פרק 7 – העם מחכה לאריק

ב-18 במארס 2001 יצא ראש הממשלה החדש, אריאל שרון, לביקור ראשון בארצות-הברית. עוד בטרם נחת מטוסו של שרון בוושינגטון, קידמה אותו כותרת מפתיעה: שרון, בישר זאב שיף לקוראי "הארץ"[i], יהיה מוכן לדון בפינוי שלוש התנחלויות ברצועת עזה – נצרים, מורג וכפר דרום – במסגרת "הסדר ביניים מתמשך".

זו הייתה ידיעה מדהימה במיוחד, משום שהמסר הכמעט יחיד של שרון במהלך מסע הבחירות שלו היה שאין מה לדבר על משא ומתן כלשהו, להסדר ביניים או למשהו אחר, כל עוד נמשכת האש – וודאי שאין לדבר על פינוי יישובים. למחרת הכחישה לשכת שרון את הידיעה של שיף מכול וכול.

לאמיתו של דבר בפגישה עצמה אמר שרון הרבה יותר – והרבה פחות – מאשר שיהיה מוכן לדון בפינוי שלוש התנחלויות. בוש שמע מראש הממשלה שאם יווצרו התנאים ולא יהיה טרור, הוא יהיה מוכן להרחיק לכת עוד יותר. הנשיא היה מופתע. יש רגליים לסברה שגם שרון. הוא לא התכוון למשהו ספציפי וקונקרטי, אלא לגרסה הממלכתית של "כשיבוא המשיח".

באותה עת ממש פיזר שרון אמירות, בגלוי ובפורומים סגורים, שעלה מהן מסר סותר לחלוטין. לח"כ בני אלון אמר, שהוא מפתח תכנית שתיושם בשלבים, שתביא בסופו של דבר לחיסול ערפאת[ii]. בריאיון ל"הארץ" כחודש לאחר כניסתו לתפקיד, הצהיר שלא יסכים בשום אופן לפינוי אף התנחלות אחת[iii]. דין נצרים כדין תל אביב, חזר שרון ודקלם בכל מקום. הוא התנגד להקמת גדר, כמו לכל צעד שמשמעות שישראל שוקלת ויתור על טריטוריה.

במשא ומתן הקואליציוני לקראת הקמת ממשלתו הראשונה דחה שרון כל רמז לאזכור של פינוי יישובים. לבסוף הגיעו חיים רמון ואורי שני לנוסחה שלפיה לא יוקמו יישובים חדשים. שני צלצל לשרון, לקבל אישור לניסוח המינימליסטי הזה. שרון, שידע היטב מה שני רוצה, לא מצא זמן לשיחה. הוא יחזור אליך, הבטיח עוזרו של שרון ושרון ולא חזר. רק אחרי ששני איים שיתפטר מצוות המו"מ הקואליציוני הסכים שרון סוף סוף שאפילו משפט חלבי שכזה ייחתם בשמו (מה שלא מנע, כמובן, הקמה מזורזת של מאחזים בידיעתו המלאה).

האמת היא, שהמקור להבנה האמריקנית, שהובילה לידיעה של שיף, לא היה כלל שרון עצמו. לאחר שנבחר מי שנחשב בעיני האמריקנים שנים רבות ל"אריק האיום", הישראלי המגלם יותר מכול את הצפצוף הארוך על אמריקה, הם ניסו להבין נואשות לאן הוא חותר. הם נועצו עם כל ישראלי שהיה מוכן להמר מה מסתתר מאחורי המסווה של "תכנית מדינית" ו"נכונות לוויתורים כואבים", ששימש את שרון בעת עלייתו לשלטון. בסופו של דבר הגיעו לח"כ רובי ריבלין, שנחשב באותה עת למקורב פוליטי מובהק של שרון. הוא יסכים לפינוי התנחלויות, אמר ריבלין לאמריקנים[iv], לא לפני שקיבל הסכמה שבקריצה משרון עצמו. ריבלין עצמו היה משוכנע שהוא אומר אמת, וששרון אכן עומד להוריד התנחלויות.

שרון נחת בלשכת ראש הממשלה מופתע מעצם עלייתו לשלטון, ומודע למשא האדיר שהונח על כתפיו. מאז ומתמיד היטיב שרון לפעול כאשר הכוח היה בידיו ואילו האחריות על כתפיו של מישהו אחר: תחת בן-גוריון ודיין בשנות החמישים, כאלוף סוער ומרדן בשנות השבעים, כשר ביטחון תחת מנחם בגין. לפתע, הכוח שבידיו נראה חלש מכדי לשנות את המציאות, והאחריות שעל כתפיו הייתה מוחלטת.

האיש שמאז ראשית שנות השבעים נהג לומר שהמפתח להדברת הטרור נתון בכיסו, שאם רק יתנו לו יעשה בלבנון / בשטחים / בכל מקום אחר מה שעשה בעזה כאלוף פיקוד הדרום, מצא את עצמו לפתע בעמדת האחריות העליונה, בעת שעל ישראל מתחיל להתרגש גל הטרור הגדול ביותר בתולדותיה. בחמשת החודשים מפריצת האינתיפאדה ועד סוף פברואר 2001 נהרגו חמישה ישראלים בלבד מפיגועי תופת בתוך הקו הירוק. בשנה הראשונה לשלטונו של שרון גדל מספר ההרוגים באופן משמעותי והגיע לעתים לעשרות קורבנות בחודש.

הוא היה מודע לציפייה ש"אריק יידע לטפל בהם". בחודשים הראשונים לשלטונו חזר והבטיח שהוא יודע מה לעשות ואו-טו-טו זה הולך לקרות. לאורך שנותיו של שרון בפוליטיקה התגלתה בו תכונה מיוחדת: כשהוא עצמו היה רחוק ממוקדי ההשפעה, נראה לו המצב הישראלי חמור עד כדי אבדון. "אני בין החרדים חרדה גדולה ואמיתית לגורלה של מדינת ישראל והעם היהודי" כתב כאיש אופוזיציה ב-[v]1976. העילה שכה הזעיקה אותו הייתה אימונים של טייסים מצריים בסעודיה. לעומת זאת, כאשר נמצא הוא בעמדת הכוח תמיד היה המצב ורוד יותר מכפי שתיארו זאת זורעי הבהלה מן השמאל. גם כראש הממשלה מיהר להרגיע, שבעצם המצב אינו נורא כל כך ואריק מיד ישלוף את השפן מן השרוול. כמה פעמים אמר, ש"מצאנו את הדרך לטפל בבעיות הטרור. יש לזה פתרון, ואנחנו עומדים ליישם אותו"[vi]. ואולם מיום ליום היה קשה יותר ליישב את האמירות האלה עם המציאות.

לא רק הכישלון היה קשה לו, אלא גם השכול. הוא, אריאל שרון, האיש שנשא באוזני לוחמי הצנחנים נאומים, שהתייחס בהם אל כל קורבן של הטרור כאל מי שצריך לנקום אישית את דמו, שייסד כמעט לבדו את מושג התגמול וחזר ואמר שדם יהודי לא יהיה הפקר, מצא את עצמו מול מספר גדל והולך של משפחות שכולות, שראו בו את האחראי למות יקיריהן. ב-1982 הואשם שרון שאינו הולך ללוויות של חיילים שנפלו בלבנון; הפעם לא היה יכול להתחמק מלפגוש לפחות בחלק מן המשפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגועים. בדרך כלל העדיף לעשות זאת בלשכתו, רחוק מעיני העיתונאים, כדי שלא יראו אותו בחרונו ותסכולו. בפעמים שבהן יצא אל המשפחה, התגלה עד כמה הוא חסר אונים.

במאי 2001, חודשיים לאחר עלייתו לשלטון, ביקר שרון ביקור תנחומים אצל גאולה הרשקוביץ' מעפרה, שבנה אסף נרצח בירי בעת שנהג במכוניתו ליד בית אל. בעלה של גאולה, אריה הרשקוביץ', נרצח רק שלושה חודשים קודם לכן, גם הוא בירי מן המארב. תקראי לי אריק, ביקש שרון מהרשקוביץ', והיא ענתה בתקיפות: "אני עדיין מחכה לאריק של פעם. עוד לא ראיתי אותו."

מאז ומתמיד ראה שרון את עצמו כמגן על יהודים. יהודים, ולא רק ישראלים: להיות יהודי היה בעיניו להיות נרדף, ממש כמוהו עצמו, וייעודו היה להגן על יהודים ולנקום את מותם. עתה מצא את עצמו כשכל כוחה של המדינה היהודית נתון למרותו, והוא מתקשה להפעיל אותו כדי לתת לאזרחיה הגנה של ממש. זה היה עבורו מוקד של תסכול מתמשך, שהלך והעצים ככל שגברו הפיגועים.

למנהיגי המתנחלים, שנכחו בבית הרשקוביץ' בעת הביקור, חזר שרון והבטיח שאחרי תקופת ההיסוסים ("אני מודה שחשבתי שנוכל להתגבר על הטרור מהר יותר" אמר)  עומד לבוא השינוי הגדול. "צפוי שינוי במדיניות שלנו בדרך להחזרת הביטחון בשטחים מהסוג שלא בוצע עד כה. יש דברים שנעשה ונמשיך להכחיש ויש דברים שנעשה ולא נכחיש. כולם יידעו שצה"ל עומד מאחוריהם." זה היה אריק הישן והכוחני, אבל הוא היה שם במילים בלבד – ושרון עצמו, ממש כמו שומעיו, ידע זאת.

הכרזותיו הלוחמניות התקבלו כמעט בלגלוג, לאור המצב ההולך ומידרדר בשטח. "עשר בדיבורים"  כינו אותו ראשי המתנחלים בשיחות סגורות. אמירותיו לגבי ויתורים טריטוריאליים אפשריים נתפסו גם הן באותו אופן: הוא אומר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע, כי אין לו מושג מה עושים.

ההתכנסות הריטואלית של ממשלתו להערכת מצב אחרי כל פיגוע הייתה גם היא לשנינה. לילה אחד נסע היועץ לביטחון לאומי עוזי דיין לירושלים, לעוד הערכת מצב אחרי עוד פיגוע. דיין טילפן הביתה, להודיע לאשתו שיגיע מאוחר. "איפה אתה?" שאלה תמר דיין. "בשער הגיא, בדרך להערכת מצב" ענה עוזי. "אני אעשה אתך עסק"  אמרה תמר. "תבוא הביתה, אני אגיד לך מה המצב ונלך לישון." בעיני רבים מאזרחי ישראל, זה היה סיכום מדויק של המצב בראשית ימי שרון. לא היה איש שידע זאת טוב יותר מראש הממשלה; לא היה איש שידע פחות ממנו מה עושים.

הלחץ האדיר של שרון הופנה קודם כול אל הצבא. הרגש הבסיסי של שרון כלפי צה"ל היה חוסר אמון וזלזול. הצבא אכזב אותו ב-1982, כאשר הבטיח לו שיוכל להגיע במהירות לכביש ביירות – דמשק וללכוד את ערפאת ואנשיו במצור, ולא עמד במשימה. בעיני שרון, העיכוב והביצוע החלקי עלו לו בכישלון תכניתו הגדולה להכריע את אש"ף במהלומה אחת. בעשרים השנים שלאחר מכן הביע לא אחת את חוסר האמון הזה בדיונים בוועדת החוץ והביטחון ובפגישות אישיות, וכל מה שראה בשנים האלה, מהאינתיפאדה הראשונה דרך לבנון, רק חיזק את הזלזול והאי-הנחת שלו. זה לא היה בעיניו אותו צבא זריז, מיומן ונחוש שהוא הוביל לקרב.

ביקורו הראשון בפיקוד הדרום סייע לגבש את דעתו על צה"ל. אלוף הפיקוד דורון אלמוג, שהיה משוכנע שראש הממשלה בא לקבל ממנו תמונת מצב אסטרטגית,  הכין מצגת פאואר פוינט, מהסוג שבצה"ל לא מסבירים דבר בלעדיו. הוא פירט את מצבם הסוציו-אקונומי של הפלסטינים, את "המושכים" וה"מעצבים" של תמונת המערכה.

שרון ושר הביטחון בן-אליעזר, שנלווה אליו, איבדו את הסבלנות. שרון מתח את שרוולי חולצתו, אחר כך תופף עם העט על השולחן, ומשסירב אלמוג להבין את הרמז קטע אותו ראש הממשלה. אני מקשיב לך כבר חמישים דקות, אמר, ואני חייב לומר לך שבתקופתי, היו פחות דיבורים ויותר מעשים. לא ידעתי להפעיל את הקטנצ'יק הזה (המחשב, שאלמוג הקרין ממנו את המצגת) או לדבר כמוך, אבל נלחמתי בטרור. איך אתה עוצר את ירי המרגמות? בן-אליעזר, לשעבר מפקד סיירת שקד, היה בוטה אף יותר: תפסיקו לדבר, אמר. חלקו את השטח לתאים, שכל לילה יסתובבו בהם עשרות חיילים שלנו. תעשו מעצרים. אלמוג ואנשיו, מבוישים, קיפלו את המצגת.

כמה ימים לאחר מכן הגיע שרון לפיקוד המרכז. מטה הפיקוד כבר היה מוכן: הידיעה על מה שקרה בדרום הגיעה אליהם, והם אפסנו את המחשבים ולא פירטו את תמונת המערכה. מה עושים? שאל שרון. קצין המודיעין של הפיקוד, מפקד האוגדה בני גנץ ואלוף הפיקוד יצחק איתן נתנו תשובות. ניכר בשרון שהוא מתקשה להקשיב ולשמור על מראית עין סבלנית. אני רואה שאתם, אנשי המטה, עסוקים מאוד, אמר לבסוף בציניות. לכו בבקשה לעבוד, ותשאירו אותי לבד עם מפקדי החטיבות.

בדקות הבאות ערך שרון למח"טים שיעור קצר בהיסטוריה של מלחמתו בטרור. הוא דיבר על ימיו ב-101 ובאוגדת עזה. חילקנו את השטח לתאים קטנים, ובכל אחד מהם ישב כוח, שהכיר אותו טוב יותר מהערבים, אמר. גרמנו להם להרגיש רדופים. תסתובבו בוואדיות, תעשו להם הטעיות, תשמיעו קולות ותירו זיקוקים, שיחשבו שאתם בכל מקום. לכו הרבה ברגל. לנו לא הייתה בעיה ללכת ברגל. מפקדי החטיבות הסתכלו זה בזה. זה היה ראש הממשלה ואחד המפקדים עטורי התהילה ביותר בתולדות הצבא, והוא ישב מולם והעלה זיכרונות לא רלוונטיים. שרון עצמו ראה את הדברים אחרת: "לימדתי את הצבא לעבוד" אמר לראשי המתנחלים בפגישה.

הוא קפץ על כל הזדמנות להמשיך וללמד את הצבא איך עובדים, ולעתים יצר הזדמנויות כאלה במו ידיו. לאחר אחד הסיורים שלו באיו"ש, חש שרון שהמסרים שהעביר לקצינים לא הובנו עד הסוף. הוא הורה להזעיק מסוק של צה"ל, שייקח אותו לסיור נוסף. ראש הממשלה – יחד עם אורי שני, המזכיר הצבאי גדי אייזנקוט, מפקד האוגדה גנץ ומפקד חטיבת רמאללה, אל"מ אילן פז – טסו בשמי יהודה ושומרון במשך יותר משלוש שעות. המסוק נחת והמריא שוב ושוב, כשהקצינים המותשים מביטים בתדהמה בשרון, שניעור לחיים חדשים. הוא הסביר להם באריכות איך שומרים על ציר ומאיזה כיוון כדאי להניח מארב. לא אגיד לכם מה לעשות, חזר ואמר בעוד הקצינים משתדלים שלא להקיא במסוק. אני רק רוצה להציע לכם כמה דברים מניסיוני. במקרה אחר המליץ לקצינים על נתיב כניסה מוסתר לקלקיליה.

כשעלתה בו חמתו, או כשנקרתה לו ההזדמנות להראות שאיש אינו מעל לביקורת, לא הקפיד שרון על מראית עין ודיסקרטיות. בראשית כהונתו הגיעה אליו מן המתנחלים ידיעה על זריקת אבנים בכביש ליד חוסאן. ראש הממשלה תקף את הרמטכ"ל מופז, בנוכחות קצינים בכירים בפיקוד המרכז, במילים חריפות: תפסיקו לקשקש במוח, אמר שרון. אתם לא יודעים אפילו למנוע זריקת אבנים.

לא היה דבר שהרגיז אותו יותר מן האמירות שהצבא פועל בידיים כבולות. הוא הרגיש שהצבא משחק אתו משחק משולש: מצד אחד לא נותן לו אופציות פעולה של ממש, מצד שני חוזר ומעלה מגבלות המונעות פעולה אפקטיבית, ומצד שלישי מתלונן שאי אפשר לעבוד ככה. הדיבורים על בעיות משפטיות הרתיחו אותו. "אין בעיה לעשות חיפוש אצל הערבים, להפוך את הריצפה. גם אם לא מוצאים כלום, עדיין יש לזה אפקט"  אמר. בהזדמנות אחרת אמר לקצינים: "מי זה הערבים האלה? תן להם סטירה והם נכנסים מתחת לשולחן".

שרון הירבה לקטר. באוקטובר 2001, בכנס לציון שלושים וחמש שנים לקרב המיתלה – קרב שתפקודו של שרון עצמו במהלכו היה נושא לביקורת קשה מצד חלק מהמפקדים האחרים שהשתתפו בו – אמר לוותיקי הצנחנים שלו היו לו היום צנחנים כמוהם, היה המצב טוב בהרבה. הוא התקשה להבין מדוע צה"ל אינו מיישם את העקרונות הפשוטים שהוא מתווה לו. זה היה הצבא המצוייד ביותר בעולם, חזק פי כמה מכל יריב, לא כל שכן מהכנופיות הפלסטיניות. אם הוא אינו מסוגל להדביר את הטרור, זה נובע כנראה משני דברים: מנטליות ואיכות המפקדים. הוא דרש תגובה אחרי כל פיגוע, ולא הבין מדוע הצבא אומר שאין לו יעדים. מה פתאום מטוס, אמר, למה לא להיכנס רגלית. באופן לא מפורש, האשים שרון את ראשי הצבא בפחדנות, האשמה אופיינית לו: את אותם רמזים נקט כלפי חברי המטכ"ל ב-1973, כשטען שהם מפחדים לרדת לשטח[vii].

הוא רצה תגובה מיד. מה שלא ייעשה בשעתיים הראשונות אחרי פיגוע, לא ישאיר שום רושם, חזר ואמר. הניסיונות של הקצינים להציג תמונה רחבה יותר עוררו את חמתו. קציני אמ"ן הירבו לדבר על התגובה הבין-לאומית ועל הלגיטימציה לפעולות צה"ל, והזכירו בהקשר הזה את חווייאר סולאנה, הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי. כל פעם ששמע את השם, היה שרון יוצא מגדרו. את סולאנה תשאירו לי, היה אומר.

אלוף פיקוד המרכז איתן, שדיבורו שקט וחזותו אינה משדרת תוקפנות, עורר במיוחד את זעמו. איך הוא נותן שיעשו פיגועים באותם מקומות שוב ושוב, אמר שרון, למה הוא לא מוצא לזה פתרון. אולי נחליף אותו. המסר הגיע לפיקוד, ואיתן החל לחוש בלחץ להיות תוקפני יותר. הוא הגדיל את מספר הכתרים והסגרים. אסור להשלים רק עם ירידה במספר הפיגועים, חזר ואמר לפקודיו. יש להפסיק את הטרור בכלל. הם פירשו את דבריו כהוראה להיות תוקפניים יותר ובררניים פחות. במאי 2001 נשבר הטאבו על חדירה לשטחי איי, ובהדרגה החל צה"ל לפעול בכל השטח. ועדיין לא בא המזור לתסכולו של שרון.

גם בחזית המדינית ירה שרון לכל הכיוונים. יום אחד נדמה היה שהוא עומד להציג תכנית מדינית מהפכנית, שתממש את דבריו על ויתורים כואבים, ויום לאחר מכן נשמעו ממנו דיבורים על הצורך להכות בפלסטינים ללא רחם. המצב ההפכפך הזה התקיים למעשה עד מבצע "חומת מגן", יותר משנה לאחר שנכנס לתפקיד. זמן קצר לפני המבצע קיים שרון דיון עם אנשי הצבא על כניסה קרובה לכל ערי הגדה. יומיים לאחר מכן נפגש עם מוחמד ראשיד, איש הכספים של ערפאת, ושוחח אתו על הסדר שבמסגרתו יועברו חלק מכפרי ואדי ערה לריבונות פלסטינית. יותר משהייתה בדברים אפילו תחילתה של תכנית, הם נועדו ליצור מצג של פעילות, ולהרוויח לשרון זמן. למרות הדיבורים על ויתורים כואבים, היה שרון רחוק מאוד מההכרה שהחל לבטא יותר משנתיים לאחר מכן. שלושה חודשים אחרי שנכנס לתפקידו אמרו לו אורי שני והמזכיר הצבאי משה קפלינסקי, בדיון סגור, שלא תהיה בררה אלא לסגת מיישובים כמו נצרים ומורג שברצועת עזה. אין על מה לדבר על זה תחת אש, פסק שרון.

ערפאת, כהרגלו, סייע לשרון. סמוך לעלייתו של שרון לשלטון ניסחו עמרי שרון, יוסי גינוסר ודב וייסגלס[viii], יחד עם איש הכספים של ערפאת מוחמד ראשיד ובכירים אחרים, מסמך הבנות מרחיק לכת. במסגרתו הייתה ישראל אמורה להסיג את כוחותיה לקווים בהם נמצאה לפני האינתיפאדה, במקביל להתחייבות פלסטינית להילחם בטרור. המשא ומתן היה אמור להתחדש בפגישה חגיגית בין ערפאת לשרון במחסום ארז. אלא שערפאת, מתמיד כדרכו ללכת על פי התהום ולא להתחייב לדבר, סירב לענות בחיוב ויצא לעמאן, ומאחוריו נותרו יועציו המתוסכלים ושרון שנאנח אנחת רווחה רמה. פעם נוספת הפלסטינים הם שהצליחו להחמיץ ראשונים את ההזדמנות[ix]. שרון לא נאלץ לעבור על הלאו שלו למשא ומתן תחת אש. מצד שני, גם פתרון טוב יותר עדיין לא היה לו.

מדי פעם הצליחו הדברים שאמר להדהים את שומעיהם. לא אחת חזר בדיונים על תאוריות שנדמו לשומעיו כלקוחות מימים אחרים. צריך להחזיק מעמד עשרים-שלושים שנה, ואז הנפט יאבד את חשיבותו והערבים את כוחם, אמר למי ששאל אותו על האסטרטגיה שלו. כמקור לתאוריה הזאת ציין את ידידו, הקריקטוריסט והפובליציסט רענן לוריא.

הוא תיעב את דבריהם של רואי השחורות, שחזרו והעלו בפניו את הבעיה הדמוגרפית.  הפתרונות שהציע לבעיה נשמעו לקוחים ממחוזות הרצון ולא ממחוזות המציאות. אם תהיה מדינה פלסטינית, הסביר, ערביי ישראל יצטרכו להחליט אם הם מצביעים לפרלמנט הפלסטיני או הישראלי – בלי לשנות את מקום מושבם. מכיוון שרובם ירצו להצביע לפרלמנט הפלסטיני ולהמשיך לגור בישראל, הם יהיו סוג של אזרחים ללא זכות הצבעה. זה ינטרל את תרחיש האימים בו ערביי ישראל בוחרים ראש ממשלה ערבי-ישראלי.

כדי להבין את הצד הפלסטיני נשען בעיקר על ידידו הוותיק, כתב הרדיו (שאחר כך מונה על ידו למנהל קול ישראל) יוני בן-מנחם. בן-מנחם היה מתקשר לעתים קרובות ללשכה, ואומר: "תמסרו לראש הממשלה שברדיו רמאללה אמרו כך וכך." לא אחת דרש שרון מאנשיו להשיג לו חומר על נושא מסוים, בנימוק ש"יוני אמר שהפלסטינים דיברו על זה."

הוא לא אסטרטג אלא טקטיקן, חזרו שריו של שרון ואמרו, בכל פעם ששאל אותם מישהו לאן הוא חותר. משמעותה האמיתית של התשובה הזאת הייתה "אנחנו לא יודעים". אבל במבוכה הגדולה של אותם חודשים, הנחו אותו שני עקרונות ברזל. כל אחד מהם נצרב בו בשנים של ניסיון, והוא לא התכוון להפר אפילו אחד מהם.

קודם כול, עקרון האחדות. במלחמת לבנון למד שרון על בשרו את מחירה של ההליכה למלחמה שנויה במחלוקת. בפיו עדיין עמד טעמו של מה שנראה לו כבגידה של השמאל הישראלי, שירה כלפי פנים בעת שהצבא יצא למלחמה המוצדקת כל כך שתכנן. אחרי כל השנים האלה, גם אם לא למד לאהוב את המציאות, הוא הפיק ממנה את הלקח: הוא ישמור על האחדות בכל מחיר, ואפילו המחיר הזה כולל הרבה שעות עם אנשים שלא חיבב ולא כיבד.

הוא היה היפוכו הגמור של ברק. היה לו זמן לשמוע, היה לו רצון לחבק. גינוניו האישיים – הנימוס הטבוע, ההומור הדק שנהפך עם השנים מהפגנה של ציניות בוטה לסוג של חוכמת קשישים – סייעו לו. האיש שנחרד כשמשה נסים, אותו הכיר כסמל דת בצבא, העז לשאת דברים על עניינים ביטחוניים ליד שולחן הממשלה, נהפך פתאום לקשוב הגדול. יום לאחר שנכנס לתפקידו הגיע לניחום אבלים אצל השרה החדשה דליה איציק. שעתיים וחצי ישב ראש הממשלה הטרוד, וכשקם רכש לו מעריצה חדשה. מאוחר יותר הודתה איציק בגלוי שקשה לה לתקוף אותו.

כל שר שביקש פגישה עם ראש הממשלה זכה לה. הוא לא איחר, לא ביטל, לא צלצל לאנשים באמצע הלילה כדי לשאול אותם משהו שחשוב רק לו. הוא טרח לצלצל לכל פעיל ביום הולדתו – בכל יום ראשון הוגשה לו רשימה של אנשים שיום הולדתם חל באותו שבוע – ולא עזב את השטח שהעלה אותו לגדולה. ימי חמישי הוקדשו לסיורים פוליטיים, וראש הממשלה מצא זמן לשבת עם הפעילים עד הרבה אחרי חצות. לוח הזמנים של ראש הממשלה, שבימי ברק היה נדמה שהוא מלא ואיש אינו יודע במה, התגמש פתאום והתרווח, והיה בו מקום לכולם.

את אנשיו דאג לטפח במחוות קטנות. כשאביגדור יצחקי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, היה בטיול באלסקה, צלצל שרון וביקש לדבר עם אשתו. הוא התעניין איך האוכל, ומה ראתה הגברת יצחקי במסעותיה. לאשתו של עוזר קרוב אחר התקשר כדי לפייס. הוא נמצא איתי. זה כמו שירות לאומי, אמר לרעייה הכועסת.

את מרב תשומת הלב הקדיש, בדרך הטבע, לשמעון פרס. פרס היה בעיניו היפוכו הגמור: ראשו בשמיים, עסוק בגינוני כבוד ואינו מכיר אפילו דרך אחת לטפס על גבעה בשומרון. אבל הצורך הפוליטי, ואתו התחושה שהם שני המוהיקנים האחרונים שנשארו על הרכס, עשו את שלהם. פרס היה המפתח לאחדות, ושרון ואנשיו הפכו אותו לפרויקט.

עוד לפני הקמת ממשלת האחדות גישש שרון אצל פרס, לראות אם יהיה מוכן, במקרה שלא תקום ממשלה עם העבודה, להצטרף לממשלת שרון כפי שעשה משה דיין אצל מנחם בגין בשעתו. הגישושים נעשו דרך משה שחל, איש אמון ותיק של פרס, והתשובה הייתה חיובית. שרון ידע שפרס הוא שלו; הוא גם ידע שהקשר הזה יהיה מסוג הקשרים שצריך לתחזק.

הפגישות עם פרס נקבעו תמיד לבוקר. יותר מפעם אחת הציץ שרון בלוח הזמנים שלו ליום המחרת, וראה שם ארוחת בוקר עם פרס, שנקבעה על ידי שני. אין לי חשק, היה שרון אומר למזכירות. תבטלו. שני, קשוב ודרוך, היה מזנק מלשכתו ומחזיר את ארוחת הבוקר למקומה. בזה לא נוגעים, אמר לשרון. את זה אתה באמת צריך.

לעתים קרובות היה פרס מגיע זועם: מאמץ כלשהו שעליו עבד במשך שבועות הוכשל, אמירה כלשהי של שרון נראתה לו כמעליבה. אבל השולחן העמוס, קצת אנקדוטות מפיו של ראש הממשלה, והפניית השיחה למחוזות ההיסטוריה היו מרגיעים אותו. אתה חייב לקרוא את הספר הזה, היה פרס אומר, ושרון היה מהנהן במרץ. אחר כך היה מושך את שר החוץ לעוד סיפור מן העבר. מה בן-גוריון היה אומר. בכמה מקרים עברו השניים, זה בן יותר משבעים וזה מתקרב לשמונים, לדבר גם על נשים. שמתי לב, אמר שרון, שמישהי הביטה בך בהתעניינות. כשהסתיימה ארוחת הבוקר, הסתיימה גם המריבה ואתה הסכנה לממשלת האחדות.

אם מיאנה הסערה לחלוף, היה שָני עובד מול אבי גיל, מנכ"ל משרד החוץ ומקורבו של פרס. כמו בימי פרס-רבין, שאז עבד צינור הפיוס דרך אורי סביר ושמעון שבס, ידעו שתי הידיים הימניות ליישב סכסוכים. הידיעה שלשני יש מנדט מלא משרון סייעה להחליק דברים רבים: שָני היה עושה מחוות של פיוס, שרון היה מעמיד פני מופתע אבל מאשר בדיעבד.

לא אחת נהג שני על דעת עצמו ושרון, למרות כעסו, המשיך לגבות אותו. למשל, כשפרס נעלב מאמירה של שרון ויצא מישיבת ממשלה ואתו כל שרי העבודה, הגיש לו שני מכתב, שאישר לו להמשיך ולהיפגש עם פלסטינים. פרס המרוצה הקריא את המכתב בפני חברי סיעתו, וכולם חזרו לתוך החדר. מה זה צריך להיות? שאל שרון את שני, וזה ענה "זה כבר מאחורינו". שרון בלע את הצפרדע, אבל תקרית זו ואחרות סימנו בבירור שימיו של שני בלשכה מתקצרים.

לשמירת האחדות הועילה מאוד יכולתו הוותיקה של שרון להתנער מאמירות טריות שלו בלי למצמץ. בכל פעם שתגובה, בדרך כלל אינסטינקטיבית, של ראש הממשלה הייתה מקפיצה את שותפיו מהעבודה, הייתה יוצאת הכחשה או הודעה בעלת מסר סותר. כך היה, למשל, כשיצאה הודעת מטעם לשכת שרון, שאמרה "ישראל תכבוש שטח על כל פיגוע[x]"; העבודה הגיבה בחריפות, ומיד פורסמה הודעה סותרת. באותו אמצעי השתמש שרון גם לכיוון השני: כשבועיים לאחר הפיגועים בארצות-הברית ב-11 בספטמבר 2001, נאם שרון בפני מורים בלטרון[xi], ואמר שישראל מציעה לפלסטינים מה שאף אחד לא הציע להם – מדינה. כשעלתה זעקה מימין, אמר שרון שהתבלבל בגלל נוכחותם של מורים רבים במקום. לא הייתי תלמיד טוב והם בלבלו אותי, אמר האיש שסיים את לימודיו יותר מיובל שנים קודם לכן.

המילים לא היו חשובות בעיני שרון מעולם. באותה מידה, לא הייתה לו שום בעיה לשלם במטבע של כבוד. הוא ראה את עצמו כאיש מעשה, שבעיניו רק העובדות בשטח חשובות. אחרי שלושים שנה בפוליטיקה, הוא גם היה משוכנע שטבעו של הפוליטיקאי הוא להיאחז בכיסא, ושאין סוף לרציונליזציות שאדם מסוגל לעשות כדי שלא לוותר על עמדת כוח.

עקרון הברזל השני של שרון נגע לארצות-הברית. במשך שנים היה שרון פרסונה נון גראטה בממשלים האמריקנים השונים. זיכרונות לבנון ותפיסתו כנץ קיצוני, אדריכל מפעל ההתנחלויות שהאמריקנים כה התנגדו לו והאיש שחישק כמעט כל ראש ממשלה ישראלי מאז מנחם בגין, עשו אותו לאדם שאיש בוושינגטון לא רצה לפגוש.

שרון עוד לא ידע לאן מועדות פניו, אבל היה לו ברור שבלי האמריקנים לא יגיע לשם. לא פעם התבטא ביחס לארצות-הברית במונחים של יראה: זו מעצמת העל היחידה בעולם, אמר. הם מסוגלים לדרוס אותנו כאילו היינו נמלים. הוא זכר איך גרר ג'יימס בייקר את יצחק שמיר למדריד, איך עלו הערבויות של הנשיא בוש האב לשמיר בשלטונו, את הנזק האדיר שנגרם לבנימין נתניהו מניסיונותיו לשחק בין הקונגרס לממשל ומאי קיומן של הבטחות שנתן לממשל קלינטון. יותר מכול, כמובן, זכר איך הוא עצמו נמחק על ידי הממשל האמריקני, שהאשים אותו שפירש תגובה לא מתחייבת של שר החוץ אלכסנדר הייג כאישור גורף לפלוש ללבנון ב-1982. עבור שרון, איש התופס יחסים במונחים של כוח, האמריקנים היו הגורילה השוקלת חצי טון – שאתה רוקדים איך שהיא רוצה.

לאורך השנים ביקש שרון לא אחת להסיר מעצמו את התווית שנלוותה לשמו בארה"ב. לא אחת פנה אל מנהיגי יהדות אמריקה וביקש מהם לפעול בעניין. איזו מין ליגה נגד השמצה אתם? אמר פעם לאייב פוקסמן, מנכ"ל הליגה. אני מושמץ באמריקה על כל צעד ושעל, והפכו אותי לאישיות לא רצויה. פוקסמן ניסה להפגיש את שרון עם ג'יימס בייקר, שר החוץ בממשל בוש האב, ללא הצלחה[xii]. שרון לא נואש. אפילו פגישתו הראשונה עם אבו מאזן, בהיותו שר התשתיות בממשלת נתניהו, נעשתה אחרי רמז מדניס רוס שכדאי לו להיפגש עם מנהיג פלסטיני כדי לשפר את תדמיתו באמריקה.

את בוש הבן הכיר: כמושל טקסס ביקר בוש בישראל, וזכה לסיור במסוק עם שרון. כצפוי בוש התרשם מאוד מהסבריו של הגנרל עטור התהילה ורב הניסיון. הסיפור על הסיור חזר והושמע בכל אחת מהפעמים הרבות שבהן היה שרון עתיד לבקר בבית הלבן כראש ממשלה[xiii].

אבל לא היה אפשר, כמובן, לסמוך על הזיכרונות המתוקים אך הקצרים ההם. שרון קבע לעצמו כלל, לעשות ההפך הגמור ממה שעשה כשר ביטחון: הוא לא יעשה דבר בניגוד לרצונם המפורש של האמריקנים. הוא יעמוד בכל הבטחה שיבטיח להם, ינסה ככל יכולתו לשתף אותם, ייצור מסכת של אמון שנראתה כמעט בלתי אפשרית עם עלייתו לשלטון. העמידה בכלל הזה היא אחד ההישגים הגדולים שלו, והיא – כגורם מסייע למפץ הגדול של 11 בספטמבר 2001, כמובן – שיצרה את המהפך הגדול ביחסו של בוש למזרח התיכון בשנה שלאחר מכן.

לאחר הגישושים המבוהלים הראשונים של האמריקנים אצל אנשים כריבלין ודן מרידור, החליטו שני הצדדים לייסד ערוץ אחורי ביניהם, לשליחת מסרים מפורשים ולמניעת אי-הבנות. האיש המתאים ביותר לכך היה אריה גנגר, ידידו הוותיק של שרון. גנגר היה איש אמונו של ראש הממשלה, אבל לא פחות מזה הוא היה איש מוכר בממשל החדש. סגן הנשיא דיק צ'ייני הכיר אותו היטב מארוחות של תורמים. הוא, ידעו בוושינגטון ובירושלים, יהיה דיסקרטי לגמרי.

השגריר בוושינגטון דוד עברי נדחק הצדה. בפגישות בבית הלבן היה שרון נכנס בדלת הקדמית לבדו אל בוש, אבל גנגר, מחופש וחבוש משקפי שמש, היה מוברח מדלת צדדית, כדי שלא יצטרך לעבור בחדר שבו ישב עברי עם שאר חברי המשלחת ודבר השתתפותו בפגישה לא ייוודע להם. לשרון לא הייתה, כמובן, שום בעיה לומר לעיתונאים לאחר הפגישה שנפגש עם בוש לבדו. מסרים של כעס, אי הבנה או בקשות לבירור הועברו דרך גנגר, ועצם קיומו של הערוץ הזה סייע ליצור אווירה של אמון. לאט לאט, ולא בלי תקלות, רכש אריאל שרון בממשל בוש תדמית של אדם העומד בדיבורו, תדמית שמעולם לא נהנה ממנה בישראל.

זה היה אחד הדברים שהתענג עליהם יותר מכול כראש ממשלה. הוא לא היה יכול לעצור בעצמו מלהתגאות בלגיטימציה שזכה לה, במקום שבו כה תיעבו אותו בעבר. עיתונאים שנכנסו ללשכתו לאחר אחת משיחותיו עם בוש זכו למראה נדיר: זה עתה סיימתי שיחה עם נשיא ארה"ב, התגאה שרון כילד. הוא שלף את תעתיק השיחה, ותוך כדי שהוא מקפיד להסתיר את תוכנה, הצביע בפני העיתונאים על כל המקומות שבהם כינה אותו בוש "אריאל".

בביקורו הראשון בבית הלבן השמיע שרון הבטחה אחת, שעתידה הייתה להדהד באזור בשלוש השנים הבאות. בהשפעת המסר הברור של בוש, שביקש מראש ממשלת ישראל לשמור על שקט יחסי, הבטיח שרון למארחו שלא יפגע אישית ביאסר ערפאת.

גם כאן, ההצגה המאוחרת יותר של העניין כסוג של התחייבות חקוקה בסלע נועדה לשרת את מטרותיו הפוליטיות של שרון, אולם השיחה עצמה הייתה הרבה פחות החלטית. כשבוחנים אותה מילה במילה, היא כמעט טריוויאלית, ומעידה בעיקר על הדרך הפשטנית שבה תפס הנשיא את הסכסוך כולו.

"האם אתה באמת שונא את ערפאת?" שאל בוש את שרון.

"כן" הודה שרון.

"האם אתה מתכוון להרוג אותו?" התעניין בוש.

"לא" ענה שרון.

"טוב" סיכם הנשיא[xiv].

וכך נולדה ההבטחה המפורסמת שלא לפגוע בערפאת, שבשנים הבאות השתמש בה  שרון בכל פעם שדחקו בו לממש את המסקנה ההגיונית-לכאורה, שעלתה מהאשמותיו כלפי הראיס הפלסטיני. אופייני לשרון שאיש לא שמע עליה כשיצא מפגישתו עם בוש, גם לא אנשי הצבא והשב"כ שהיו אמורים להתייחס אליה במסגרת האופציות שהציעו לטיפול בערפאת. רק כשנדחק אל הקיר בתביעה לעשות משהו נגד הראיס הפלסטיני, נזכר פתאום בהבטחה לבוש. "אולי לא הייתי צריך להבטיח, אבל הבטחתי." חזר שרון ואמר.

האם רצה שרון לפגוע בערפאת?  בחודשים הראשונים של כהונתו, דינה של השאלה הזאת היה כדין כל סוגיה אחרת בעולמו של ראש הממשלה החדש: תערובת של אמוציות ישנות וזהירות חדשה, בלבול אסטרטגי ותסכול טקטי. בחודשים ההם, זה לא היה הדבר היחיד שאריאל שרון לא ידע.


[i]  הידיעה פורסמה ב"הארץ", 19.3.01.

[ii] ריאיון של המחברים עם בני אלון, 31.7.03

[iii]  ריאיון עם העיתונאי ארי שביט ב"הארץ".

[iv]  ריאיון עם רובי ריבלין, 27.7.03

[v]  העיתונאי דורון רוזנבלום כתב ב"הארץ" על נטייתו של שרון להגזים בחומרת האיום כאשר הוא רחוק ממוקד קבלת ההחלטות – 22.2.02

[vi] ב – 19.8.01 אמר שרון בכנס בטירת הכרמל ש"היום אפשר להגיד שמצאנו את הדרך לטפל בבעיות הביטחון. יש לזה פיתרון". כעבור שלושה חודשים, בנובמבר 2001, אמר בועדת חוץ וביטחון "יש לי דרך חדשה לטפל בטרור."

[vii] ראו, למשל, ספרו של העיתונאי עוזי בנזימן, "לא עוצר באדום", הוצאת אדם, 1985.

[viii]  השלושה לא שימשו אז בתפקידים רשמיים.

[ix]  הסיכום נחשף בספר "המלחמה השביעית", ספרם של העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2004.

[x] לשכת ראש הממשלה פרסמה הודעה ב-19.6.02 אחרי פיגוע קשה בצומת פת. לפי ההודעה, מעתה על כל פיגוע ישראל תכבוש שטחים של הרשות הפלסטינית ותחזיק בהם עד שייפסק הטרור לחלוטין.

 [xi] כנס בלטרון, 23.9.01

[xii]  ריאיון עם אייב פוקסמן, 23.10.03

[xiii] חברו של בוש סיפר כי הנשיא בוש אמר לו לאחר הביקור כי "הביקור השאיר עליי רושם יותר מכל דבר אחר שעשיתי בחיים". ניוזוויק – 8.4.02.

[xiv]  הדברים פורסמו בשבועון ניוזוויק, 6.5.02, ותיארו דברים שאמר בוש לסנטורים רפובליקניים אחרי ששרון טען שהוא מתחרט על ההבטחה לבוש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.