגרן אגדי (עד ראייה מספר שראה פעם אותו ואת בנו עמרי מחסלים יחד לא פחות מעשר מנות פלאפל) שעדיין אוהב לאכול אבל כבר אינו מסוגל לזלול כמו פעם, איש שיחה משובח שקשה לשוחח אתו, כי הוא ראש הממשלה, אוהב חברה מושבע שנשאר לבדו.

באחד הלילות נשאר שרון בבית עם יועץ התקשורת שלו, ארנון פרלמן, איש צעיר ממנו כמעט בארבעים שנה. קשה להעלות על הדעת נושא משותף באמת לשרון ולפרלמן, בליין תל אביבי וחובב צלילה, אבל שרון לא רצה להניח לפרלמן ללכת. הם ישבו במטבח ודיברו. שרון הפציר בפרלמן שיאכל עוד משהו. השעה הייתה הרבה אחרי שתיים בלילה כשהניח לו סוף סוף ללכת.

מקרה מדהים עוד יותר היה כשפרלמן יצא לחופשה נדירה בקפריסין, בחברת אשתו. הוא השביע את הלשכה שלא לצלצל אליו, ונהנה משקט עד השעה אחת וחצי בלילה, שאז צלצל לפתע הטלפון הסלולרי במונית שבה נסעו. הנהג דיבר ביוונית לתוך הטלפון, ופנה אל פרלמן בפנים נדהמות: ראש ממשלת ישראל רוצה לדבר אתך, אמר.

שרון, מתברר, שוב התקשה להיות לבדו. עמרי השיג עבורו את מספר הטלפון של מלונם של הפרלמנים, והמלון סיפק את מספר הטלפון של המונית. פרלמן, משוכנע שמשהו איום באמת קרה, לקח את הטלפון ליד.

"איך הכבשים הקפריסאיות" שאל אותו הקול שאין לטעות בו מעבר לקו. "דומות לכבשים הישראליות?" אריק, כמו תמיד, רצה רק לדבר.

אבל כשהחל הקסם לפוג, נותר שרון עם המציאות. כשהיה ראש האופוזיציה, ידע שרון כדרכו בדיוק מה צריך לעשות. הוא שפע עצות: כדאי להרוג את מוחמד דחלאן, אמר פעם לברק בשיחה, והוסיף עוד רעיון: כדי ליצור לחץ כלכלי על הרשות, כדאי למנוע העברת דלק לשטחים[vii]. אחרי שנכנס, התגלה לו פתאום כובד האחריות.

הוא קיבל את ראשות הממשלה לא רק מפני שהיה שם, אלא גם משום שאף אחד אחר לא ממש שש לקחת אותה. הוא הבטיח לאנשים תקווה ("אל תשכח את תקווה" נהגו מקורביו לומר לו, מבטאים את המילה כאילו הייתה שם של מישהי שכולם מכירים), במציאות שבה לא ממש היה מאין להביא אותה. התקשורת חיבבה אותו – אחרי הכול, הוא לא היה ברק – ומסביב לא הייתה ממש נהמה של ציפיות. ספק אם מישהו האמין באמת ששרון אכן יביא ביטחון ושלום, ספק אם מישהו שאל מהי תכניתו המדינית יותר משמישהו התעניין בהשקפת עולמו הכלכלית. אבל לאורך זמן, ידע שרון, כל זה לא יספיק. מתי שהוא, איכשהו, הוא יצטרך לעשות משהו.


[i] ריאיון בגלי צה"ל בעת המאבק על ראשות הליכוד לאחר בחירות 99.

[ii]  21.1.01

[iii]  "לא עוצר באדום" הוא שם ספרו הביקורתי של העיתונאי עוזי בנזימן על אריאל שרון, שפורסם ב – 1985 בהוצאת "אדם".

[iv]  אחרי שהחלה האינתיפאדה התייחסה מזכירת המדינה האמריקנית מדלן אולברייט,  לביקור בהר הבית כאל הסיבה לפרוץ האלימות. מאוחר יותר, התבטא גם הנשיא קלינטון באופן דומה.

[v] ראו ספרו של שלמה בן עמי, "חזית ללא עורף". ג'יבריל רג'וב עצמו טוען שלא אמר את הדברים. אגב, הדמות המרכזית במגעים לקראת הביקור היה אבי דיכטר, ראש השב"כ. דיכטר לא המליץ לא לקיים את הביקור אף על פי שהשב"כ בדיעבד התגאה שכמה ימים לפני האינתיפאדה הזהיר את ברק מפריצתה.

[vi]  28.9.00.

[vii] פגישת ראש הממשלה, אהוד ברק עם יו"ר האופוזיציה, אריאל שרון ועם ראשי סיעות בכנסת, 20.11.00.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.