פרק 9 – כרמי ימות, וימות העולם

שמו של ראאד כרמי עלה לראשונה בדיון השבועי שבו מחליטה ישראל מי יהיו היעדים הבאים לחיסול, באמצע שנת 2001. פרחח, הסכימו כולם כשעלה השם, אבל גם רוצח הצובר עוצמה. איש אלים, אנס חסר מעצורים, אבל אמיץ לב וכריזמטי. הוא אחראי לרוב הפיגועים היוצאים באזור טול כרם. הוא שרצח את המסעדנים מוטי דיין ואתגר זיתוני בראשית השנה, לאחר חיסולו של דודו ת'אבת ת'אבת בירי צלף ישראלי. מאז הוא אחראי לשורה של מעשי ירי, שבהם נפגעו חיילים ואזרחים. צריך להרוג אותו, כי הוא לא יפסיק.

כרמי, שישב בכלא הישראלי בראשית שנות התשעים על השתתפותו כנער באינתיפאדה הראשונה, עלה לגדולה בשנה שמאז תחילת העימות. אחרי הנקמה המשפחתית על חיסול דודו, קנה לו שם של קבלן ביצוע זריז וחסר פחד של טרור. כוחו העיקרי היה בכך שהעז להוציא לפועל תגובות מהירות כמעט לכל מעשה ישראלי. בשב"כ ובצה"ל החלו להתייחס אליו כאל איום קבוע: בכל פעם שמשהו קרה באזור, צריך היה לבדוק מה קורה עם כרמי. לאחר דיון, הוא אושר כיעד לחיסול, ללא תשומת לב מיוחדת. הוא לא היה אבו עלי מוסטפא, שלגביו נשאלו שאלות עקרוניות באשר להצדקה לפגוע בדרג פוליטי.

בספטמבר 2001 שיגר מסוק טיל לעבר ג'יפ הטראנו, שבו נסע כרמי יחד עם שומרי ראשו. שניים נהרגו. כרמי עצמו נפצע בפניו, אבל יצא חי. עוד באותו לילה ירו אנשי הפת"ח באזור בסגן ארז מרחבי מן המארב והרגו אותו[i].

אדם שפגש את כרמי בחודשים שלאחר מכן תיאר את מצבו כ"כמעט עיוור". אבל מבחינת השבאב בשטח והשב"כ בצד הישראלי, הדבר החשוב באמת היה שכרמי יצא חי. השבאב החל לראות בו גיבור: הנה האיש שהישראלים הפעילו נגדו את מיטב המודיעין ואמצעי הלחימה שלהם, והוא חמק מהם. השב"כ ראה בכרמי חשבון פתוח, וחשבון פתוח יש לסגור. למעט במקרים בודדים מאוד, מי שהשירות שם אותו ברשימת החיסולים היה משול ליעד של רוצח מאפיה מן הסרטים: אף אחד כבר לא היה יכול להוציא אותו מן הרשימה הזאת אלא בארון מתים.

מאז 14 בינואר 2002 קרה למבצע לחיסולו של כרמי תהליך הפוך מזה שאירע לאונייה אלטלנה אחרי עליית הליכוד לשלטון ב-1977: מספר הקופצים מסיפון ההחלטה על המבצע הולך ועולה כל הזמן. כולם – היוצא מהכלל היחיד הוא ראש שירות הביטחון הכללי, אבי דיכטר – מודים היום שזו הייתה טעות גדולה. כדי להבין איך קרתה ולמה לא התנגד איש כשעוד היה אפשר לשנות, צריך להיכנס אל הקרביים של החיסולים או בשפה הצה"לית – הסיכול הממוקד.

מ-9 בנובמבר 2000, מועד הריגתו של ראשון מחוסלי העימות חוסיין עביאת בבית לחם, ועד מאי 2004, חיסלה ישראל במבצעים של סיכול ממוקד 237 אנשים ופצעה שבעה. עוד 125 אנשים, עוברי אורח או חפים מפשע ששהו באותו מקום עם היעד, נהרגו במבצעים אלה, ולא פחות מ-585 נפצעו. בתקופה זו ביצעה ישראל בממוצע ניסיון חיסול אחת לחמישה ימים[ii].

הסיכול הממוקד נולד, כמובן, זמן רב לפני כן. מאז ומעולם עמדה ישראל על זכותה לפגוע בטרוריסטים, אם מטעמי נקמה (אנשי ספטמבר השחור אחרי טבח מינכן), אם לצורכי מניעה ("המהנדס" יחיא עיאש, שמותו הצית את גל פיגועי הנקמה הגדולים בראשית 1996) ואם משום שראתה בהם אחראים לפעילות טרור (פתחי שקאקי, ראש הג'יהאד האיסלמי, שחוסל, על פי מקורות זרים, על ידי אנשי המוסד במלטה). אבל עד שנת 2001 זו לא הייתה שיטת לחימה עיקרית, עמוד השדרה של המאבק נגד הפלסטינים. לתהליך של הפיכת הסיכול הממוקד ללוז של הלחימה בטרור חברו ראיית עולם, התפתחויות ארגוניות ובעיקר אנשים מובילים, שפיתחו הן את הפילוסופיה והן את היכולות של הסיכול הממוקד. מרגע שאלה הבשילו, כמה חודשים אחרי שפרצו האירועים, נהפכו החיסולים לסוג של מכונה משוכללת. מעל לכול, המכונה הזאת ניזונה מהידע, מהעוצמה הארגונית ומהמנטליות של שירות הביטחון הכללי בראשותו של אבי דיכטר.

אם השב"כ היה ארגון כלבבו של שרון, דיכטר היה אדם כלבבו. הוא לא הציג לראש הממשלה מצגות במחשבים ניידים. הוא הכיר את השטח, דיבר ערבית, ידע מיהו האויב – ממש כמו ששרון אהב לחשוב על עצמו. הוא היה איש של פרטים, כמעט אובססיבי: תוך כדי דיון על נושא מבצעי הוא מסוגל להעביר לאנשי המטה שלו פתק, ובו הוראה לתקן את מנעול הדלת או להשקות את העציצים בחדר הדיונים. מאז ומתמיד אהב שרון חיילים שמכירים היטב את הפרטים שלהם ולא מביעים בקול פקפוק בראייה הכוללת של המפקד, קרי הוא עצמו.

דיכטר נולד ב-1952 באשקלון, נשוי ואב לשלושה. לשב"כ הגיע לאחר שירות כחייל בסיירת מטכ"ל. שלא כברק, כיעלון או כמופז – כולם בעלי עבר בסיירת וכולם דמויות מפתח במלחמה עם הפלסטינים – הוא לא היה מפקד, אלא בעל מקצוע. מקצועו כלל היכרות עמוקה עם השטח, ויכולת להתמצא ולהסתדר במצבים שבהם אנשים אחרים היו תלויים בו להצלת חייהם. במקרה אחד, שנרשמה בו תקלה מבצעית מהקשות בתולדות היחידה, הצליח דיכטר, שהיה אז איש מילואים, להחזיר את הצוות הביתה מתוך גילוי קור רוח ותושייה, שזיכו אותו בצל"ש.

בסיירת מטכ"ל יכול לוחם, בסדיר וגם במילואים, להשתתף בכמות מבצעים העולה בהרבה על זו של מפקד בכיר, ואף לרכוש לעצמו שם המאפיל על בכירים ממנו. דיכטר היה מן הלוחמים האלה. להילה שלו תרמו גם מראהו החיצוני וקסמו האישי: הוא אתלטי ולפניו מראה צעיר, והוא דובר מוכשר וכריזמטי, שהצטיין במסיבות היחידה והשירות לא פחות מאשר בשטח.

גם בשירות צמח דיכטר מלמטה. חלק גדול משירותו עשה במרחב דרום של השב"כ, והכיר היטב את רצועת עזה. הוא עמד בראש מרחב דרום בעת הפיגועים הגדולים של ראשית 1996, וקיבל באופן קשה את הכישלון של השב"כ באי-מניעת הפיגוע בדיזנגוף סנטר: נהג המשאית שהבריח את המחבל המתאבד היה במעקב של השירות וחמק ממנו. הכישלונות האלה העיבו על כהונתו כראש המרחב, והוא עבר לשרת כראש אגף האבטחה. בתפקיד זה הצטיין, וסייע לשקם את האגף, שספג מהלומה קשה ברצח יצחק רבין. איש לא חלק על הצטיינותו המבצעית ויכולתו לעבוד בצוות ולהנהיג אותו, אבל היו בשירות שאמרו שהוא מתקשה להסתגל לעידן שצריך בו גם לעבוד עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולא לראות אותם בהכרח מבעד לכוונת. אהוד ברק, שהכיר היטב את דיכטר הן מהסיירת והן מהשב"כ, העדיף אותו כראש שירות על פני ישראל חסון, כמה חודשים לפני שפרצה האינתיפאדה. חסון היה גם הוא איש שטח מוכשר, אולי אף יותר מדיכטר, אבל כסגן ראש השירות היה שותף ל"הרחבת הראש" שאפיינה את ימי עמי איילון בשב"כ. הוא היה שחקן מרכזי במגעים עם הפלסטינים, מוכר היטב למצרים ושליח נאמן של ברק במשא ומתן שכשל. ברק, כמו שרון אחריו, העדיף בראש ארגוני הביצוע אנשים שנתפסו כמבצעים.

דיכטר ירש מעמי איילון שירות שעבר שינוי ארגוני נרחב, ונחלץ סופית מן הנורמות הקלוקלות שאפיינו קדנציות קודמות. אבל הוא לא ירש מאיילון את התפיסה המרחיבה, שלפיה השב"כ אינו רק אחראי לסיכול, אלא גם אמור להיות גורם הערכה מרכזי. איילון ראה כחלק מתפקידו פגישה עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, ושכנועו שיש למנות שופט עליון ערבי, כי מידת האמון של ערביי ישראל במערכת המשפט הולכת ונשחקת במידה מסוכנת. בעיני דיכטר, תפקידו בהקשר של ערביי ישראל הוא רק לספק מודיעין מבצעי שנוגע לפעילות חבלנית עוינת. ההשלכות, כפי שאמר בעניין אבו עלי מוסטפא, לא היו בתחומו.

נדמה היה שדיכטר נחוש למחוק את הדיסקט של ימי איילון, שהתאפיינו בהרחבת אופקיו של השירות הן כלפי פנים והן מול הפלסטינים. דיכטר הוציא אנשים כמו שטיינברג – שנחשב לאיש של איילון – מן המערכת, והחזיר את השירות לפסים מבצעיים, שבהם מסכלים קודם ושואלים שאלות אחר כך.

כך גם בחר להתעלם מהשלכות שנגעו למוסר לחימה: בדיון הלוהט על חיסולו של סאלח שחאדה בקיץ 2002 התנגד סגנו, יובל דיסקין (שהיה נציג השב"כ בדיוני החיסולים), לביצוע מטעמים של פגיעה בחפים מפשע. דיכטר התערב, וקבע עמדה הפוכה, לפיה השירות תומך בתוקף במבצע שאכן יצא לפועל ביולי 2002.

דוגמה מובהקת לשינוי שהביא דיכטר בתפיסתו העצמית של השב"כ היה מסמך "נכס או נטל": אהוד ברק ביקש בשובו מפסגת המילניום, כשבועיים לפני שפרצה האינתיפאדה, מכמה גופים, ובהם אמ"ן ומפקדת תיאום הפעולות בשטחים, לסכם את תפיסתם לגבי ערכו ונזקו של ערפאת. גם השב"כ הכין מסמך. כתב אותו צ', שתפס את מקומו של שטיינברג כמי שמפרש עבור ראש השירות את המציאות הפלסטינית. המסמך היה פשוט, מינימלי, והסתכם בשורה מעשית אחת, יוצאת דופן מאוד באותם ימים: הנזק שמביא ערפאת רב מהתועלת שהוא מביא. זה היה כל מה שדיכטר ביקש, בסיס לפעולה בצבעי שחור-לבן.[iii] ברק, לעומת זאת, ביקש משטיינברג (שכזכור מצא חן בעיניו עוד בדיון המודיעיני לפני קמפ דייוויד) שיכין מסמך נגד.

דיכטר אמר לא אחת שהוא מסתכל על השטח "מגובה הביוב במחנה בלאטה". שום פרט משום חקירה לא היה קטן מדי עבורו, שום שאלה לא הייתה מיותרת. הוא למד את עוצמתו של המידע, במיוחד המידע שבו עוסק השב"כ: עבור שאר המערכת, וצה"ל בתוכה, הפנים של מבוקשי הטרור היו דומים ושמותיהם התחלפו זה בזה. עבור השב"כ לכל שם הייתה כתובת, כל מצוד היה אישי לגמרי. הוא שחה בפרטים, ולא נלאה לחזור עליהם פעם אחר פעם.

פעם נקרא לתדרך את שמעון פרס. זו הייתה פגישה בין שני אנשים שכמעט לא היה להם דבר מן המשותף: חתן פרס נובל לשלום, שלא דיבר מילה בערבית, לעומת הערביסט מן היחידה והשירות, שיודע לומר לפי מבטאו של אדם ובחירת הביטויים שלו מאיזו שכונה בעזה הוא מגיע.

דיכטר סיפר לפרס על תחקור שערך בעצמו לעציר פלסטיני בן 14, שנתפס בדרך לפיגוע התאבדות. שאלתי אותו על החיים בכפר, אמר לפרס, על המשפחה שלו. אחר כך שאלתי אותו, וכאן עבר דיכטר לערבית, אם קיים אי פעם יחסי מין. הוא אמר שלא.

א מעא חיוונאת? שאלתי.

פרס בהה בדיכטר, מתקשה לרדת לסוף דעתו.

ועם חיות? אמר ראש השב"כ.

את הבעת פניו של ממציא המזרח התיכון החדש ניתן רק לנחש.

עבור שרון, שהתגאה ביכולתו להתמצא בשטח יותר מכל מח"ט המשרת בו עכשיו, סיפורים כאלה היו סם חיים. דיכטר נתן לו תחושה שהוא יודע באמת מה קורה, לא בורח לתאוריות ומכיר את הערבים. דיבורו הישיר של דיכטר, האמינות שהקרין, העובדה ששרון לא הכיר את ארגונו באותה מידה שהכיר את הצבא ולא היו לו מול השב"כ משקעים היסטוריים כמו אלה שעמדו בינן לבין צה"ל או המוסד (שאנשיו שכנעו אותו שאפשר לסמוך על הפלנגות, קודם למלחמת לבנון), יצרו לדיכטר ולשירות מעמד מיוחד אצל ראש הממשלה. דיכטר לא שאל מה יגיד סולאנה, ולא ספק כפיים. דיכטר ביצע, והרבה.

שרון ראה בעצמו איש של פרטים, ממש כמו דיכטר. כשתכפו ההברחות ממצרים לרפיח במנהרות שמתחת ציר פילדלפי, דאג שלשכתו תתקשר מדי בוקר ישירות למפקד אוגדת עזה ישראל זיו, כדי לוודא שהדחפור המבצע חפירות מנע במקום אכן עובד[iv]. דיכטר סיפק לו פרטים דומים בשפע – ונדמה היה שאצלו הדחפור תמיד עובד. שרון הקפיד לשוחח עם ראש השב"כ בטלפון לפחות פעם ביום. הוא אהב לשמוע פרטים על המבוקשים שאותם צד השב"כ – איך הם חיים, מה הרגליהם, באיזו דרך מתכנן השירות ללכוד אותם. לא פעם העלה באוזני ראש השב"כ רעיונות, שהוא עצמו ידע שלא יתבצעו אבל היה תענוג לחשוב עליהם: פעם הציע לדיכטר לזמן את תאופיק טיראווי, ראש המודיעין הכללי הפלסטיני שישראל האשימה אותו במעורבות כבדה בטרור, לפגישה בתירוץ של חידוש התיאום הביטחוני – ואז לחטוף אותו.

שרון אהב לסנוט באנשי הצבא, ולהציב את השב"כ מולם כמופת של יעילות וענייניות. השירות הוא הארגון היחיד שכשאני אומר לו משהו, אני יודע שהוא יתבצע, אמר למפקדי צה"ל. אצלכם, אני לא יודע אם אני ראש ממשלה או לא. אתם הארגון היחיד שאתו אני יודע שדברים יתבצעו, כתב לדיכטר בפתק, לאחר שהמשטרה לא מילאה את הוראתו לסגור את האוריינט האוס אחרי פיגוע הדולפינריום.

דיכטר, שידע היטב מה מדבר אל לבו של שרון, פרט על אותם מיתרים. הוא הבין שהתלונות הקבועות של הצבא על שהשב"כ אינו מספק מידע קונקרטי לצורך מבצעים, נתפסות אצל שרון כסוג של תירוץ. פעם, לאחר שראש אגף המבצעים דן הראל חזר על תלונה דומה בדיון אצל ראש הממשלה, טלפן דיכטר לעיני כל הנוכחים בדיון לרכז שטח של השירות, שיחד עם הקצינים המקומיים ניהל פעולה באזור חווארה. תן לי את המג"ד, ביקש דיכטר, ומשענה הקצין לטלפון, שאל אותו ישירות אם חסר לו מידע. מה פתאום? ענה המג"ד, ודיכטר הסתכל בנוכחים בהבעת ניצחון. הרושם של שרון, שיש מי שעושה ויש מי שבעיקר מתלונן, התחזק עוד יותר.

לא רק הגישה התכליתית של השב"כ קסמה לו, אלא גם ישירות דיבורו של דיכטר עצמו: הסיכוי הטוב ביותר לעצור מתאבד הוא בשכם, לפני שהוא יוצא, נהג ראש השב"כ לומר. תסגרו את כל שכם, לכמה זמן שצריך. מצדי, שיצניחו להם אספקה. זה היה רחוק מאוד מהאמירות של קציני הצבא על הצורך בהקלות הומניטריות, ועל כך שהסגרים אולי מונעים פיגועים בטווח הקצר אבל מגבירים את המוטיבציה בטווח הארוך – וקרוב הרבה יותר ללבו של שרון. שרון מצא בראש השב"כ בעל ברית, שממש כמוהו לא עסק בטווח הארוך, אלא במניעת הפיגוע של היום.

עם הזמן גם פיתחו דיכטר וארגונו מיומנות תקשורתית מרשימה. דיכטר הבין, שמסרים פשוטים וקליטים יעזרו להציג את ארגונו כתכליתי ויעיל, בניגוד למערכת הצבאית המסורבלת. כך נהג כשהשווה את שיעור ההרוגים בפיגועים ביחס לגודל האוכלוסייה לשיעור דומה ביחס לגודל האוכלוסייה בארה"ב, וכך כאשר אימץ את השיטה האמריקנית, והציג על גבי מחשב את המבנה של התארגנויות טרור – הג'יהאד האיסלמי בחברון, למשל – מסודר באופן הייררכי, כמו קלפי המבוקשים שהציגו האמריקנים בעיראק. זו הייתה דרך יעילה לארוג יחד את כל הפרטים שאסף, ולהפגין את העליונות המודיעינית שעמדה בבסיס הצעותיו.

גם הילת הסודיות, שאת כוחה הכיר דיכטר היטב מימיו בסיירת מטכ"ל, שימשה אותו ככלי שיווק. בניגוד לצבא, השב"כ ברובו עדיין סגור לעינה החטטנית של התקשורת. רכזי שטח ואנשי מבצעים אינם חשופים כמו מפקדי יחידות בצבא, ההבנה של התקשורת איך עובד השב"כ ואיך בדיוק הוא משיג את האינפורמציה בכמות מרשימה שכזו קטנה בהרבה מהבנתם את דרכי פעולתה של יחידה צבאית. לעתים קרובות, גאוותם העיקרית של העוסקים בתקשורת ביטחונית היא על שהם יודעים את השם המלא של מי שמצוין בפומבי רק כד' או ע'. חוסר המידע הזה מביא לעתים קרובות לגלוריפיקציה: במקום שיש הבנה פרטנית יותר, כמו בצבא, יש באופן טבעי גם חשיפה של חולשות ושל מחדלים.

דיכטר, שחזותו מרשימה, דיבורו בהיר והוא משדר אמינות, ידע לנצל זאת היטב. הוא לא היסס להשתמש בשירותיהם של יועצים אסטרטגיים, איתם נפגש באופן פרטי, ולנסח יחד איתם אמירות קליטות לשיווק פומבי. המיומנות הזאת סייעה לו ולארגונו: כך חמק השב"כ מבירור ציבורי נוקב של מחדל האבטחה ברצח זאבי (קודמו כרמי גילון התפטר, כזכור, אחרי רצח רבין); גם התבטאויות בעייתיות של דיכטר, כגון "לא סיפקנו לאזרחים את חליפת המגן שלה הם ראויים,"[v] אמירה שלו שתפסה כותרות בכנס הרצליה 2003 – נתפסו ככנות, ולא עוררו שאלות בדבר מידת אחריותו של ראש השירות לכישלון הזה. הוא היה לפנים המוצלחות ביותר של המלחמה בטרור, ויכולתו להעביר דברים אצל שרון – וממנו למטה, אל כל המערכות – הפכה לגדולה ביותר שהייתה לראש שב"כ אי פעם. בשלהי 2001, ראש השב"כ היה הדמות החזקה ביותר במערכת הביטחונית, ויוקרתו הייתה בשיאה[vi].

בתחילת האינתיפאדה היה דיכטר שותף לתחושת אוזלת היד של הצבא. בשנים שחלפו מאז הסכם אוסלו לא הצליח השב"כ למצוא יכולות חלופיות לשליטה בשטח, ודיכטר – שכמו מופז, נדרש להביא יעדים אפקטיביים לפעולה נגד הפלסטינים – לא הצליח לספק כאלה. הוא נרתם לפעולה, ובתוך חודשים הצליח השב"כ לשקם במידה רבה את יכולותיו. פריסת שטח, שהלכה והתעצמה ככל שהחריף העימות, ואמצעים טכנולוגיים חדישים, אפשרו לארגון לאתר יעדים במהירות שלא היה לה תקדים בעבר. ככל שגדלה השליטה הפיזית של ישראל בשטח הפלסטיני ונמחקו קווי התיחום הישנים, כך גברה אחיזתו של השירות באוכלוסייה הפלסטינית. דיכטר לא הפסיק ללחוץ. נצטרך להיכנס ללב הערים הפלסטיניות, חזר ואמר עוד בימים שבהם כניסה לשטחי איי נחשבה דבר שלא יעלה על הדעת. כדי לסכל – וסיכול פיגועים, ידע דיכטר היטב, הוא המדד היחיד שיימדד בו – נהיה חייבים להגיע עוד יותר קרוב ולייצר עוד הרבה יותר יעדים.

השב"כ של דיכטר שלט לחלוטין במודיעין שמאחורי החיסול. הוא שסיפק את התיק המרשיע (המכונה חב"ש – חומר ביטחוני שלילי), שהועלה לדיון השבועי בלשכת שר הביטחון, בהשתתפות סגני הראשים – דיסקין מן השירות ובוגי יעלון (ואחר כך גבי אשכנזי) מטעם צה"ל. לעמוס מלכא ולאנשי אמ"ן (אמ"ן נעשה בהדרגה זרוע משלימה לשב"כ בכל הנוגע ללחימה בשטחים), היה רק לעתים רחוקות מידע שסתר את המידע שהציג השירות. בצר להם, נקטו מלכא ואנשיו עמדה קבועה: כן, צריך לחסל, אמרו בדיונים, אבל צריך גם להיזהר שזה לא יעלה את המוטיבציה לפיגועים. האמירה הזאת, שנאמרה כהתרעה כללית ולא שימשה כמעט לצורך התנגדות של ממש לפעולה ספציפית, שחקה לגמרי את מעמדו של אמ"ן בעניין החיסולים. איש לא רצה להקשיב למי שיש לו אזהרה תמידית, שהתפרשה בעיקר כסוג של כסת"ח. דיכטר ודיסקין, הרגישו כל המשתתפים, לא ניסו אף פעם לחמוק מאחריות.

השב"כ קבע את יעדי החיסול שהועלו לדיון ואת סדר העדיפויות, ואם אלה לא התממשו הוא שקבע מתי יעלו שוב. איש לא יכול היה לערער על הקביעות של דיכטר ודיסקין ביחס לבכירותו של היעד, התועלת שבפגיעה בו, ההשפעה האפשרית של עיתוי הפעולה. אנשי אמ"ן, שלעתים קרובות לא הכירו כלל את השם שהועלה לדיון, לא יכלו אלא להנהן. אף אחד מהם לא רצה להיחשף בבורותו. לכאורה, זה היה דיון בהרכב מלא, לעתים קרובות אפילו בהשתתפות בכיר בפרקליטות הצבאית. מעשית, מה שהשב"כ רצה אושר. על מחיקה של יעד מהרשימה לא דובר כמעט אף פעם.

השירות, שהסיכול הממוקד נעשה כמעט לכרטיס הביקור שלו, שיווק באורח בלתי נמנע כל יעד כחשוב במיוחד. ההגדרות כמו "המבוקש מספר אחת" בעיר, במחוז או בארגון מסוימים נעשו עניין שגרתי כל כך, שאפילו אזרחים כבר החלו להתייחס אליהם בספקנות.

בפקס הקבוע שיצא ממטה השב"כ אל העיתונאים מיד לאחר סיכול מוצלח, הוזכרה תמיד "פגיעה ביכולת של הארגון להוציא פיגועים" לצד "מוטיבציה גדולה לנקום בטווח הקצר". באחד המקרים, בשלהי שנת 2003, נאמר בתדרוכים לתקשורת שחיסולו של מבוקש ברצועת עזה "ישאיר את הג'יהאד האיסלמי באזור ללא מפקד לפחות ל-24 שעות".

בין נובמבר 2001 לספטמבר 2003 חיסל צה"ל חמישה פלסטינים[vii], שכל אחד מהם תואר בתורו כראש החמאס בחברון – גמיל ג'דאללה, עבד אל חאלק נאתשה (היחיד שנעצר ולא חוסל), עלי עלאן, עבדאללה קוואסמה ואחמד באדר. בכל פעם ירש מישהו את המנוח בתוך ימים. היורש היה מי שהכיר טוב מכולם את אנשי הרשת, מי שידע לחבר מהנדס של הכנת מטענים עם מגייס מתאבדים ועם מי שידע איך לחמוק דרך הרשת הישראלית. בצה"ל אהבו להשתמש בביטוי "מכסחת דשא" לתיאור שיטת הפעולה, שבה נקצץ בכל פעם מי שעמד גבוה בסולם. אבל גם קצינים בכירים הודו, שהמוטיבציה והיכולות לא ייעלמו רק כי ישראל מוציאה להורג פלסטיני אחר פלסטיני.

היוקרה שצברו השב"כ ודיכטר אישית מהשגת המודיעין לחיסולים צרמה לאנשי הצבא. אנחנו מבצעים את הפעולה בשטח, אמרו, והשב"כ קוצר את כל הפירות. דיכטר זורק לעיתונאים מילה והם מתמוגגים, ואותנו משאירים בצד. במהלך הזמן התפתחה תחרות, מי יציג קודם לתקשורת את החומר המרשיע על האיש שחוסל זה עתה. החומר היה חייב להגיע מהר – ולהיות משכנע. זירת טרור באמ"ן הקדישה לכך מאמצים רבים, מתוך ידיעה שמי שנותן הסבר גם יקבל חלק מהקרדיט.

בפעמים הלא רבות שבהן נתקלה הפעולה בביקורת לאחר מעשה, מיהר דיכטר לספק פרטים חדשים על מעשיו של המחוסל קודם למותו או על הדברים שתכנן. איש לא היה יכול לבדוק את הפרטים האלה לאשורם – השירות הרי החזיק בחומר הגולמי – אבל בדיקה מדוקדקת של מה שידעו אלה שהיו מעורבים בתהליך שהוביל להחלטה, מעלה מקרים רבים שבהם לא עלו הפרטים האלה כלל קודם למבצע.

אחד המקרים הבולטים היה חיסולו של סאלח שחאדה, אחד הבכירים במפקדי הזרוע הצבאית של החמאס, ביולי 2002. לאחר מעשה ספג החיסול ביקורת פנימית ובין-לאומית קשה, לא בשל זהותו של שחאדה אלא בשל הפגיעה בחפים מפשע – 15 אזרחים, בהם תשעה ילדים. השב"כ שחרר מידע לעיתונאים ולבכירים, תוך שימוש במילת ההפחדה האולטימטיבית של אותם ימים: מגה פיגוע. שחאדה, נאמר במידע, עמד להגניב לישראל משאית ובה לא פחות מטונה של חומר נפץ. זה היה אמור להיות פיגוע בסדר גודל שכמוהו לא ידענו, אמר שר הביטחון בן-אליעזר לאחר המבצע[viii]. אבל שנה מאוחר יותר לא ידע בן-אליעזר להזכיר אפילו פרט אחד בעניין, וטען שהתנגד בכלל לחיסולו של שחאדה במועד שבו התבצע, בגלל החשש לפגיעה באזרחים. גם אחרים שהיו מעורבים באישור המבצע לא העלו כלל את הטענה שהחיסול מנע פיגוע בסדר גודל שכזה.

דיכטר לא הבדיל בין דרג צבאי למדיני. בעיניו, כל פגיעה במה שהוגדר "דרג מדיני" הייתה פגיעה בראש נחש, יעילה במיוחד נגד הארגון כולו. הוא לקח דוגמה ממבצעים אחרים, בזמנים אחרים: כך בחיסולו של שקאקי, ששיתק לדבריו את הג'יהאד האיסלמי לכמה שנים (אחרים חלקו על ההערכה שהארגון אכן שותק), וכך בארגונים קטנים אחרים שנעלמו או ירדו למחתרת לאחר מות ראשיהם. בהדרגה, חלחלה המדיניות הזאת למערכת כולה. לא רק זהות המועמד לחיסול נעשתה לא חשובה, אלא גם עיתוי הפעולה והשלכותיה על הסביבה. מה יעשו פלסטינים אחרים בעקבות החיסול, את מי ימריץ להצטרף למעגל הטרור ואת מי אכן ירתיע, כל השאלות האלה נעלמו בבולמוס המבצעי.

המגמה הזאת בלטה לא רק בחיסולו של אבו עלי מוסטפא, אלא גם במקרה בולט אחר: חיסולם של ג'מאל מנסור וג'מאל סלים דמוני, ב-31 ביולי 2001 בשכם. מסוק של חיל האוויר ירה טיל אל הבניין שבו היו השניים, ממנהיגי החמאס בשומרון, והם נהרגו עם עוד שישה אנשים ששהו בבניין. מאה וחמישים אלף איש השתתפו בהלווייתם של שני הג'מאלים, שהפכה להפגנת זעם אדירה נגד ישראל.

קצינים בכירים באמ"ן התנגדו להריגתם עוד לפני המבצע, והזהירו שמדובר בשני מנהיגים פוליטיים, שפגיעה בהם תתפרש אצל הפלסטינים כהוכחה שישראל אינה מבדילה בין מי שעוסק בטרור בפועל למי שאינו עושה זאת. בחומר המרשיע (המכונה חב"ש – חומר ביטחוני שלילי) ששימש מצע לדיון בחיסולם, לא זו בלבד שלא הייתה הוכחה לעיסוק של ממש בטרור אלא גם הופיעה התבטאות של מנסור, כמה ימים קודם לחיסול, שבה הביע התנגדות לפיגועי ההתאבדות. דמוני היה שותף למאמציו של מנסור להפוך את החמאס מארגון טרור למפלגה פוליטית, מאמצים שנמשכו עד יום מותו.

כמה ימים לאחר החיסול החלו לצוץ בתוך השירות עצמו שאלות, שהועלו גם בפני דיכטר. שנשאל מדוע הוחלט לחסל את הג'מאלים למרות החומר הסותר, הסביר דיכטר שבאישור היעד לחיסול מטפל דיסקין. זה היה נכון טכנית, אבל השתמע מן האמירה שראש שירות הביטחון הכללי אינו מקפיד לפקח על הדרך בה מופעל האמצעי העיקרי שעליו הופקד הארגון. זו לא הייתה הפעם האחרונה בה השתמש דיכטר בנימוק זה לאחר מעשה.

בולמוס החיסולים אחז במערכת כולה. באחד הדיונים בצבא היה למישהו רעיון מבריק: בואו נעשה חיסול כל יום, אמר הקצין לשר הביטחון בן-אליעזר. זה בהחלט רעיון, אמר בן-אליעזר בצאתו מן הישיבה, וגם ראש הממשלה שרון הביע התלהבות. מספר הניסיונות גדל עם הזמן לרמה כזו, שבוקר אחד – כשהיה כבר שר ביטחון – קרא שאול מופז באינטרנט על חיסול שבוצע זה עתה, ושאל את אנשי לשכתו "את מי בדיוק חיסלנו?"

יובל דיסקין, שעם מינויו לראש השב"כ תואר כ"אבי הסיכול הממוקד", הביע, בימים שקדמו להפיכת החיסולים למדיניות סיטונית, פקפוק ביעילות השיטה. לימים, כשהתמנה לראש השב"כ, התפרסמו ידיעות שלפיהן חזר דיסקין לעמדתו הקודמת, ולא ראה עוד בחיסולים אמצעי שיש בכוחו למגר את הטרור[ix]. אבל בין לבין, כשהתמנה לעמוד יחד עם יעלון בראש הצוות שטיפל בסיכול הממוקד, ראה דיסקין לפניו בעיקר אתגר מבצעי, ורתם אליו את כישוריו. פרט למקרה שחאדה שהוזכר, שבו התנגד למבצע בשל החשש (שהתאמת) לפגיעה בחפים מפשע, לא נשמעה מצדו התנגדות של ממש לחיסול כלשהו. במקרה שחאדה נבלעה התנגדותו בלחצו של דיכטר, שבזאת הפעם לא השאיר את ההחלטה בידי סגנו.

הפגישה בחפים מפשע הייתה הסייג היחיד ששמה המערכת לעצמה, בעיקר מתוך שיקולים של לגיטימציה בין-לאומית ופנימית. איש אינו זוכר אפילו פעם אחת שמועמד נפסל לחיסול מטעמים משפטיים[x]. לא נשמע ציוץ גם כשהרחיב צה"ל את הגדרותיו מ"פצצה מתקתקת" ל"תשתית מתקתקת" ואחר כך לכלי מדיניות עיקרי, כפי שאמר יעלון בפירוש בקיץ 2003[xi]. מעורבותה של הפרקליטות הייתה בעיקר בהגנה על צה"ל מפני התקפות משפטיות מבחוץ: אנשיה ניסחו את עיקריה של תשובת המדינה לעתירה לבג"צ נגד החיסולים. לא יהיה מצב שבו צה"ל יזדקק לייעוץ משפטי ולא יקבל אותו, קבע הפרקליט הצבאי הראשי מנחם פינקלשטיין, ולמעשה הכתיב למערכת שלו עמדה, שמשמעותה המעשית הייתה שתפקידם העיקרי הוא להכשיר כל דבר שמפקדי השטח ירצו בו.

לדיונים השבועיים אצל שר הביטחון לא הייתה משמעות של ממש, מכיוון שממילא לא יכול שום פוליטיקאי שהוא להצטייר כמי שמשיקולים משלו – שנתפסו תמיד כזרים, שהרי המערכת עוסקת יומם ולילה בהגנה על אזרחי ישראל – עומד בדרכם של אנשי הביטחון לעצור את הטרור. לשר הוצגו כל הפרטים המבצעיים, מהכלי הנבחר לביצוע הפעולה ועד לשאלות שונות לגבי פגיעה בחפים מפשע. לא הייתה לו יכולת של ממש להשיג על עצם הבחירה ביעד.

והוא גם ידע שמעליו יש בוס, שהחיסולים היו בדיוק סוג הפעולות שביקש. לשב"כ, כארגון הכפוף לראש הממשלה, הייתה גישה ישירה לשרון, ודיכטר השתמש בה לא אחת כדי ליצור לחץ במקרים שבהם נראו לו הצבא או השר ספקניים מדי. הוא לא היה צריך להתאמץ מאוד: החיסולים היו בדיוק לרוחו של שרון, בדיוק סוג הפעולה המתוחכמת והמאיימת שביקש מאז כניסתו לתפקיד. הם הבהירו לערבים את עוצמת הכוח הישראלי, לא במכות קהות של מכשיר כבד אלא בדקירות מדויקות וקטלניות. הן יצרו תחושת נרדפות אצל הטרוריסטים, דבר ששרון הטיף לו כבר בפגישותיו הראשונות עם מפקדי השטח.

השב"כ נעשה אצל שרון אנטי-תֵזה לצבא המגושם, שאינו יודע איך לטפל בערבים. בזהותם או באשמתם של הערבים הספציפיים שהוחלט לחסל לא התעניין יותר מדי. התגובה הקבועה שלו לידיעה שהעביר המזכיר הצבאי על חיסול מוצלח הייתה "תביא לי עוד בשורות כאלה"; השאלה הקבועה, כשחזר שֵם ועלה הרבה אחרי שהיה נדמה לו שהמבצע כבר צריך להיות מאחורינו, הייתה "מה, הוא עוד חי?"

כלי השיווק העיקרי של השב"כ היה ההתרעה על פיגועים. בימי דיכטר החל השירות לראשונה לפרסם את מספר ההתרעות, כסוג של איום חמור וקבוע המרחף מעל לציבוריות הישראלית. מספרן של אלה נשאר כמעט קבוע – איפה שהוא בין ארבעים לחמישים. כך היה לפני כיבושה מחדש של הגדה במבצע "חומת מגן", וכך אחרי שהושלם המבצע. כך לפני שהחלו העבודות לבניית גדר ההפרדה (שדיכטר היה תומך קבוע ונחרץ בהקמתה), וכך לאחר שהגדר כבר כיסתה עשרות קילומטרים של גבול.

מאמצע 2001, כששלב מלחמת הטרור בעימות נכנס למלוא עוצמתו, נהפך מדד ההתרעות לסוג של מפלס הכנרת של מצב הרוח הביטחוני בישראל. חלק מההתרעות היו מסוג של "מוחמד אמר לאחמד שיגייס מתאבד לפיגוע", דבר שעבור השב"כ אכן משמש בסיס לפעולה של מעקב, איתור וסיכול. עבור הציבור הישראלי, ההתראות נתפסו כאילו בכל רגע נתון מתבצע מרדף בפועל אחרי חמישים חגורות נפץ, שכבר יצאו בדרכן למרכזי הערים. בתנאים כאלה, איש לא רצה להתווכח על משמעותם של סגר, עוצר או חיסול.

אפילו בצה"ל כבר החלו להתייחס בחשדנות להתרעות השב"כ. אתם כמו מכונה שמוציאה כדורי טניס ולא יודעת לאסוף אותם חזרה, אמר מפקד אוגדת איו"ש גדי אייזנקוט לאנשי השב"כ[xii]. אתם מדברים על חמישים התרעות, אבל אני מכיר רק שתיים. דיכטר טען בתגובה שהצבא אינו מתייחס להתרעות שאינן עבורו בגדר מודיעין לפעולה, אבל השב"כ מכיר את המציאות טוב יותר.

לעתים הודלפו מן השירות סיפורים, שעוררו אצל אנשי הצבא הרמת גבות של ממש. בחג הפסח 2004 קידמו את פני המתכוננים לסדר כותרות ענק בעיתונים, שבישרו על סיכולו של "פיגוע איידס". הבסיס לחזון המצמרר הזה הוא מידע שהפיץ השב"כ, ולפיו סוכלה כוונה של אנשי פת"ח מקלקיליה לבצע פיגוע בת"א, שבמהלכו יפוצצו מטען תופת טבול בדם נגוע באיידס.

האמת הייתה קצת שונה. בידי השב"כ היה מידע על פלסטיני שהתבטא על רצונו לבצע פיגוע איידס. לא היו ברשותו אמצעים או שיטה. יתרה מזו: "פיגוע איידס" אינו אפשרי כלל, שכן נגיפי המחלה לא יעמדו בפיצוץ. זה לא הפריע לסיפור הציורי, המעיד פעם נוספת עד כמה היו דיכטר ואנשיו ערים לשיווק התקשורתי של האווירה הנחוצה להם. הם ידעו שהעיתונים יבלעו את המידע הזה בשקיקה, בלי לשאול יותר מדי שאלות על תקפותו.

כמה פעמים הודלפו ידיעות על "מגה פיגוע" מתוכנן, שיעדו הוא אחד מבנייני המשרדים הגבוהים בתל אביב, או על כוונה להרעיל מקורות מים בישראל. פעם חזרו כוחות צה"ל לטול כרם לאחר שכבר יצאו ממנה[xiii]. הנימוק שנמסר לאחר מעשה, בגיבוי השב"כ, היה ידיעה על משאית ובה מטען של 600 ק"ג חומר נפץ, שנועדה לפוצץ את מגדלי עזריאלי בתל אביב. אלא שידיעה ממשית כזו לא הייתה מעולם – וכמובן גם לא משאית.

החיסולים גם הזכירו לציבור ימים טובים יותר: לאויב היו פנים, תיק ברור של מעשים רעים ואשמה שאין צורך להוכיח אותה. זו לא הייתה המלאכה האפורה והמשחיתה של הכיבוש, והיא לא ייצרה סרטים דוקומנטריים מדכאים על חיילים אדישים, שאינם מעבירים אשה הרה במחסום. זו הייתה ישראל הזריזה, המתוחכמת ובעלת הזרוע הארוכה, המאתרת את אויביה ומכה בהם חזק, מהר ונקודתי. אף אחד לא רצה לשמוע אפילו אנשי צבא או ראשי שב"כ לשעבר, שטענו ששימוש לא מבוקר בחיסולים, בעיקר על ידי חיל אוויר, נותן לצד השני לגיטימציה למעשי טרור. הפלשתינים טענו שישראל משתמשת במסוקים ובמזל"טים ואין להם שום הגנה בפניהם. המתאבד הנחוש, הרוצח באופן חסר אבחנה, היה בעיניהם  התשובה הפלסטינית לכוח העליון של המטוס, המסוק והמזל"ט. כל חיסול נתפס בישראל כמוצדק. הפעולות זכו לתמיכה קבועה של קרוב ל-80% מהנשאלים בסקרי דעת הקהל[xiv].

וכך נהפך החיסול לא רק לכלי הלחימה הנבחר, אלא לסוג של אתוס. דעת קהל תומכת ומוכה פחד ותאוות נקם, שירות ביטחון כללי שהלך וקיבל מעמד של "היחיד שיודע להילחם בהם"  ראש ממשלה תומך ודוחף ושר ביטחון, בן-אליעזר, שלא יכול לעמוד מול הלחץ המבצעי, חברו ליצירת מצב שבו כמעט ולא היה דבר כזה – חיסול לא נכון.

תבונתו המבצעית ומקוריותו של דיסקין, שהיה האיש המרכזי בגוף הסגנים, אותו גוף שהופקד על אישור החיסולים, העצימו עוד יותר את הדומיננטיות של השירות. הפורום שִכלל מאוד את התיאום בין השירות לצבא, דבר שהביא ל"סגירת מעגלים" יעילה – היכולת להפוך במהירות מודיעין נקודתי של השירות למבצע – שכמוה לא הייתה לגופי ביצוע ביטחוניים מעולם. צה"ל והשב"כ התגאו במערכת שנוצרה. משקיפים חיצוניים, בעיקר אמריקנים, התפעלו ממראה עיניהם כשיעילות המערכת הודגמה בפניהם. אחרי הפלישה האמריקנית לעיראק ותחילתה של מלחמת טרור שם, הוצגה המערכת הזאת כדוגמה לתחכום הישראלי מול הכבדות הלא-יעילה של המעצמה הגדולה. כל זה היה נכון, מרשים וחיוני. באווירה שנשבה מלשכת ראש הממשלה, זה גם הפך את הדיון בהשלכות, בעיתוי ובנכונות של חיסול ספציפי לחסר תוחלת, וברוב המקרים לא קיים כלל.

באמצע דצמבר 2001 נחתה המציאות במלוא כובדה על יאסר ערפאת. הוא הבין שהשטיקים של תרומת דם עבור נפגעי התקפת הטרור בארה"ב אינם עובדים עוד. הממשל האמריקני השלים זה עתה מהלך צבאי מהיר באפגניסטן, שאף על פי שלא הצליח ללכוד את אוסמה בן לאדן הסתיים בתוך זמן קצר בכיבוש קאבול והפלת שלטון הטליבאן – בניגוד לדעתם של רואי השחורות, שחזו לארה"ב וייטנאם שנייה.

ומה שגרוע עוד יותר מבחינת ערפאת – גם האירופים כבר לא עמדו לצדו. ערב הוויכוח הגדול בדבר הפלישה לעיראק, שכבר ריחף באוויר, לא עמדה אירופה להניח לערפאת להיות סלע מחלוקת נוסף בינם לבין האמריקנים. אתה חייב להילחם בטרור, אמרו לערפאת גם מדינות ידידותיות יחסית כצרפת וגרמניה. בלי זה, אין על מה לדבר[xv].

אם אי פעם השלה ערפאת את עצמו שיוכל להשיג הישגים מישראל בכוח הטרור, האשליה הזאת החלה להתפוגג. בראשית דצמבר 2001 ביצע החמאס פיגועי התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים[xvi] ובאוטובוס אגד בחיפה[xvii], המשך לגל שהחל במלוא עוזו אחרי פיגוע הדולפינריום ביוני. אבל ישראל לא הראתה סימני שבירה. בה בעת החלו להישמע בציבור הפלסטיני קולות ביקורת גוברים: רובו אמנם תמך בהמשך מעשי האלימות נגד ישראל, אבל לא מתוך תקווה לשינוי אלא מתוך ייאוש – שהחל לתת את אותותיו גם בביקורת מתעצמת על המצב ועל דרך התנהלותו של ערפאת.

ב-16 בדצמבר2001 מילא ערפאת את אחד התנאים הישראליים היסודיים ביותר לשינוי המצב: הוא נאם בערבית, בטלוויזיה הפלסטינית, ל"תצרוכת פנים" כפי שנהגו לומר בישראל, ולא כדי לשפר את מצבו הבין-לאומי. בנאום קרא להפסקת האינתיפאדה ועצירת מעשי האלימות[xviii]. לנאום, ולמסרים התקיפים שהעביר מרוואן ברגותי לאנשי השטח שלו, הייתה השפעה כמעט מידית: מספר האירועים, מירי ועד זריקת אבנים, צנח בתוך שבועות מ-140 עד לעשרים. השבוע השני של ינואר היה השקט ביותר מאז ספטמבר 2000: הייתה בו תקרית ירי אחת בלבד, ואף ישראלי לא נפגע. בסוף דצמבר התפרסם סקר[xix], שלפיו 71% מהפלסטינים תומכים בחזרה לשולחן המשא ומתן ולא פחות מ-60% תומכים בקריאתו של ערפאת להפסקת האלימות.

חשיבותו האמיתית של הנאום מ-16 בדצמבר לא הייתה בשינוי אמיתי אצל ערפאת, אלא בפתח שנוצר עבור מנהיגי שטח וראשי ארגונים פלסטיניים, שעד אז לא יכלו להיתפס כמי שפועלים בניגוד לאינטרסים של עמם הנתון בלחימה, לצאת לאור. הלך הרוח שביטא ג'יבריל רג'וב בפגישתו עם ישראל חסון במארס 2001 – האינתיפאדה החמושה לא תוביל אותנו לשום מקום, וצריך לפעול כדי לעצור אותה – קיבל לפתע לגיטימיות בדברים של הראיס עצמו. רג'וב, ומקבילו מוחמד דחלאן בעזה, ראו לפניהם הזדמנות לשקם את מעמדם, שנחלש מאוד בשל העובדה שארגוני הביטחון המסכל, שהם עמדו בראשם, לא השתתפו באורח מאורגן בלחימה בישראל. יחד עם ראשי ארגונים אחרים החלו בפעילות נגד החמאס והג'יהאד: לא מעצרים ומאסרים, כפי שדרשה ישראל, אבל פעולות ברורות נגד ארגוני צדקה, המהווים את תשתית הגיוס וחלק מבסיס הפופולריות של הארגונים האיסלמיים.

אולי החשוב מכולם היה מפקד התנזים, מרוואן ברגותי, האיש שרוב הפלסטינים החמושים בגדה סרו למרותו. ברגותי היה ברור מאוד בהוראותיו לאנשי השטח: הראיס מתכוון ברצינות. אחד מ"פקודיו" של ברגותי היה מפקד גדודי אל אקצה בטול כרם, ראאד כרמי. השניים נמצאו בקשר שוטף. בשלב מסוים ביקש כרמי לבצע פיגוע נגד ישראלים. ברגותי סרב בטענה שהזקן איננו רוצה. הדברים הללו היו בבסיס הנתונים שהיה בשב"כ ובאמ"ן אבל איש לא חשב שהיא צריכה לשנות את ההחלטה לחסל את כרמי.

ארה"ב חשה גם היא באפשרות לשינוי. הגנרל אנתוני זיני, שליחו של שר החוץ פאואל, הגיע לביקור שני באזור. זיני חש שהפעם יש אפשרות ללכוד את ערפאת בפינה ולהכריח אותו לפעול באמת – ואם זה אכן יקרה, יוסר המכשול הראשון והמכריע בדרך ליישום התכנית הביטחונית להפסקת אש של ראש הסי-איי-איי ג'ורג' טנט, שממילא דרש מן הפלסטינים הרבה יותר מאשר מישראל. אז, חשב זיני, גם שרון לא יוכל להגיד לא לדרישות מישראל, ותיפתח הדרך לסיום האלימות.

דיכטר וראש אגף התכנון בצה"ל, אלוף גיורא איילנד, שניהלו את המגעים הביטחוניים, נפגשו בירושלים עם דחלאן, רג'וב וראשי המנגנונים האחרים. מאחורי הקלעים תמך בשקט גם סגן הרמטכ"ל יעלון, שאמונתו בצורך להציב חומה בפני הפלסטינים לא התערערה, אבל הוא סבר שאין להחמיץ את הסיכוי – אם אכן הפלסטינים מוכנים לסגת מדרך הטרור.

ערב הפגישה הלכו דיכטר ואיילנד אל שרון. ראש הממשלה סירב להתרגש. שבעה ימי שקט, לא דקה פחות, אמר להם, חוזר על התנאי שידע שהפלסטינים אינם יכולים לעמוד בו. שבעה ימים מלאים בלי טרור, לפני כל דיון על מסמך טנט – שמשמעותו מבחינתי היא אחת: הפסקה מוחלטת של הטרור[xx]. בפגישה עצמה כמעט התחננו הפלסטינים באוזני הישראלים. אם רק תרדו מהתנאי הזה, אמרו, אולי נוכל להזיז משהו. תנו לנו להתחיל לעבוד.

מאוחר יותר באותו ערב חזרו דחלאן ורג'וב על אותם דברים, בפגישה פרטית עם דיכטר ואיילנד. תנו לנו קצה חוט, אמרו ראשי הביטחון המסכל. תרדו משבעה ימי שקט. אנחנו יכולים למכור לעם שלנו תכנית אמריקנית, אבל אל תציבו את זה כתכתיב שלכם. מעשית, כל מה שביקשו דחלאן ורג'וב מישראל היה לתת אפשרות לשוטרים פלסטינים לעבור ממקום למקום.

דיכטר הטיל ספק בחשיבותו של המהלך כולו. ירידת כמות האירועים הייתה בעיניו לא יותר מהתרחשות מקומית. בכל במקרה, הוא ואיילנד היו לכודים בתוך מרחב תמרון אפסי שנתן להם שרון, ולא יכלו אלא לחזור על התנאי שהציב ראש הממשלה. איילנד, בניגוד לדיכטר, חשב שיש לתת לדחלאן ורג'וב סיכוי; אבל לנוכח סרבנותו של ראש הממשלה ואדישותו של ראש השב"כ, לא היה שום סיכוי למחשבה אחרת. את מה שאירע בשבועות הבאים בהנהגה הישראלית אי אפשר לתאר אלא כהתקפה כללית, שיצאה במקורה מלשכת ראש הממשלה אבל הגיעה לכל פינה וארגון, על "איום" הרגיעה שנוצר בשל נאום ערפאת וירידת כמות האירועים בשטחים. אלה נתפסו בעיני מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל בעיקר כהוכחה לצדקתם בוויכוח של אתמול: הנה, הוכח שערפאת שולט בטרור ומכוון אותו, ולכן אין להאמין לו. מצד שני, הרגיעה הזאת אינה אלא אחיזת עיניים, הכנה למתקפה הגדולה שבדרך.

ראש אמ"ן עמוס מלכא, שעמד לקראת סיום תפקידו ובאמצעו של הקמפיין על משרת הרמטכ"ל, היה ראשון המגיבים בפומבי. נאום ערפאת הוא צ'ק ללא כיסוי, אמר בוועדת החוץ והביטחון מיָד לאחר הנאום[xxi]. יבוא שטף של פיגועים, ואז נראה עד כמה רופף הקשר בין הצ'ק לכיסוי. המעצרים הם מעצרי דה-לוקס, אחיזת עיניים עד יעבור זעם. כולם נעשים בהסכמה עם החמאס, ומי שאינו רוצה אינו נעצר. גם לתנזים, אמר מלכא, הורה ערפאת להנמיך את הלהבות, ולא לכבות אותן לגמרי.

כשהגיעו ידיעות על מעצרים שהארגונים הפלסטינים עורכים, הייתה התגובה המיָדית שעדיין אין פעולה כנגד "הגרעין הקשה". בריאיון לרגל סיום תפקידו כראש אמ"ן[xxii] אמר מלכא לכתב "מעריב" יואב לימור, שהמלחמה בטרור של ערפאת היא "משחק כפול", רק כדי לקבל ציון 'עובר' בקהילה הבין-לאומית. הרמטכ"ל מופז חזר על אותם דברים בריאיון אחר, כשאמר שמדובר ברגיעה זמנית[xxiii]. הוא חזה הסלמה קרובה וטען כי מקור הרגיעה הוא ניסיון של ערפאת לצאת מהפינה.

עמוס גלעד, כדרכו, השתמש באירועים להצדקת עמדותיו הקבועות ביחס לערפאת. הוא רק מנמיך את הלהבות בגלל 11 בספטמבר וכושר העמידה של הציבור הישראלי, אמר גלעד בהרצאה באותם ימים[xxiv]. אין כאן שינוי של ממש, כי ערפאת לעולם לא יוותר בנושאים המהותיים והטרור הוא אמצעי קבוע שלו. בהערכת מצב סגורה חזר גלעד ואמר שהוכח שערפאת שולט בגובה הלהבות, אבל אין בשטחים לא מעצרים משמעותיים, לא ענישה ולא הרתעה. מסמך של משרד החוץ, שנאמר בו שערפאת פועל במרץ להרגעת השטח, בוטל בהינף יד של אנשי המודיעין.

שרון לא נתן לשום אשליה של שינוי לצמוח. הסיכומים שאליהם הגיע פרס עם אבו עלא טורפדו על ידו כמעט כלאחר יד. כך גם יוזמת ההודנא שקידם הנשיא קצב, שנתפסה כניסיון כמעט תימהוני של הנשיא לתחוב את חוטמו בעניינים לא לו. שרון סירב להתחיל לספור את ימי השקט, בטענה שערפאת טרם הסגיר את רוצחיו של זאבי. הוא גם החליט, בניגוד לדעתם של בן-אליעזר וכמה מאנשי הצבא, שלא לאפשר לערפאת לצאת למיסת חג המולד בבית לחם.

כמה ימים אחרי נאום ערפאת הורה אלוף הפיקוד איתן, בהערכת מצב, להמשיך בפעילות בכל הכוח וללא שינוי, ושם דגש מיוחד על החיפוש אחרי ראאד כרמי. כרמי היה באותם ימים חיה נרדפת. פצוע, כמעט עיוור, יודע שהוא על הכוונת. השב"כ השקיע מאמצים מיוחדים באיתורו: מאז כישלון ניסיון החיסול מספטמבר נעשה כרמי עבור ציידיו כמעט עניין אישי. צה"ל היה אמור לספק במצוד הזה בעיקר את הממד הגלוי, לעורר את השטח על ידי יצירת פעילות, שתציף את כרמי ממקום מחבואו ותאפשר לשב"כ לאתר אותו. לעוסקים במלאכה בשטח היה אור ירוק להמשיך במרדף. הם לא היו מודעים לשום דיון המתקיים בדרג מקבלי ההחלטות על יעילות החיסולים בתקופה זו או על המשמעות של כרמי עצמו כיעד. מבחינתם, הוא היה בראש הרשימה, שממנה משחרר רק המוות.

המתקפה התודעתית הצליחה באופן מלא. דעת הקהל הישראלית התעלמה כמעט לגמרי מנאום ערפאת, ולא האמינה לנתונים על ירידה בכמות הפיגועים. הנוק-אאוט הסופי הגיע מן השטח. בשבועות הראשונים של 2002 אירעו כמה דברים, ששינו את תמונת המצב שראו שרון ומופז, וחיסלו סופית את הסיכוי שיבקשו לשנות כיוון. חיסולו של ראאד כרמי היה רק אחד מהם.

בעצם ימי ההזדמנות המדינית נגלתה לשרון ומופז ההזדמנות הצבאית. עד ראשית 2002 חשש צה"ל להיכנס למחנות הפליטים הגדולים של הגדה, ואולם דור חדש של מפקדים שידר כלפי מעלה תחושה של יכולת וביטחון. ככל שהתפתחה ההזדמנות הצבאית כך פחתה נכונותם של הקברניטים הישראלים לבדוק אפשרויות אחרות. אם יש ניצחון ביד, מי רוצה לשמוע על ירידה בכמות האירועים אחרי נאום כזה או אחר של ערפאת.

בשבוע הראשון של ינואר 2002 לכד צה"ל את הספינה קארין איי, כמה מאות קילומטרים מדרום לאילת. בדיעבד, זה היה – לצד 11 בספטמבר – האירוע החשוב ביותר במלחמה מבחינה בין-לאומית, הרגע שבו ויתר ג'ורג וו. בוש סופית על התפיסה שערפאת הוא אולי הבעיה, אבל גם פתרון הכרחי.

קארין איי לא הייתה ספינת הנשק הראשונה שניסו איראן וחיזבאללה לשלוח לעזרת הפלסטינים. קדמה לה בחצי שנה האונייה סנטוריני, שגם אותה לכד צה"ל. גם בפרשה הזאת מתגלה בראש ובראשונה טבעו של ערפאת: לא-מנהיג הנגרר אחרי ההזדמנויות, אפילו כאלה שאין בהן מבחינתו שום תועלת, ושקרן שאינו דובר אמת גם כשהאינטרס המובהק שלו אומר אחרת.

קארין איי נשאה על סיפונה כמות עצומה של חומרי חבלה, קטיושות ארוכות טווח ואפילו טילים נגד מטוסים, אבל גם לו הגיע המשלוח הקטלני הזה לרצועת עזה, לא היה בו כדי לשנות דבר במאזן הכוחות בין ישראל לפלסטינים. הפלסטינים לא יכלו להתמודד עם ישראל בעוצמה כנגד עוצמה, אלא להפך – רק באמצעות הכוח של החלש. אפילו במה שנוגע לאלימות היה המחבל המתאבד נשק קטלני בהרבה מקטיושות, ששימשו לישראל עילה ברורה להפעיל את מלוא כוחה. אבל האיראנים הציעו, איש הכספים פואד שובאכי אִִרגן את הממון, וערפאת, כמו ילד שאינו יכול לומר לא לצעצוע חדש, הלך שבי אחרי ההזדמנות.

ועדיין, יכול היה להיחלץ מכל העניין בנזק מינימלי לולא שיקר לנשיא בוש. אילו הודה ערפאת בפני בוש שהיה מעורב בניסיון ההברחה, והציג את הדברים בהסבר שמי שנכבש בטנקים ומופצץ במטוסים אין לו בררה אלא לנסות ולהתחמש, היה בוש זועם – אבל לא מנדה את ערפאת כפי שעשה. אבל ערפאת, מאמין כדרכו שיוכל לתחמן את העולם כולו ולהוט כתמיד לטשטש את עקבותיו, אמר לבוש שידו לא הייתה במעל. לישראל היו הוכחות למכביר שהוא משקר. לו היה ערפאת בקי קצת יותר במנטליות האמריקנית, היה יודע שהנשיא ניקסון הודח על שקר, וקלינטון עמד בפני תהליך הדחה לא משום שקיים יחסי מין עם עובדת זוטרה בבית הלבן, אלא משום ששיקר בעניין.

קשה לומר שכבר בשבוע הראשון הבין שרון את גודל האירוע, אבל התגובה לפרשה הייתה שמחה חסרת תקדים. צה"ל הציג לתקשורת העולמית את כמויות הנשק שהיו על סיפון האונייה, וכשהתברר שערפאת משקר הגבירה ישראל את מתקפת ההסברה האפקטיבית שלה. שרון הבין שהמטוטלת נוטה לטובתו. על פי התפיסה הנושנה של משחק סכום אפס, לפיה מה שטוב לנו רע לצד השני וכשטוב לנו אין שום סיבה לשנות את המצב. זו הייתה עבורו הוכחה שאין שום צורך לצאת מעמדותיו הנוקשות ביחס לימי השקט, ולתת לרג'וב ודחלאן – שבהם לא האמין – הזדמנות אמיתית.

ואז הגיעה הידיעה: כרמי בידינו. השב"כ הצליח במאמץ אדיר לאתר את האיש שהיה עבורו לסמל, הרוצח מטול כרם שחמק מידיו בספטמבר. איש לא התכוון לתת לו לחמוק שוב. השירות לא רק איתר את כרמי, אלא גם הכיר היטב את מנהגיו: מדי שבוע, בזמן ידוע, נהג כרמי ללכת לביתה של אחת מפילגשיו, כשהוא נע בזהירות בסמטאות העיירה. התכנית המבצעית הייתה מרשימה – להטמין לכרמי מארב בדרך, שיהיה אפשר להסוות אותו וכך ישראל לא תצטרך להכיר באחריותה למעשה.

אפשר להרוג אותו "שחור", כלומר כך שאיש לא יידע שזה אנחנו, אמר דיסקין בדיון שקדם לאישור הסופי לחיסול. דיכטר ידע שראש הממשלה מאחוריו, והדרך להתמודד עם התנגדות אפשרית של בן-אליעזר ואנשי הצבא – שחלקם, גיורא איילנד במיוחד, החלו לפקפק במנגנון האישור האוטומטי של כל מבצע חיסול – תהיה לשכנע אותם שאפשר להרוג את כרמי באופן כה מתוחכם, שהנזק יהיה מינימלי. ואכן, הרעיון היה כה מתוחכם, הביצוע כה ג'יימס בונדי, שאיש לא שאל באמת אם אכן יהיה אפשר לבצע את החיסול ב"חתימה נמוכה", כפי שנהגו לכנות בצבא ובשב"כ מבצעים נמוכי פרופיל. איש, כמובן, גם לא שאל אם השתנו התנאים מאז ספטמבר 2001, ומי שהייתה תועלת לחסלו לפני חצי שנה הוא יעד נכון לעת הזאת. כרמי היה ברשימה, כרמי זוהה וזהו.  לאחר מכן, אל מול הביקורת, הפליאו אנשי השב"כ לספר בסכנות המידיות שנשקפו מכרמי. בדיון עצמו לא דובר על כל אלה.

אנשי השטח של השב"כ המשיכו לעבוד, בלי לחכות לאור הירוק הסופי מן הקריה. כמה שעות לפני שעת הש' נודע לשב"כ כי כרמי סרב לבקשתו של אחד מאנשיו שרצה לירות על הישראלים וזאת בטענה שפקודת הפסקת האש של ערפאת וברגותי מחייבת אותו. גם המידע הזה לא שינה דבר.

בבוקרו של 14 בינואר 2002 יצא כרמי, בשעה היעודה, בדרך לפילגשו. הוא הלך צמוד אל הקירות, מתחמק מזיהוי מלמעלה של מזל"ט ישראלי, או מירי צלף, שכך כזכור נהרג ת'אבת ת'אבת. אלא שהקיר היה, במקרה הזה, אויב: מטען רב עוצמה, שהוטמן באחת מחומות הלבנים שעל פניהן עבר, התפוצץ והרג אותו. זה היה ביצוע מזהיר, מהסוג שבימים אחרים נכתבו עליו ספרים.

לווייתו הייתה לאירוע המוני, גדוש בהבטחות נקמה. במקום ההבטחות של אנשי החמאס לגן העדן המחכה למתאבד הדתי, דיברו על ההתאבדות כדרך להשיג תהילה – ולהכות באויב הציוני שאינו מבין דרך אחרת, בצורה שכוחות הביטחון השטניים שלו לא יוכלו להתמודד איתה.

הנקמה אכן באה, כמעט מיד: בתוך שלושה ימים חדר אחד מאנשי גדודי אל אקצה למסיבת בת מצווה בחדרה, פתח באש והרג שישה חוגגים. כעבור עשרה ימים ביצע הפת"ח את פיגוע ההתאבדות הראשון שלו, כשהמחבלת וואפא אידריס התפוצצה ברחוב יפו בירושלים[xxv]. אדם אחד, פנחס טוקטלי בן ה-81, נהרג בפיגוע.

זו הייתה נקודת מפנה של ממש. עד ינואר 2002 ניטש בין אנשי השטח של הפת"ח ויכוח עז בשאלה אם צריך להפנות – בדומה לחמאס ולג'יהאד – את המאמץ לפיגועים בתוך ישראל, או שיש להתמקד בפגיעה בחיילים ובמתנחלים בשטחים. נוסף על כך, עד אז לא עסקו אנשי הפת"ח בגיוס מתאבדים: טרור ההתאבדות היה נחלתם הבלעדית של קנאי הדת מן החמאס והג'יהאד האיסלמי. שני המחסומים האלה נופצו לאחר חיסול כרמי. ההשפלה, התחושה שהישראלים אינם מבחינים בין ארגון לארגון ומבינים רק את שפת הכוח, כל אלה גרמו לכניסתו של התנזים – הארגון הגדול מכולם, זה שייצג את ההמון הפלסטיני – לשני המעגלים הקטלניים של פעולה בתוך ישראל ופיגועי התאבדות.

מאותו רגע נוצרה מציאות חדשה: הפת"ח החל לבצע פיגועי התאבדות, חלקם בהשתתפות נשים. לא היה אפשר עוד לדבר על פרופיל מוכר של מתאבד פוטנציאלי, בדרך כלל צעיר דתי המקורב לחמאס. למעשה, מיום חיסולו של כרמי לא זו בלבד שהסיכוי האחרון לשינוי אחרי נאום ערפאת עלה באש, אלא שישראל מצאה את עצמה במלחמה עם הכוחות העממיים, הגדולים ורבי העוצמה של העם הפלסטיני. מלחמה זו עלתה בחודשיים וחצי הבאים בחייהם של כמעט 200 ישראלים.

באמצע פברואר 2002, חודש לאחר שהכול נהרס, התראיין מרוואן ברגותי ליגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות"[xxvi]. "אנחנו שכנענו את החמאס והג'יהאד להפסיק את הפיגועים," אמר ברגותי. "אני עצמי ניהלתי שיחות אתם בעניין בדצמבר. 23 ימים הייתה הפסקת אש, ואז אתם חיסלתם את ראאד כרמי. כרמי היה אחד הבולטים אצלנו, מגדודי אל-אקצה. אני דיברתי אתו אישית והוא נתן הוראות להפסיק אש. היה שקט, חוץ מהמקרה במוצב אפריקה[xxvii]. אבל אתם חיסלתם והפת"ח כבר הגיב בפיגועים. ומה יקרה הלאה? תוך חצי שנה יהיה רע מאוד. המצב יידרדר בצד שלכם יותר ויותר. אצלנו הוא כל-כך מדורדר שכבר הגיע לתהום. תהיה הסלמה. אתם תיכנסו לגדה ותכבשו את כל הערים. תהרסו את כל המוסדות. שרון רוצה את זה. זו התכנית שלו. וגם את הראיס. שרון רוצה להפיל אותו או לחסל אותו".

רוב מכריע של הישראלים התייחסו לדברי ברגותי כאל עוד נאום תעמולה פלסטיני. אבל בצמרת הישראלית היו מי שהבינו היטב את המצב האמיתי. בזמן שברגותי פגש את סרנה כינס ראש הממשלה שרון דיון סודי של בכירים במערכת הביטחונית. ראש אג"ת גיורא איילנד, עדיין זועם ומדוכדך מהחמצת ההזדמנות שראה במו עיניו, העלה בדיון טענות קשות. שרון – כדרכו קשוב חיצונית אך לא ממש מושפע – הניח לאיילנד לפרט את הערכתו. החמצנו הזדמנות בלתי חוזרת, אמר איילנד. עד עכשיו היינו במלחמה רק נגד ארגוני טרור, שאינם מייצגים את הרוב הפלסטיני ומוכרים כארגוני טרור על ידי ארה"ב והעולם. מעכשיו, פתחנו במלחמה מול העם הפלסטיני כולו, ובה בעת תרמנו לכך שארגוני הביטחון איבדו את מעמדם הן מול ערפאת והן מול העם. בפעם הזאת, אנחנו לא יכולים להסתפק בכך שנאמר ששוב הצד השני הוא שהחמיץ את השעה.

שרון הקשיב בדממה. לא ניכר בו שהדברים עשו עליו רושם כלשהו. בתוך שלושה חודשים התגשמו תחזיותיו הקודרות של ברגותי, והוא עצמו נעצר על ידי כוחות צה"ל. איילנד, ומי שחשב כמוהו, שמרו את מחשבותיהם לעצמם.

משהחלה ביקורת ציבורית ותקשורתית – כולה מרוכזת בחיסול כרמי, ולא בתמונה הכוללת של החמצת ההזדמנות – הגיב השב"כ, כדרכו, בפרטים חדשים: הוא תִדרך את התקשורת באשר לסכנה העצומה שהייתה טמונה בכרמי. לא נקמנו בו על רציחות העבר, אף על פי שהיה רוצח אכזר, אמרו בארגון. הוא גִלגל פיגועים בעצם הימים שדובר בהם על שקט. הוא החזיק חגורת נפץ ועמד לשלח פיגוע התאבדות. הוא תכנן פגיעה באישיות ישראלית בכירה, ששמה לא נאמר בקול אי פעם. הוא לא הקשיב לברגותי, לא רוסן על ידי איש. כאמור, דבר מכל אלה לא עלה בדיון שקדם לפעולה עצמה.

גם בשב"כ היו אנשים, שידעו שהתמונה שצייר הארגון לגבי כרמי לאחר חיסולו לא הייתה נכונה. בפעם השנייה בתוך חצי שנה הוצגו לדיכטר ספקות ביחס להחלטה לחסל אדם. המידע על בקשתו של כרמי לבצע פיגוע וסירובו של ברגותי היה בידי השב"כ. גם המידע על בקשתו של אותו פעיל שטח לבצע ירי לעבר ישראלים, סמוך לחיסולו של כרמי, והאיסור של כרמי היה בידי השירות. המידע הזה היה אמור לשנות את ההחלטה בעניין כרמי אבל השב"כ כבר פעל במתכונת של "טייס אוטומטי". יתרה מזו, כשנשאלו שאלות בתוך השב"כ אמר דיכטר, אדם שנהנה לכל אורך הקריירה שלו ממוניטין של דובר אמת, שהוא אינו מכיר את המידע הזה.

חלק מראשי השירות לשעבר הרגישו שהארגון הגדיש את הסאה. הם ביקשו פגישה עם דיכטר, אליה הגיעו עמי איילון, אברהם שלום ויעקב פרי, ואיתם גם בכיר השב"כ לשעבר יוסי גינוסר. הארבעה לא בחלו במילים. הארגון מופקד על הלחימה בטרור ולא על הסיכול הנקודתי, אמרו. לא ייתכן שהשב"כ יתעלם מהתוצאות ארוכות הטווח של המבצעים שלו, וימנע מהדרג המדיני לנצל הזדמנות לשינוי על ידי הריגת אדם שאינו פצצה מתקתקת. דיכטר לא השתכנע. בעיניו, אמר, מחבל הוא מחבל הוא מחבל, ואם איננו מבצע פיגועים היום בוודאי יבצע מחר. יש לפגוע בו בכל פעם שנוצרת יכולת מבצעית.

כמה שבועות לאחר מכן עלה הנושא שוב, בפגישה שנתית קבועה של ראשי השב"כ לשעבר עם הראש הנוכחי. דיכטר חזר וטען שלא היה בפניו כל מודיעין על כך שכרמי רוסן על ידי ברגותי. ראשי השב"כ, שהכירו את הידיעה על שיחותיו של כרמי עם ברגותי ופעיל השטח, יצאו בתחושה קשה. משהו עמוק מאוד נראה להם לא תקין בדרך קבלת ההחלטות בארגון ובאמינות שלו. הפגישה השפיעה השפעה מכרעת על החלטתם המאוחרת יותר לצאת בריאיון משותף, שבו הביעו דאגה מן המצב. דיכטר, לעומתם, יצא מהפגישה בתחושה ששכנע את קודמיו.


[i]  6.9.2001

[ii]  על פי נתוני עתירה בעניין החיסולים, שהוגשה לבג"ץ.

[iii]  בספרו "צוות איתמר" (הוצאת כתר, 2003), מתאר אבנר שור את הצוות בסיירת מטכ”ל שדיכטר שירת בו. בין השאר הוא כותב על דיכטר, בימים שבהם הצטרף לשב"כ: "אצלו המטרה וגם הדרך למטרה כבר מסומנות. את החיבוטים, יסורי הנפש, הצבת סימני השאלה ותהליך הבחירה במסלול החיים הוא עשה כנראה בצבא או לפני כן, בכל אופן מבלי שיהיה שלנו מושג על כך. אנחנו רק מיודעים לבסוף בהחלטה ובתוצאה, צופים בקנאת מה בנחרצות הביצוע".

[iv]  למעשה, הדחפור חדל לעבוד אחרי זמן קצר כי המנהרות נחפרו בעומק שאליו הדחפור לא היה יכול להגיע.

[v]  דברים שאמר בנאומו בכנס הרצליה 2003

[vi]  בכתבהשל העיתונאי גדי בלום שהתפרסמה במקומוני "ידיעות תקשורת" ב – 1.2.02  צוטט ח"כ גדעון עזרא, לשעבר סגן ראש השב"כ: "דיכטר פשוט מדהים. הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד הזה. השב"כ תחת דיכטר מספק את הסחורה פעם אחר פעם". ח"כ יובל שטייניץ אמר: "להצלחה של דיכטר והשב"כ הישראלי אין אח ורע בעולם. ההצלחה של הסיכולים הממוקדים היא למעלה מ- 90%. דיכטר הוא נקודת אור בכוח ההרתעה הישראלי. בשקט בשקט הרחק מהזרקורים הוא עושה עבודה שאין אחד שיחלוק שהיא מהטובות שנעשו כאן אי פעם". אגב, הדברים נאמרו בעיצומם של חודשי הטרור הקשים ביותר בתולדות המדינה.

[vii] העיתונאי גדעון לוי ריכז במאמר ב"הארץ", 14.9.03, את הנתונים על חיסול ראש הזרוע הצבאית של החמאס בחברון. בשבוע שעבר, כתב לוי, הודיע צה"ל שדובדבן חיסלו את אחמד בדר. ב-22.6.03 חיסלו מג"ב וצה"ל את עבדאללה אל קוואסמה. ב-18.3.03 חיסל צה"ל את עלי עלאן. ב-28.8.02 עצר צה"ל את עבד אל חאלק נאטשה. בנובמבר 2001 חיסל צה"ל באמצעות מסוק את ג'מיל ג'דאללה. בכל חמשת המקרים הוצגו המחוסלים או העצורים כראש הזרוע הצבאית של החמאס בחברון. חיסולם תמיד הוצג כהצלחה מבצעית בצד תקווה לפגיעה משמעותית ביכולת החמאס להוציא פיגועים.

[viii] דברי בן-אליעזר צוטטו בכל העיתונים ב – 26.7.02.

[ix]  בראיון פרישה מתפקידו כסגן ראש השב"כ לעיתונאי זאב שיף ב"הארץ", שפורסם ב-10.9.03, אמר דיסקין כי ייתכן שישראל צריכה לעשות דיון יסודי בהשפעה של הפעלת הכוח על החברה הפלסטינית. באשר לסיכולים הממוקדים אמר דיסקין כי אינו בטוח ששיטת לחימה זו תמגר את הטרור.

[x] לפני שהתקבלה ההחלטה על חיסולו של מנהיג החמאס, אחמד יאסין, התקיימו דיונים משפטיים אינטנסיביים. המקרה של יאסין לא ענה לכאורה על הקריטריונים שקבעה הפרקליטות. בסופו של דבר ניתן אישור של היועץ המשפטי לממשלה.

[xi] ב-16.6.03 אמר הרמטכ"ל יעלון בהקשר לחיסולים שבוצעו בכמה תקיפות אוויריות באותה תקופה: "נתנו לדרג המדיני כלי כדי ליצור שינוי מגמה, והכלי הוכיח את עצמו."

[xii]  תת אלוף גדי אייזנקוט מתח ביקורת פומבית על השימוש של השב"כ בהתרעות בריאיון לידיעות אחרונות במוסף פסח 11.4.2004.

[xiii]  תחת הלחץ האמריקני יצא צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" מטול כרם אבל אז, כאמור, חזר.

[xiv] סקר של "גאלופ" עבור "מעריב" שפורסם ב-10.8.01 גילה כי 76% מהציבור תומכים במדיניות החיסולים, ואילו 17% בלבד מתנגדים. סקר בחברה הפלסטינית, שנערך בדיוק באותו זמן (8-13.8.01), עבור מכון המחקר של ד"ר נביל כוכאלי PCPO גילה כי 81% תומכים בהמשך פיגועי ההתאבדות כנגד ישראל.

[xv] ראיון עם מתאם מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, חאוויר סולאנה, 23.7.04.

[xvi] ב-1.12.01 נהרגו 6 ישראלים ו-150 נפצעו בפיגוע במדרחוב בירושלים.

[xvii]  ב – 2.12.01 נהרגו 15 ו – 34 נפצעו בפיגוע התאבדות בחיפה.

[xviii] בנאום ברמאללה קרא ערפאת להפסקת כל פעילות של אלימות, לרבות התאבדויות וירי מרגמות. ערפאת הודיע כי יעמיד לדין כל מי שמעורב בפעילויות כאלה, יכפה שלטון מרכזי ולא יאפשר כמה משטרים זה בצד זה. ערפאת רמז שלא יהסס להוציא את החמאס והג'יהאד האיסלמי מחוץ לחוק. לשכת שרון לא הגיבה לנאום בטענה כי ערפאת "לא רלוונטי".

[xix] סקר של מכון המחקר של פרופסור חליל שקאקי, שפורסם ב – 27.12.01 .

[xx]  כחודשיים כחודשיים וחצי לאחר מכן ובלי תמורה פלסטינית הודיע שרון שהוא מסיר את התנאי של שבעה ימי שקט.

[xxi] עמוס מלכא אמר את הדברים בהופעת הפרידה שלו כראש אמ"ן מוועדת חוץ ובטחון, 18.12.2001

[xxii]  "מעריב", 28.12.01

[xxiii] ראיון של הרמטכ"ל, שאול מופז, לעיתונאי דן שילון, "מעריב", 4.1.02.

[xxiv]  בהופעה במרכז הבין-תחומי בהרצליה אמר האלוף גלעד בסוף דצמבר 2001: "מה שאנחנו רואים עכשיו זה קרום דק שמתחתיו רוחשת לבה של תשתיות טרור, תכנון פיגועים וניסיונות להברחת אמצעי לחימה איכותיים."

[xxv]  27.1.02. חקירת הפיגוע העלתה שאידריס הייתה אמורה להעביר את המטען למחבל מתאבד אלא שהמטען התפוצץ בטעות.

[xxvi]  "ידיעות אחרונות", 15.2.02

[xxvii]  ארבעה חיילי צה"ל נהרגו בהתקפה על מוצב "אפריקה" ב – 9.1.02

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.